אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן ריא

סימן רי

א

דין א׳. אם ברכותיהן שוות וכו' ולהר״מ וכו' עמ״ש הרב פר״ח בליקוטים ובש"ות פרי צדיק למהר״ש צרור סימן י״ו:

ב

דין ד׳. כל הקודם בפסוק ארץ חיטה וכו׳ עמ״ש הרב המג״ן בס' זבח השלמים סי' קכ״ד והרב פנים מאירות בח״ב סי' יו״ד. לדעת רש״י ועמ״ש ובס׳ שיירי כנ״הג. ועיין מאי דכתיננא בעניותין בקונט' יעיר אזן ושם כתבתי דע״פ דברי הרבנים הנז״ל דשני שבראשון וראשון שבשני שוין ושעורה וזית שקולים ניחא מה שמקשים דאמאי כתיב ארץ קמא ואין בתרא תיסגי בחד ולכתוב כסדרן ועפ״י שיטת רש״י לדעת הרבנים הנז' מיושב דדין זה דשני שבראשון וראשון שבשני לא שמעינן אלא השתא דכתיבי ארץ קמא ובתרא ולדעת שאר פוסקים דזית קודם לשעורה קשיא. אך נ"ל דאצטריך ארץ מופנה לג״ש דבכורים ובקונט' הנז' הארכתי יותר בס״ד. אחר זמן רב בין כתיבה להדפסה בא לידי ש"ות זכרון יוסף חדשים מקרוב באו ושם ראיתי סי' ך' שתירץ תירוצי הראשון הנז' אך לא זכר מהאחרונים הנז' וע"ש ודוק:

ג

היו לפניו יין ותבשיל שעורים וזית נזתפק הרב מג"א איזה מהם קודם דיין קודם לזית ושעורים קודמין ליין וזית קודם לשעורים. ומורינו הרב בתי כהונה ח"ב בחלק בית דין סי' ב' והרב פנים מאירות ח״ג סי' ל״ח פשטוה מסוגיית זבחים דף צ׳ ע"ב דיין קודם ואח״כ זית ואח״כ תבשיל שעורים והרב אליה רבה הביא ספק הנז׳ משם האגודה ולא הזכיר מגן אברהם ובאגודה כעת לא מצאתיו ואולי הוא ט״ס ועמ״ש בעיקר הדין הרב הנז׳. ומצאתי בירושלמי פ״ג דהוריות הלכה ד׳ היה שם פר ושעיר ע"ז וחטאת אחרת פר קודם לשעיר ושעיר קודם לחטאת אחרת וחטאת אחרת קודמת לפר היך עבידא אמר ר׳ יוסי מכיון שהשעיר מחוסר זמן לפר כמי שקדמו פר וחטאת אחרת קודמת לפר ופר של ע״ז קודם לשעיר הבא עמו ודוק

היטב:

ד

אם ירצה להוציא אחד מהמינים הנז' מלפניו יוציא היין מורינו הר׳ בבתי כהונה שם ומייתי זכר לדבר מההיא דקמא דף פ' דאמרי נתרח שמואל וכו׳:

סימן ריג

א

דין א'. על כל פירות וכו' אחד פוטר את חברו וכו׳:

יש להסתפק באחד שאכל מעט מפת הבאה בכסנין ונסתפק אם אכל שיעור לברך מעין שלש או לא וחבירו אכל כסנין ופירות ממין ז׳ כשיעור ומברך מעין שלש וכולל שתיהן אי מצי מפיק בברכתו לזה שאכל כסנין לחוד מי נימא דכיון דהוא מברך על המחיה ועל העץ לא מצי מפיק לאידך דחדא מתרתי לא אתיא או נימא דאידך משמע הוא דמשמע ואיהו יהיב דעתיה אדמחייב לחוד ושפיר נפיק:

ולפום ריהטא נראה להביא ראיה דלא נפיק מהא דכתבו הרמב״ן והרא״ש בשילהי ר״ה דאם הפסיק סדר תקיעות בקול אחר לא יצא ומייתו ראיה ממאי דאתמר בירושלמי עלה דההיא דשמע ט' תקיעות והוא ששמע על הסדר פי' ששהה ושתק ולא שינה הסדר וכ״כ הרב המגיד ריש פ״ג דשופר דהפסקה בקול שופר שאינו מן הראוי פוסל וכתב שזה דעת הרמב״ן וכתב מרן בב״י סימן תק״ץ דהכי נקטינן וכן פסק בש"ע שם. אלא דק״ק על מרן דבסי׳ תקפ״ח כתב סברא זו בשם יש אומרים וכמו שדקדקו האחרונים. וגם מבואר דלא שנא להו מתוקע עצמו שהפסיק בקול שופר אחר לשומע תקיעות מבני אדם והיה הפסק בקול שופר שאינו ראוי לו אף דהוא ראוי לתוקע עצמו וכן מתבאר מדברי הר״ן עלה דההוא דר' אבהו וכמ״ש הרב מגן אברהם סי׳ תקפ״ח וכ״כ הרב ט״ז והרב אליה רבה דלא שנא בין תוקע לשומע ע״ש וא״כ ה״ה בנ״ד דשומע כמברך וכיון דהשומע לא אכל כי אם כסנין אינו יוצא בברכת המברך דמברך אתרתי דהו״ל כשמע קול שופר דאינו ראוי לו דאינו יוצא אף דהוא ראוי לתוקע עצמו:

אמנם כד דייקת שפיר יש לדחות דדילמא דוקא גבי שופר דבשמיעה תליא מילתא אין חילוק בין תוקע לשומע אבל בברכות דכי תקון רבנן הוא שיברך כל אחד ואחד ועיקרן לברך בעצמו בזה אפשר דיש חילוק דהשומע מן המברך ברכה הראויה לו מצי נפיק במאי דחזי לדידיה אע״ג דהמברך כולל בה דברים אחרים וכן מוכח מדברי הרב ט״ז סי׳ תקפ״ח שכתב וז״ל ואיני מכיר שום חילוק בין טעות לטעות דס״ס טעות הו׳ ואין לו ענין לשם הוה הפסק וכן בין שומע לתוקע אין חילוק דהא עיקר מצוה היא השפיעה ולא התקיעה עכ״ל הרי דאתי עלה משום דעיקר המצוה השמיעה וא״כ אפשר דבנ״ד שומע אינו כמברך לדבר זה:

ועוד יש לחלק דהתם המצוה היא קול שופר של חיוב וכי שמע קול שאינו ראוי הוי הפסק אהל כאן בנ״ד רבנן תקנו ברכת השבח על אכילתו ואם בתוך השבח הראוי השב״ח השבי"ח ומברך על דבר כיוצא בו לא הוי הפסק בדיעב' דמכל מקום שבח הוא ונ״ד שעת הדחק כדיעבד דמי. ויש להביא ראי' מדברי הרב ת״הד סי' ל' דנשאל אם יכלול במעין שלש דבר אחד שהוא מסתפק בו אם מברכין עליו מעין שלש והביא ראיה דלא יכלול מדאתמר בירושלמי דר' ירמיה לא אכל סולתא מן יומא וכו' וכתב וז״ל ואין נראה לחלק וכו' משום דלא תקנו מטבע על האדמה וכו' אבל מטבע דאשכחן בעלמא וכו' דאמאי נחלק כל כך במילתא דלית בה טעמא דמה טעם לא נכלול בו כל ספיקות מה בכך אם אנו מוסיפין דברים אחרים בברכה מאחר שאין מוסיפין בברכה שם ומלכות וכיון דמילתא דלא טעמא הוא לא מחלקים בהו בסברות המבודות מן הלב עכ״ל הרי דהרב ז״ל קאמר דהוי מילתא בלא טעמא מה שאינו כולל בברכה ומוסיף דברים אחרים ואם איתא דשבח ברכות דמי לתקיעות הרי הטעם פשוט דזה שמוסיף הוי הפסק והוי כברכה לבטלה ומעתה גם הך חילוקא בין היכא שכולל במטבע דתקון רבנן לכולל מטבע חדש בטל מעיקרו דמטעם הפסק אתינן עלה ואידי הוו הפסק ולא הוה אצטריכא ליה להרב לדחות החילוק בסברא דאין לבדות חילוקים אלא משמע דסבר הרב ת״הד ז״ל דבכה״ג דהוי בברכה מעין שבח גוף הברכה לא הוי הפסק וככל אשר חילקנו:

ומאחר שכן בנ״ד דהמברך כולל בדין בשתים ועלתה לו אשר הוא חייב בברכתן זה השומע מצי מכוין לאשר הוא חייב מכוין חדא ופרי חדא באמת ועלתה לו. ומה גם דכתבו הרב ט״ז והרב אליה רבה לעיל סוף סי' ר״ח דאי אמרה הרב ה״ר כההוא דהירושלמי דלא אכיל מעיקרא אך מי שכבר אכל ונכנס בספק חיוב ואין בידו לתקן מצי לכלול על הספק ושפיר וה״ה לנ״ד דזה כבר אכל אם אין בידו לתקן מצי שפיר נפיק:

ויש לי ההדיוט להביא עוד ראיה מתשובות הרדב״ז סי׳ שס״א דהור״ה גבר דש״ץ שלא התפלל ערבית כה יעשה לבקר״ו יתפלל לחש לשחרית והחזרה להוציא את שאינו בקי משחרית והיא העולה לו לתשלומי ערבית והרב כנ״הג והרב פר״ח הביאו לתשובת הרדב״ז הלזו בסי' ק״ח וכתב הפר״ח דהדין הוא ברור. והשתא ניחזי אנן בנדון הרדב״ז בחזרה שחוזר הש״ץ אומר סדר קדושה ומקרא ברכת כהנים לפני הכהנים לפי מנהג ארץ הצבי וארץ מצרים אתריה דהרדב״ז והיכי קאמרי הרדב״ז ודעמיה דהחזרה עלתה לו לתשלומי ערבית הא בתפלת ערבית ליכא קדושה וקרי את כהנים ואיך תעלה קדושה וקריאת כהנים לערבית הא הוו הפסק אלא מוכרח דכיון דקדושה וקריאת כהנים שייכי לחזרה ולהוציא את שאינו בקי לא אכפת לן אם בתפלת ערבית בטלה קדושה וכיוצא דהא מכוין לצאת לתפלת ערבית מה שהוא צריך ואת היותר לחזרה. וה״ה בנ״ד דהמברך כדין מברך על כסנין ומעין ז׳ שנתחייב בהן השומע ישמע וממנו יקח מה שצריך לו ושפיר נפיק ושאני ההיא דשופר כדכתבינן בעניותין ואין זה דומה למ״ש הרדב״ז סי׳ תשע״ה דשתה כוס יין ונצטרף אינו יוצא בברכת הזן דהמברך מכוין לברכת ג' והוא מכוין לברכת מעין ג' כמבואר אל עין הקורא:

וכזאת ובזאת זכורני שראיתי להרב לקט הקמח שכתב דבן א״י המתארח אצל בן ח״ל ויהי היום השמיני של פסח שחל להיות בשבת דבן א״י מקדש בקידושו ומזכיר שבת לחוד ובן ח״ל מזכיר שבת וי״ט דמצי בן ח״ל לקדש ובן א״י האורח מצי לכוין ויוצא בקדוש שבת הנוגע לו ואין הספר כעת אתי ולא איירינן עתה בדין אין עושין מצוות חבילות וכיוצא רק להנוגע למאי דקמן דהוראת הרב בפרט הלז משם נלמוד לנ״ד דמצי השומע לכוין בברכה להנוגע לו ולא אכפת ליה במה שמוסיף המברך מילתא דליתא בדידיה. ואף דאין זימון לפירות בדיעבד יצא כמ״ש הרשב״א והא כדיעבד ומה גם דיש מ״ד דמיני דגן כפת:

ב

היו יושבין ואחד אכל פירות שאינם ממין ז' ואחד שתה משקה נראה פשוט דהשותה יכול לפטור בברכת בנ״ר לאוכל פירות והוזקקתי לזה יען ראיתי אחד חכם היה מסתפק דכיון דזה מברך לשתיה וזה לאכילה אפשר דלא מפיק ליה. ואני אומר דשמע השומע וטעה שכתבו האחרונים דאין אכילה ושתיה מצטרפין לשיעור ומה דמות יערוך לזה שהמברך שתה כשיעור איש אשר כברכתו בירך כברכת האוכל מה סברא דלא מפיק ליה וא״צ ראיות לזה רק להפיס דעתו אזכיר שתים הנה ולא אאריך חדא הא דאמרן מתשו' הרדב״ז סימן שס״א שיוצא בחזרה דשחרית לתשלומי ערבית והרי הכא חד גברא שמכוין בתפלה אחת לשחרית וערבית ושתי שמות נינהו ומוציא שחרית לשאינו בקי ואיהו נפיק ידי ערבית דכיון דסדר התפלה אחת היא היא העולה בשביל שנים וה״ה בזה שמברך אשתיה דשפיר נפיק אותו שאכל דשם בנ״ד אחת היא עולה לכאן ולכאן:

ועוד מן הדא דאמרו בירושלמי פ׳ הקורא למפרע גבי תקיעות היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציאה את שתיהן ופסקו מרן סי' תקפ״ח וה״ה לברכת בנ״ר כיון דנסח ברכה זו חייבין שניהם אף שזה לאכילה וזה לשתיה היא העולה בשביל שנים. וכי תימא דברכת שתיה גרועה ואכילה חשובה ואיך תפטור ברכת שתיה לאכילה כבר עמדו על זה מהר״א הלוי ומהר״י הלוי בס' גנת ורדים א״ח כלל א' מסי׳ ד' עד סי׳ ח' והעלו דברכת שהכל ביין שרוף פוטר ברכת שהכל דמרקחות והרבו להשיב לדחות דברי החולק גם ראיתי בתשו׳ כ״י להרב מהר״ר יעקב פאראג״י מהמה סי׳ פ״ג שעמד בזה ומחי לה אמוחא דהאי סברא דשהכל דשתיה אינה פוטרת אכילה שברכתה שהכל וראיות הרבנים הנז׳ שייכי לבנ"ר ודא ודא חדא היא וא״צ להאריך כי הדברים ברורים ופשוטים:

ג

כשאחד יוצא בברכת חבירו ובעי לכווני מתחילת הברכה עד סופה כגון קדוש והמוציא וכיוצא בהן לא יענה ברוך הוא וברוך שמו דהא שומע כעונה ופיו ולבו שוין באמירת הברכה ואם עונה ב״ה וב״ש הוי כמפסיק ומוסיף ומשנה מן מטבע שטבעו חכמים. מהר״ש אבוהב בס' דבר שמואל סי' רצ״ה:

ואנא חזיתיה לרב רחומי הרב שושנים לדוד פ״ח דברכות הביא מי שחלק על הרב הנז׳ ודחה ראיותיו והביא ראיות לקיים הוראת הרב הנז'. ועתה אמת אגיד כי כמעט שעברתי בפרק זה לא מצאתי ראיה מכרעת במי שמכוין לשמוע כל הברכה לאחד מהצדדין אמנם הואיל ונפק מפום אריוותא כמ״ש הרב הנז׳ נכון ליזהר אך אין למחות במי שעונה ב״ה וברוך שמו:

ד

דין ב'. אין המברך מוציא אחרים וכו׳ עמ״ש הטור סי' רי"ט וסי׳ רע"ג והפר״ח סוף סי׳ תפ"ט והרב שמלה חדשה סי׳ א׳ ס״ק ס':

ה

יוצאים בשמיעתן אפילו לא יענו אמן. ומ״מ צריך ליזהר לענות אמן בברכה שיוצא בה דהא אמרינן פ' שלשה שאכלו דף מ״ז אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים ופסקו מרן לעיל סי' קס"ז דין י״ו ופירש״י דאף עניית אמן מן הברכה ומשום עניית אמן אמרו בפ' כיצד מברכין דף מ״ב דבא להם יין בתוך המזון כל א׳ מברך לעצמו דאין בית הבליעה פנוי ופסקו מרן לעיל סוף סי' קע״ד. והגם דכתב בה"ג והביאו הרא״ש ריש פ' שלשה שאכלו דטעם דלא יענה אמן אחר ברכותיו שהוא דרך בורים דמשתעו בתר ברכה והדר טעמי. מ״מ כיון שהוא יוצא בברכת חבירו מעיקר הדין שעונה אמן להורות שהוא יוצא בברכתו והוא מכלל הברכה כמ״ש רש״י משא"כ כשהוא מברך הוי דרך בורות דהא בירך ברכה שלימה ואף דיוצא בשמיעתו בלי עניית אמן מ״מ עיקרא דמילתא לענות אמן על הברכה שנתכוון לצאת בה ולהורות בפועל שהוא נתכוון לצאת בה:

ופוק חזי מאי דאיתמר בירושלמי ריש פ' ג' שאכלו ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי רב זעירא מזג ליה כסא א״ל סב בריך וכו' א״ל כמה דאנא יהב דעתי מפקא יתיך ידי חובתא בברכתא כן הב דעתך מפקא ידי חובתי נאמן ומהא מוכח מצות ענית אמן אחר ברכה שיוצא בה דלא עוד דהעונה עושה מצוה אלא מזכה להמברך שיוצא י״ח באמן ומסתייע מהדין ירושלמי פירושא דגאון דעונה אמן אחר ברכותיו משום הפסק נגעו בה ואי לאו דמפסיק חובה לענות דהרי פקיד ליה הב דעתך מפקא י״ח באמן ואי לא שייך אמן אחר ברכותיו מאי סרך מפקא י״ח אמן איכא אך לפירוש הגאון א״ש דראוי הוא לענות אמן אי לאו דמפסיק וכדתרגמא מהר״ר אליהו בפירושו וזו כונת הא״ז שהביא הרב דרכי משה סי' קס״ז שכתב ויכוונו לבם לשמוע הברכה ויענו אמן אחריו שאם לא יענו יצאו ב׳ י״ח בההיא דירושלמי פ״ג שאכלו וכו' והרב מור״ם שם הקשה עליו וצ״ע במ״ש דאם לא ענה אמן לא יצאו שניהם כי לא נמצא זה בפוסקים אחרים וכן בתלמוד שלנו ליתא וצ״ע עכ״ל והדבר ברור דכונת הא״ז לא יצאו י״ח אמן דהא קאמר כי ההיא דירושל׳ וכו' ואם גם על זה קשיתיה להרב ד״מ ל״ק דהא רמוז זה בתלמודין דכיון דתנא חדא דהעונה אמן אחר ברכותיו ה״ז משובח ומאי דהוי מגונה אינו אלא משום הפסק בפירוש גאון א"כ כי ליכא הפסק דשמע אמן ה״ז משובח גם משמע מתלמודין שם דלכתחילה צריך המכוין לצאת לענות אמן ואף דבדיעבד נפיק מ״מ המברך והעונה הפסידו אמן וז״ש לא יצאו י״ח מאמן:

ומכאן ראיה למ״ש הרב פנים מאירות ח״ב סי׳ ה׳ דאם כל א' כוסו בידו לקדש ואומר בפ״הג וממתין לחבירו שיאמר בפ״הג ועונה אמן והדר מקדש טועה דהוי הפסק ומייתי ראיה דאינו עונה אמן אחר ברכות ק״ש משום הפסק ומ״ד דעונה משום דלא נתקנו לק"ש ע״ש דהרי לפום מאי דאמרן המברך ראוי לענות אמן אי לאו משום הפסקה. והעונה אמן אחר ברכה שיוצא בה היינו שכך עיקר המצוה והיא מכלל הברכה ומה מקום לענות אחר ברכת חבירו דודאי הוי הפסקה וכן משמע נמי ממ"ש מרן ב״י לעיל סי׳ נ״ז דאם סיים ברוך שאמר קודם החזן לא יענה אמן דהוי הפסקה ואפשר דשאני ב״ש דאמן שבח וכעין זמרה ולא הוי הפסקה עכ״ד אלמא אין לו לענות אמן קודם המצוה וה״ה קודם אכילה כמ״ש הרב הנז' ועמ״ש מרן הב״י סי' נ"ט ודוק היטב:

ו

דין ד'. אין יוצא י״ח בשמיעת הברכה וכו'. היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא י״ח עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב כמוהו. הרמב"ם פ"ק דברכות. והשמיטו מרן משום דהרמב״ם לטעמיה אזיל דסבר כבה״ג דאוכל כזית אינו מוציא אוכל כדי שביעה וכמ״ש מר״ן בב״י סי׳ קצ״ז אבל למאי דקי״ל כהרא״ש ודעמיה ושאני נשים דאיבעיא לן אי חייבות מדאורייתא דנשים לאו בכלל ערבות אף דהעונה חייב מן התורה והמברך מד״ס יצא ועמ״ש מרן בכ״מ ובב״י סי׳ קפ״ו וק״ק על מרן בב״י סי' קצ״ז דלא הביא מלשון זה דהרמב״ם ראיה דסבר כסברת בה״ג ע״ש ודוק:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה