אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן רה

שיורי ברכה

א

דין א'. וקטניות וכו׳ קטניות שעשה אותם קליות כגון פולים ועדשי' והדור״א וכיוצא בהם מברך עליהם בפ״הא ואף שאלו עשה מהם פת אינו מברך רק שהכל כמ"ש לקמן סי' ר״ח דין ח׳ וכן נראה בארוך ורבי׳ יונה פ׳ כ״מ. הרב הגדול מהר״י בנימין בכ״י:

ב

ותומי וכרתי וכו׳ הטור כתב דרב אלפס סבר כשהן חיין שהכל ולאחר בישול בפ״הא וכ״כ הגאוני׳ ואפשר דחשובי להו אשתני למעליות' והכי מסתבר עכ״ל ומרן כתב שסובר הטור

שלא כתב הרי״ף שיברך עליהם מבושלים בפ"הא אלא מפני שסבר דכשהן חיין שהכל והכי סברי אמוראי דתומי וכרתי אשתני למעליותא ורב חסדא חשבינהו אשתני לגריעותא ולית הלכתא כוותיה עכ״ד והדברים דחוקים לחלוק את השוין ולמשוי בהא נמי פלוגתא בין רב חסדא לאינך. ותו דפליגי במציאות ובדבר מבורר על שו״ם מה הבריות אומרי' עליו אי אשתני לעלוייא. ואי משום הא אפשר לישב לטור דסבר הרי״ף לשיטת הטור דהא דאמר רב חסדא דתומי וכרתי אשתני לגריעותא היינו כי בשיל לחודייהו ובהא כולהו מודו דאשתני לגריעותא. אבל דברי הרי״ף לדעת הטור הם כי רמי להו בתבשיל של בשר דאז אשתנו לעילוייא ולא ס״ל כהתוס' דלא מקרי אשתני למעליותא דהאי עילויא מן השומן ובהא גם רב חסדא מודה ללעת הרי"ף אליביה דהטור דיברך בפ״הא וגם אינך אמוראי מודו דאם בשלם לחוד אשתנו לגריעותא ומברך שהכל ואם כן לא יש מחלוקת במציאות. רק פליגי בחיין דרב חסדא סבר בפ״הא ואינך אמוראי סברי שהכל:

אמנם זו היא שקשה על הטור מה מקום מצא בדברי הרי״ף לומ׳ דחיין מברך שהכל כאשר מרן הגדיל התימה בזה. והרב ט״ז ומהר״ם מטי״בולי הובא בס׳ יד אהרן כתבו דבנסחת הטור בלשון הרי״ף לא כתיב בה ואפילו תומי וכרתי והיה חסר בנסחתו תיבת אפי׳ וקאי אלקמיה בהדי קרא חייא וסלקא וכו' ע"ש וק״ק דהא הרא״ש כתב בפסקיו וכתב רב אלפס דאפי' תומי וכרכתי וכו׳ ומשמע דנסחת הרא״ש בדברי הרי״ף ואפילו תומי וכרתי כנסחתינו. ותו דרבינו יונה כתב דהרי״ף כתב ואפי׳ תומי וכרתי ואמאי הטור לא חש לנסחת רבי׳ יונה ואביו כהרי״ף. ותו דכפי סברת הטור בדעת הרי״ף והגאונים אין הונח להטור דעתם לפום סוגיא דשמעתא דנהי דבתומי מבושלים מצו סברי בפה״א או מטעם דאשתני לעילויא כדסבר הטור או כמ״ש התוספו׳ והרא״ש ורבינו יונה והמרדכי בדעת הרי״ף דסבר דאינך אמוראי דלעולם שלקות בפה״א אף דאשתני לגריעותא דסתמא נקטי שלקות בפה"א. אבל הא דתומי וכרתי חיין מברך שהכל מנ״ל להרי״ף ודעמיה דכיון דלרב חסדא אמרינן דחיין בפה״א ולא אשכחן מאן דפליג דאינך אמוראי לא אמרי אלא שלקות בפה״א מי ילד לנו סברא זו דחיין שהכל ומ״ש מרן דסבר הטור דלא מצו סברי מבושלים בפה"א אלא אי סברי חיין שהכל לא הבנתי דכיון דבש"ס אתמר חיין בפה״א ולא נזכרה סברא זו דחיין שהכל אף דנימא דאינך אמוראי סברי מבושלים בפה״א דאשתנו למעליותא כמ״ש הטור מי יכריחנו דחיין שהכל ליהוו כתפוחים ודכוותייהו שטובים חיין ומבושלים ומברכינן ברכה הראויה להם:

ואפשר לישב דעת הטור דכבר עינו ראה מה שמפרשים התוס' ורבינו יונה ודעמייהו בדברי הרי״ף והוקשה לו שיטת הרי״ף לדעתם דמנ״ל למשוי פלוגתא בתומי וכרתי בין רב חסדא לאינך אמוראי כל דמצינן לומר דלא פליגי ומה גם דהא דכי אשתני לגריעותא אשתני מברכתו היא סברא אמיתית ומה ראה הרי״ף לדחות סברא זו. לכן סבר הטור דהרי״ף סבר לדרב חסדא דכי אשתני לגריעותא ודאי אשתני מברכתו ואית לן לומר דבהא לא פליגי עליה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומשו"ה ס״ל להטור דדעת הרי"ף והגאונים דתומי וכרתי חיין מברך שהכל ומבושלים בפה״א וטעמא דבזמן הש״ס היו רגילים לאכלן חיין וזו עיקר אכילת תומי וכרתי בזמן הש״ס למנהגם ומשו״ה אמרו דחיין בפה״א ומבושלים שהכל דאשתנו לגריעותא לדידהו דהיו נאכלין חיין אמנם בזמן הגאונים והרי"ף לא הוו אכלי להו חיין כלל ומשו״ה הדר דינא דחיין שהכל ומבושלים בפה״א דלדידהו מבושלים אשתנו לעילוייא וא״כ דברי הגאונים לא מצי דפליגי אמוראי בהא רק לפי מנהג זמנם דברו וזהו שכתב הטור ואפשר דחשיבי להו אשתני למעליותא כלומר דחשיבי להו להרי״ף ולגאונים לפי מנהגם וזמנם אשתני למעליותא. וסובר הטור דמ״ש הרי״ף הכונה ואפי' תומי וכרתי קרא חייא וכו׳ כי אכיל להו שהכל וכדשליק בפה״א ותומי וכרתי קרא וכו׳ בחדא מחתא מחתינהו ומ״ש ואפי׳ תומי וכרתי היינו רבותא דלדין התלמוד אי שלקינהו מברך שהכל והיינו משום דבזמנם עיקר אכילתם חיין והשתא הדר דינא וכתב עלה הטור והכי מסתבר דלדעתו יש לחלק בין הזמנים וכמו שרמז דחשיבי להו וכו׳ ואף דפליג על אביו הרא״ש ל״ק דכך נראה לדעתו ולא רצה להזכיר סברת אביו בפירוש ולחלוק עליו משום כבודו. ומ״ש הטור בקצור פסקי הרא״ש הוא סברת אביו דשם מלאכתו לקצר פסקי אביו לחוד והכא בטור בספרו גילה דעתו ועמ״ש הרב בית חדש ודוק:

ג

לאחר שבשלו שהכל דמחשבי נשתנו וכו' עתה נזדמן לידי ס' עולת תמיד וראיתי שכתב וז״ל צ״ל לדעת המחבר לעיל סי׳ ר״ב סעיף י״ג באגוז המטוגן בדבש וכו' אע״ג דאשתני לגריעותא מחמת הבישול אי לאו מטוגן בדבש וכמ״ש הרא״ש מביאו ב״י לעיל אלמא דס״ל אפי בא אעילוי מחמת דבר אחר מקרי אשתני לעילויא והא דכתב הכא דעל כרתי ועל תומי מבושלים מברך שהכל מיירו בנתבשלו לבדם בלתי בשר ואשתני לגריעותא אבל לדעת הרב שהעתיק בכאן דברי רבי יונה דלא מחשב לעילויא כשהשבח בא מחמת דבר אחר ולעיל באגוז המטוגן הסכים לדברי המחבר צ״ע עכ״ל ונעלמו ממנו דברי הרא״ש בפסקיו ולא ראה דברי הרא״ש כי אם ממ״ש הב״י סי׳ ר״ב ומשו״ה חלק עלינו את השוין והרי הרא״ש בהך שמעתא דשלקות כתב וז״ל ותומי וכרתי כשהן חיין בפ"הא וכשהן מבושלים שהכל דאשתנו לגריעותא וכו' ואע״פ שאנו רגילין לאוכלן מבושלים זהו לפי ששומן הבשר ממתיק טעמו ואגוז המטוגן בדבש האגוז עיקר וכו' דאעפ״י שנתעלה ע״י הדבש האגוז עיקר וכו׳ עכ״ל הרי דהרא״ש מודה בתומי וכרתי שבישלם עם הבשר דמברך שהכל כמ״ש מור״ם ונתקשה מאגוז ואיהו מפרק לה דשם האגוז עיקר וא״כ מ״ש מרן לאחר שבישלן שהכל היינו בכל אופן אף עם בשר ורב המרח׳ בין אגוז לאלו דהאגוז עיק' והדבש בא למתקו כי הוא העיקר אבל בתומו וכרתי הבשר והתבשיל עיקר ואינהו טפילי ומשו״ה אף דנמתקו לא חשיבא שבח דאינו מצד עצמן ואינם עיקר שנאמר דהבשר בא למתקן דהבשר עיקר משא״כ האגוז וגם נעלמו ממנו דברי רבינו יונה שגם הוא שם גבי ההוא דתומי וכרתי סיים דין אגוז בדבש שמברך בפ״הע דהאגוז עיקר והרי רבינו יונה מודה לדין האגוז ול״ק על מור״ם דהסכים בדין האגוז של הרא״ש וכאן כתב דברי רבינו יונה דמבואר הדבר דרבינו יונה והרא״ש שוים. וזה נעלם גם מהרב ט״ז שנתקשה קושית הרב עולת תמיד ונדחק לחלק חילוק דלא מסתבר בין היכא שעיקר ברכתו בפ״הא לפ״הע והאריך ואסיק בצ״ע וכבר הראשונים עמדו בה ופרקי שפיר. וק״ק על הרב מגן אברהם דביאר הדבר ולא השיג על הע״ת כי אורחיה. גם על הרב אליהו רבה לא תעזוב נפשי לשא״ול שהביא דברי הרב עולת תמיד וכתב ולענ״ד לחלק וכו׳ וכ״מ במ״עמ וכו׳ ע״ש וק״ק דאלו הם דברי הר״אש ורבינו יונה בפירוש ודברי הרב מעד״מ למעט שאינם צריכים והדבר מובן מדבריהם והו״ל להקשות על הרב ע״ת דמשוה פלוגתא בין הרא״ש ורבינו יונה דלהרא״ש תומי וכרתי עם בשר בפ״הא ולרבינו יונה אגוז המטוגן בדבש אינו מברך בפ"הע ומבואר בדבריהם ההפך וככל אשר דיברנו:

ד

אם טעה ובירך על הירקות בורא מיני דשאים יצא בדיעבד. הרב ראשון לציון בשיטתו דף י״ד סוף ע״א ולפ״ז ה״ה אם: בירך על הקטניות בורא מיני זרעים יצא דיעבד. אך יש להסתפק קצת אם בירך על הירקות בורא מיני זרעים אם יצא דשמעינן לר׳ יהודה דבקטניות מברך בורא מיני זרעים ובירקות מיני דשאים א״כ ירקות לא מקרו ולא יצא או"ד דבדיעבד יצא דירקות זרעים נמי מקרו:

ה

דין ה׳. הלפת כשהוא חי מברך עליו שהכל וכו׳ הטור הביא דיש גאונים שכתבו הפך והשיג עליהם הרב פר״ח בליקוטים והטור רמזה ע״ש.

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה