ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קצט
א
דין ד׳. גר גמור מזמינן עליו ויכול לומר על שהנחלת לאבותנו. וכן יכול להיות ש"ץ ולומר אלהי אבותינו כמו שפסק מרן לעיל סי' ג״ן. וזו סברת הרמב״ם בתשובה וכן פסק פ״ג דבכורים דגר מביא וקורא ודלא כסתם משנה פ״ק דבכורים וטעמו בירושלמי שם אמרו דלית הלכתא כההוא סתמא אלא כרבי יהודה דסבר מביא וקורא דכתיב אב המון גויים וכו׳ ויכול להתפלל ולומר אלהי אבותנו ועבוד עובדא אמוראי כר׳ יהודה וכמבואר כל זה בב״י לעיל סי' ג״ן ובדין זה וכן הוא דעת הרבה מן הראשונים:
ויש להעיר דפ״ק דבכורים סתם לן תנא דלא כר' יהודה דגר אינו יכול לומר לאבותינו ופ״ג דנדרים דף ל״א תנן שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בעכו״ם ומשמע דדוקא בעכו״ם מותר ולא בגרים וכן כתב להדיא הרב קול הרמז שם גם הרא״ש בפירושו שם כתב אסור בישראל וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו דכל שומרי תורה בכלל זרעו הם כי הוא היה תחילה לגרים וכתיב כי אב המון גויים וכו׳ עכ"ל וכיון דסתם לן תנא דגרי׳ מקרו זרע אברהם כ״ש שגר יכול להתפלל ולהביא בכורים ולומר אלהי אבותינו והו״ל תרי סתמי דסתרי אהדדי ואע"ג דזימנין דמשכחת סתמי דסתרי מ״מ הש״ס פריך בכי האי גוונא ותו דכל הפוסקים כרבי יהודה תלו זיינהו בירושלמי ולא אשתמיט חד לומר דהאיכא סתמא נמי כר' יהודה:
אלא דהיה אפשר לחלק בין הנודר מזרע אברהם לאומר לאבותינו דבשלמה באברהם אשכחן דנא׳ אב המון גויים נתתיך ואמטו להכי אפשר דכלהו גרים זרעו מיקרו כד״א הנפש אשר עשו ובהא כ״ע מודו ובסתם פ״ג דנדרים דמוכח דאסור בגרים כמ״ש הרב קול הרמז דמוכח הכי ממשנתנו וכדתרגמה הרא״ש כמדובר. כי פליגי אי גר יכול לומר לאבותינו דמשמע אברהם יצחק ויעקב ויצחק ויעקב לא אשכחן שהיו אביהן של גרים ובהכי אתו תרי סתמי דלא כר' יהודה:
אך כל זה איננו שוה דהאי אמרו רז״ל בית יעקב אלו הגרים והביאו הרב קול הרמז שם פ״ג דנדרים גם אז״ל דכל האבות נקראו אברהם וכיון שכן למ״ד דהנודר מזרע אברהם אסור בגרים דכתיב כי אב המון ה״ה דגר מצי לומר לאבותינו. והא איכא למידק על הריטב"א בחידושיו למכות דף י״ט שעמד בזה דתינח אברהם יצחק ויעקב מאי איכא למימר ותירץ דקים לן דכלהו אבות כחד נינהו וכדאתקש בכמה דוכתי ואף הם נעשו אב לגרים כאברהם אע"ה עכ״ד והו״ל להזכיר מאמרם ז״ל הנז׳. וא״כ הערתנו במקומם דנראין סתמי הנז׳ סתרן:
ונראה דהאי סתמא דנדרים דקתני אסור בישראל ומותר בעכו״ם בפלוגתא לא קמיירי דהאי דגרים אסורים אם נדר מזרע אברהם תליא באידך פלוגתא דתנאי אי גר מצי לומר לאבותינו והאי תנא קתני אסור בישראל ומותר בעכו״ם סתמא ובפלוגתא לא איירי דלמ״ד דגר יכול לומר לאבותינו נכללו בישראל ואסור בגרים ולמ״ד דלא מצי לומר לאבותינו גם נודר מזרע אברהם שרי בגרים והאי תנא בפלוגתא לא איירי כדאמרינן בעלמא ומ״ה סידרו רבינו הקדוש במשנתנו דאינו סותר מאי דסתם פ״ק דבכורים:
ומן האמור ק״ק על הרב קול הרמז דפשיטא ליה דמשנת פ״ג דנדרים אשר גריס דכפ״ז הוי נגד סתם פ״ק דבכורים ולא אמרן דסתמי סתרי אלא מדוחק כדמשמע בש״ס בכמה דוכתי ולפחות הו״ל להעיר עלה והנכון כדכתבינן בעניותין ומ״ש הרא״ש בפשיטות במשנה פ״ג דנדרים דאסור בגרים הוא על פי ההלכה דפסקינן כירושלמי דבכורים דלא כההוא סתמא ודינא הוא דקאמר הרא״ש ולאו לפרושי מתני':
וממוצא דבר אבא העיר על הרב ב״ח בי״ד סי' רי״ז שכתב אהא דכתב הטור דנודר מזרע אברהם אסור בגרים וז״ל כתב ב״י דה"ט דגרים נקראים על שם אברהם דכתיב כי אב המון ומ״מ יש לתמוה כיון שלא נזכר זה בגמרא וגם הפוסקים לא כתבוהו מנ״ל לרבינו להודות כן עכ״ל והרב ט״ז שם כתב לא נמצא לזה מקור ונראה דיליף לה מדמצינו לענין ברכה שהגר יכול לומד אלהי אבותינו שנא׳ כי אב המון כמ"ש התוס' בבתרא דף פ״א עכ״ל ונעלם מהם ומהרב קול הרמז דהרא״ש כתב בפירושו בהדיא דאסור בגרים מטעם דכתיב כי אב המון והתימא על הרב ב״ח שכתב שלא כתבוהו הפוסקים והם דברי הרא״ש והרב פרשת דרכים דף י״ח ע״ג הוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם. והרב ב״ח בסי׳ זה פסק דגר יכול לזמן ולומר על שהנחלת לאבותינו ונראה דפשיטא ליה דיש חילוק בין שהנחלת לאבותינו לזרע אברהם וזה אינו כמבואר. ולדעת הרב ב״ח ק״ק דהו״ל לתנא למימר ומותר בגדים דהוא רבותא טפי והוא אליבא דכ״ע. והרב משנה למלך פ״ג דבכורים הקשה על פסק זה מסוגיית מכות דף י״ט דאמר רב אשי דגר מביא ואינו קורא דלא מצי אמר אשר נשבעת לאבותינו והיכי שביק תלמוד דידן ופסק כהירושלמי עכ״ד והריטב״א בחידושיו למכות שם כתב דההיא דרב אשי לרבי יוסי אמרה דקים ליה דסבר כר' יהודה ולא להלכה אמרה וקרוב לזה כתב הרוקח סי' של״א ועיין בחי׳ הרמב״ן לבתרא דף פ״א ועמ״ש הרדב״ז בלשונות הרמב״ם סי׳ ר״ך ומשאת משה בראשון א"ח סי׳ יו"ד. ואחר זמן בא לידי ס' פנים מאירות ח״א וראיתי לו סימן ס״ו שכתב דדברי הרמב״ם דגר מביא וקורא ה״ד בבני קני ונסתייע מהירושלמי והתוספות בבתרא ע״ש באורך ומלבד שדברי הרב דחוקים טובא נעלם ממנו תשובת הרמב״ם דמינה מוכח דה״ה בכל גר וכן כתב בפירוש המשנה פ״ק דבכורים ותו קשה עליו דדברי התוס׳ קשים כמו שהאריך הרב לשון למודים סי' כ״ד ועוד נעלם ממנו דברי הרמב״ן בחידושיו והביאם הרב הנז׳ ומה שהאריך עוד לקמן אי לא תשא בברכה שא״צ הוי דרבנן ע״ש באורך ק״ק דלא זכר מדברי התוס' בד״ה דף ל"ג ע"ש בדבריו ודברי התוס׳ ודוק היטב כי קצרתי:
ב
דין ז'. נשים מזמנות וכו' יש מי שהורה הלכה למעשה לצרף אשתו ולא ראינו מי שנהג כן. מר זקנינו הרב מהר״א אזולאי בהגהותיו כ״י:
ג
דין יו״ד. קטן וכו׳ ומצטרף בין לג' בין לעשרה. ודוקא אחד אבל לא ב' בין לשלשה בין לעשרה כ״כ ריא״ז הביאו שלטי הגבורים פ׳ שלשה שאכלו. והביאו הרב מגן אברהם. אבל מרן בב״י כתב משם הכלבו דלעשרה יש מצרפין אפילו שלשה קטנים כמו שמצטרפין שלשה אוכלי ירק וכ״כ בס׳ ארחות חיים דף ל״ד ע״ד. והרז״ה בס' המאור כתב דאפילו ד' קטנים. ונראה שיש להחמיר כדברי ריא״ז וכן משמע מדברי הרמב״ן במלחמות כיון דאעיקרא איכא מרבוותא טובא דסברי דאין מצטרף אף לעשרה ותו דפשט לשון הפוסקים והירושלמי משמע כדברי ריא״ז ותיסגי לן מהאי דמצטרפין קטן והוא באחד אבל תרי לא. וק"ק על הרב כנה״ג דאמאי השמיט סברת ריא״ז הלזו ולא הביאה כי אורחיה גם הרא״ש והגמ״יי כתבו משם ר״ת דקטן מצטרף לעשרה כי איכא ט' גדולים דטפי מאחד ליכא יקרא דשמיא וכו' ע״ש הלכך נראה דהעיקר כדברי ריא״ז וכן פשט דברי הפוסקים והכי מוכח בירושלמי וכדאמרן ודוק:
ד
לעונות הפעוטות וכו׳ כתב הרב מגן אברהם כבן ט׳ או עשרה ולכאורה דבריו קשים שהרי הוא עצמו סי' תרנ״ח ס״ק ט׳ כתב הפעוטות היינו בן שש כמ״ש בח״מ סי׳ רל"ה וגם ראיתי שכן כתב עליו הרב יד אהרן וצ״ע דפעוטות הם כבן שש או כבן שבע ואיך כתב כבן ט׳ או י' וצ“ע עכ״ל וכבר ראיתי מי שכתב דט״ס הוא במגן אברהם:
ואפשר לישב דברי הרב מגן אברהם דהא אמרינן בגיטין דף נ״ט דעונת הפעוטות כבר שית כבר שב רב כהנא אמר כבר שב כבר תמני׳ במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד לפום חורפיה ונמצא דבן ט׳ או עשרה נמי נקרא עונת הפעוטות וסבר הרב מגן אברהם דכיון דאיכא דכיון דאיכא כמה וכמה רבוואתא דסברי דאין לצרף קטן ומרן בב״י מאי דפסק דמצטרף הוא משום דהרי״ף והרמב״ם בדעת אחד א״כ כיון דהרי״ף כתב בן ט׳ או עשרה וכתב הרשב״א דהיינו טעמא מפני שהוא זמן חינוכו אם כן אית לן למימר דוקא בן ט' או עשרה כדכתב הרי״ף דבבן שש או שבע אפשר דגם הרי"ף מודה דאין לצרפו והרמב"ם נקט בהדיא בן ז׳ או בן ח׳ וכתב מרן משו׳ דזמן חינוכו הוא אלמא דלהרמב״ם נמי בר שית לא וכן משמע קצת מדברי הריב״ש שהביא מרן דקאמר שיהא בן ט׳ או בן עשרה או לכל הפחות גדול מבן שש וכו׳ אלמא לכתחילה בעינן בן ט' או בן עשרה אלא דבתר הכי קאמר לכל הפחות וכו' ומעתה מאחר דאיכא רבוואתא טובא דסברי דאין לצרף קטן הא מיהא טוב הדבר שיהא בן ט' או עשרה כמ״ש הרי״ף והוא בכלל עונות הפעוטות כדתנא במתניתא זה אפשר
לי ההדיוט לישב דברי הרב מגן אברהם:
אבל קושתא דמילת"א דדעת מרן בש״ע שכתב סתם קטן שהגיע לעונת הפעוטות נראה דהיינו כל שהוא גדול מבן שש ויודע מעצמו למי מברכין וכמ״ש הריב״ש בסוף דבריו ולי הצעיר נראה דיש להחמיר שיהא בן תשעה כדכתב הרי״ף וכמ״ש הרב מגן אברהם כיון דאיכא גאוני עולם דפליגי ותיסגי לן לסמוך על דעת הרי״ף והרמב״ם באופן שלא יהא לנו שום ספק בדעתם אבל בבציר מהכי אפשר דהרי״ף סבר דאינו מצטרף ודוק היטב. ובסי' נ״ה דין ד׳ כתב מרן קטן יותר מבן שש והשיג הפר״ח דאפי' בן שש וכן מתבאר מ״ש הריב״ש ועמ"ש שם בס' יד אהרן ודוק: