ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן (קר) [ר]
א
דין א' אבל שנים חייבים להפסיק לאחד וכו׳ מצינו שרב פפא הפסיק מפני אבא בריה להחשיבו כמ״ש בברכות דף מ״ה. מהריק"ש:
ב
נ״ל דאם השנים הללו בניו או תלמידיו של השלישי חייבים להפסיק לכבוד רבם או אביהם וקצת ראיה ממה שראיתי בשיטה כ״י קדמונית שכתב אהא דרב פפא אפסיק לאבא מר בריה וז״ל ואע״ג דבריה הוה איהו עבוד משום יקרא דאוריתא וכן הרא״ש היה קם לפני בנו רבינו יחיאל שהיה חכם גדול עכ״ל הרי שכתב דמשום יקרא דאוריתא אפסיק רב פפא איהו וחד לאבא מר ואף שהיה בנו עבד לפנים משורת הדין וממנו נקח היכא דהני בי תרי חייבים בכבודו דהשלישי רבם או אביהם דצריכים להפסיק:
ג
מדברי הטור משמע דבעשרה ג' מפסיקין לשבעה והגדיל התימה הרב ט״ז דבעשרה דוקא אי גמרו סעודתם כאחד אינן רשאין לחלק אבל אם ירצו לגמור הסעודה קודם חבריהם רשאין דגבי עשרה אינן רשאים ליחלק תנן והיינו כי יתבי כחדא בגמר הסעודה משא״כ בשלשה והביא ראיות לזה מדאמרו דף ן' שמע ר״ג ואיקפד ומהטור סי' קצ״ג ע״ש באורך והרב אליה רבה דחה דבריו כי אף דמהטור אין ראיה דבנתרצו איירי מ״מ אין הדין דין אמת וכדמשמע שם ממשנה וגמרא דאין רשאין ליחלק היינו חייבין לזמן ומאי דמייתי מההיא דשמע ר״ג לזה כבר כתב הרשב״א בחי' דלא שמעי ברכה דר"ג ועוד דאי קפיד זולות׳ דר״ג וכו׳ ועוד דכשם שאמרו מצוה לחזר אחר עשרה זהו תורף דברי הרב אליה רבה:
אף אנן בעניותן אמינא דהדבר ברור דאין חילוק בענין זה במותב תלתא לכל בי עשרה וכשם דהני תלתא חייבין לזמן אף שלא גמרו סעודתם יחד גם עשרה חיובא רמיא עלייהו לברך בשם אף אם גמרו קצת סעודתן מקמי אינך אינם יכולים לזמן עד דמצטרפי כל בי י׳ ומזמני בשם וכן משמע ממה שהטור סתם וכתב ג' שהפסיקו לשבעה ששוו בשיעוריהם תלתא ועשרה דאי הטור בנתרצו איירי כדדחי הרב אליה רבה כל כי הא הוה צריך לאודועי ולא לסתום דבריו גם מרן לא העלה על שולחנו זה דכיון דפסק סי' קצ״ד מצוה לחזר אחר עשרה היה פשוט אצלו דשלשה ועשרה כי הדדי נינהו ולא כמ״ש הרב ט"ז דמרן לא ברירה ליה מילתא:
ומ״מ מה שהביא ראיה הרב אליה רבה מהא דמצוה לחזר אחר עשרה לסתור דברי הט״ז אינה ראיה דמצי הט״ז לומר דהא דמצוה לחזר אחר עשרה היינו כי גמרי סעודתן בהדי הדדי דוקא דומיא דמאי דמוקי הט״ז הא דתנן עשרה אין נחלקין דה״ד כי גמרי סעודתן. ותו דהא מצוה לחזר אחר עשרה וגם כתבו האחרונים דאפי' זה מצוה עליהם לחזר אחר עשרה ורמז דבריהם הרב אליה רבה גופיה סי׳ קצ״ג ותיקשי דהא תנן ששה נחלקין עד עשרה ואין נראה לומר דחיובא ליכא הא מצוה איכא ומוכרח לומר דהא דמצוה לחזר אחר עשרה היינו כי הני בעו לברוכי בהדי הדדי או מצוה לחזר אחר עשרה אבל אי רצונם ליחלק רשאין וליכא מצוה וא״כ אין ראיה מהא דמצוה לחזר אחר עשרה נגד הרב ט״ז דההיא כי גמרו סעודתייהו אי נמי כי בעו ברוכי כי הדדי אבל אם קצת גמרו ורוצין לברך אימור דרשאין כדברי הרב ט״ז. ואף אם נפשך לומר דמתניתין לחיובא קתני דעד עשרה נחלקין דלית להו חיובא אבל מצוה איכא אין מזה ראיה הפך הרב ט״ז דמצינן למימר דרשאין מיהא:
גם מה שהביא ראיה הרב אליה רבה הפך הט״ז ממאי דתנן בג׳ ועשרה בחד לישנא וממאי דאתמר עלה מאי קמ״ל תנינא ג׳ שאכלו וכו׳ אי משום הא הוה מצינן לדחויי דאגב דבעי למתני גבי עשרה אינו נחלקין נקט הכי בכולא מתני' ומיהו לשלשה כבר קתני חייבין לזמן והיינו דפריך עלה מאי קמ״ל וכו׳ כלומר דפשיטא דנקט גבי שלשה אין נחלקין אגב עשרה אבל ק׳ מאי קמ״ל הא תנינא וכו׳ וההיא עיקר דקתני חייבין לזמן ומשני דמשנה יתירה לאשמועי' רבותא מכח היתור:
אמנם לדינא נראה עיקר כהרב אליה רבה דראיות הט״ז אינן מכריעות כמ״ש הרב א״ר ואדרבא מדברי הרשב״א בחידושיו שהביא הרב א״ר מוכח הפך הט״ז והרי הוא כמבואר. ותו ק״ק על הרב ט"ז דאיהו מפרש הא דתנן אין רשאין ליחלק כי גמרי סעודתן ביחד והרי בירושלמי ריש פ׳ ג׳ שאכלו אמרינן הכא אתמר אין רשאין ליחלק והכא אתמר חייבין לזמן שמואל אמר כאן בתחילה כאן בסוף ומתבאר מתוך דברי רבינו יונה דהא דתנן אין רשאין ליחלק איירי בתחילה וכן משמע מדברי הרא״ש וכיון שכן גם מאי דקאמר בני עשרה אין נחלקין איירי בתחילת סעודתן שנתחייבו בזימון ולא איירי בגמר הסעודה ומוכח דחיובא רמיא עלייהו מכי מתחלי. ואף שמהר"ר אליהו בתוספותיו על הירושלמי פי׳ בירושל' דפריך דהכא קתני אין רשאין ליחלק בגמרו סעודתן והתם קתני חייבין לזמן דאין רשאין לגמור זה בל"ז וכו' ולפי דבריו הוי כשיטת הט״ז אלא דלדידיה גם בתלתא דינא הכי. אין דבריו בזה מחוורין והעיקר כדמפרשי הירושלמי הראשונים וכמ״ש הוא ז״ל בפירושו. וקושטא דמילתא דבין גמרו יחד בין לא גמרו יחד תמיד חיובא רמיא עלייהו וכדמשמע מדברי הרשב״א ומסתמות דברי הרא״ש וכמסקנת הרב אליה רבה ודוק:
ד
ה״ה דארבעה מפסיקין לעשרה כיון דששה הוו רובא. כ״כ הרב אליה רבה עש״ב:
וא״ת דהא הכא קביעי וקיימי אתכא והלכה רווחת כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וי״ל דההיא בדאסתפק לן אבל כי ברירא לן מילתא גם בקבוע אזיל בתר רובא וכי האי גוונא משנ״ו רבנן בנותן טעם לסנהדרין דקביעי ואזלינן בתר רובא וכמ״ש הרב הפר״ח בי״ד סי׳ ק״י:
ה
יש להסתפק אי הני בי עשרה דקיימי אתכ' פלגא גמרי סעודתייהו ובעו ברוכי והחמשה אכתי בעו למיכל רק דחד מינייהו נתרצה לפנים משורת הדין להפסיק והשתא הני דבעו ברוכי אמרי לארבע׳ ברוכי מברכינן ועל כרחכם להפסיק דאנן רובא. וארבעה המה טוענים לא כי אלא אנן פלגא ופלגא דחמשה הוינן דלא גמרינן סעודתין ואלמלא הוו שיתא דגמרי סעודתייהו אז אנן ארבעה פסקינן אבל השתא דחד מינן נתרצה להפסי׳ לא חשחין אנחנא כיון דאף זה מן הדין אינו מחוייב להפסיק ולא מהני מה שנתרצה מרצונו להפסיק להשלים רוב ולחייבנו:
ונראה לפום ריהטא דדינא קמשתעו הני ארבעה דכיון דלקושטא חמשה הוו דלא גמרי סעודתייהו אינן חייבים להפסיק דאם חד מינייהו נתרצה להפסיק לא מפני זה הם מוכרחים דחשיבי אינך שיתא ויש לדקדק זה ממ״ש הרשב״א בחידושיו משם הלכות גדולו׳ והיכא דקבעי למיפק חד מינייהו ובעו חבריה למעבד ליה לפנים משורת הדין פסקין סעודתייהו (ומזמצין) [ומזמנין] עליו עכ״ל הרי דכתב ובעו חברי' למעבד ליה לפנים משורת הדין משמע היכא דתרוייהו שניהם רוצים והם מסכימים בדעת אחת פסקין הא אי חד לחודיה נפשו אוותה ויעש להפסיק אין האחר חייב להפסיק מכח דהאחד גמר והאחר נתרצה והוו להו תרי לגבי דידיה דכיון דלפי האמת תרי אכלי ולא גמרי זה שנתרצה האחד להפסיק לא מהני להכריח השלישי דאלת״ה לישמועינן גאון רבותא דאי חד לחוד נתרצה להפסיק סגי דהו״ל תרי לגבי חד אלא משמע כדאמרן וה״ה לנ״ד דחמשה לא גמרי דהאי חד דנתרצה להפסיק לא מהני להצטרף את החמשה שגמרו לומר דהוו רובא להכריח הארבעה הנותרים:
וכזאת וכזאת יש להוכיח מדברי ראב״ן שהביא בס' אליה רבה שכתב ג' שאכלו ובקש אחד מהם לצאת אחד מפסיק סעודה אם השנים כבר גמרו ויזמנו בשביל אותו הצריך לצאת עכ״ל ולפי לשון זה כונתו מבוארת כמו שפירש דבריו הרב הנז' דאחד משנים שגמרו רוצה לצאת והשני לא אכפת ליה והיינו דאשמועינן דכיון דהשני ג"כ גמר הג' מפסיק לשנים ואם איתא הו״ל לאשמועינן רבותא דכששנים לא גמרו והאחד גמר ורוצה לצאת אם אחד מהשנים נתרצה להפסיק הו״ל רובא והשלישי על כרחו יפסיק אלא משמע דבעינן דוקא שגמרו שנים וה״ה לנ״ד דבעינן גמרו ששה כמדובר:
ובהכי ניחא דקדוק לשון התלמוד דף מ״ה דעלה דהך דאחד מפסיק לב' ואין ב' מפסיקין לאחד פריך והא רב פפא אפסיק לאבא מר בריה איהו וחד שאני ר״פ דלפנים משורת הדין עבד ויש להרגיש דאמאי תלה האי קושיא ופירוקא על רב פפא והול״ל והא ר״פ איהו וחד אפסיקו לאבא מר לפנים משורת הדין עבדי ועם שיש לדחות מ״מ ע"פ האמור יבא על נכון דהאי אחר דאפסיק אף דלא גמר מחייב לאפסוקי משום יקרא דאוריתא דאבא מר ומיהו מאחר דלא גמר לא מצטרף עם אבא מר דליהוו תרי כי היכי דלחייב ר״פ לאפסוקי כדין א' מפסיק לב׳ ומ״ה פריך על ר״פ דוקא אמאי הפסיק דאף דהאחר מחוייב להפסיק כל שלא גמר לא מצטרף עם אבא מר והיינו קושיתו על ר״פ דוקא:
ולפ"ז תתישב תשו' מהר״ם הובאה בתשו׳ הרשב״א סי׳ תתל״ה וז״ל ולגבי זימון אמר לנו כמו כן ששנים מפסיקין לאחד עד הזן ומייתי ראיה ממסכת ברכות גבי ר״פ וכו׳ כלומר ששם הפסיק ר״פ ואחר לבנו כמו כן בעלמא אם רוצים ב׳ יפסיקו בטוב לאחד שזימן עכ״ל ויש לדקדק מאי אתא לאשמועינן והוא תלמוד ערוך ומה שייך ראיה בזה והוא הנדון בעצמו של הש״ס דרב פפא ואידך לא גמרו ונתרצו והפסיקו:
ואפשר לומר דהוה ס״ד דדוקא רב פפא דעבד הכי לאחשוביה לאבא מר כמו שפירש רש״י מצי למעבד אבל בעלמא דלא עביד לאחשוביה רק לפנים מ״ה כדי שימהר לצאת אימא לא אי נמי דר״פ עביד משום יקרא דאוריתא דאבא מר כמש״ל משם שיטה כ"י ולפ״ז כי לא שייך לעשות יקר לתורה אימא לא קמ"ל דכי הדדי נינהו:
אמנם על פי דרכנו דהאחר היה מחויב להפסיק יבא על נכון דהו״א דוקא התם שהאחר כבר היה לו חיוב להפסיק משו״ה הפסיק גם ר״פ לפנים מ״ה אבל כאשר תרוייהו לפי הדין אינן חייבין להפסיק אימא לא קמ״ל דה״ה אם נתרצו שניהם ויש ראיה מהתם דמ״ל חד מ״ל תרי אבל דוקא אם רוצים השנים ברם אי חד לא בעי אין הג׳ חייב להפסיק וכמ"ש ודוק היטב: