ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קפא
א
דין א׳. מים אחרונים חובה. הכי אמרינן בחולין דף ק״ה אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן מים אחרונים מצוה ואחרונים חובה מתיבי מים ראשונים ואחרונים חובה אמצעיים רשות מצוה לגבי רשות חובה קרי להו. והאי שינויא דמשנינן מצוה לגבי רשות חובה קרינן לה הוא שינוייא דחיקא דלפ״ז חובה דנקט לצדדין קתני דחובה דראשונים לאו דוקא אלא לגבי רשות קרי להו חובה ולגבימים אחרונים באמת חובה:
וק"ק דהו"ל לשנוי דהגם דעיקרן ראשונים מצוה ואחרונים חובה כדאמר רב יצחק בר אשיאן מ״מ מאחר דראשונים האכילו בשר חזיר ואחרונים הרגו את הנפש נעשו גם הראשונים חובה ועל דרך שכתב הרי״ף דאף דלא אכל מלח חובה ליטול מים אחרונים דהרגו את הנפש ומ״ה תני תנא דמים ראשונים ואחרונים חובה וי״ל דהא דחיקא ליה לאוקומי בריתא דמהאי טעמא קרי לראשונים חובה דא"כ רב יצחק בר אשיאן הול״ל נמי בראשונים חובה מהאי טעמא כדתני תנא ולא ניחא ליה לש״ס לומר דלא ידע הבריתא וטפי אתנח לן לומר דידע הבריתא וסבר דמצוה לגבי רשות חובה קרי תנא דבריתא ואתא איהו ודייק בלישני׳ דראשונים מצוה ואחרונים חובה ולהורות נתן רב יצחק כוונת הבריתא בהשמיטו חלוקת אמצעיים רשות דאיהו דנקיט מצוה וחובה טפי הוה ניחא דליתני כלהו חלוקות מצוה חובה רשות רק דהויה לדעת דהתנא משום דנקט רשות קרי להו חובה. ועוד יש לישב וק״ל. וגם איכא למידק בהאי קושיא דפריך הש״ס מהבריתא דתני חובה בתרוייהו לפי שיטת הראשונים ולא רציתי להאריך בדקדוקים כאלו ועמ"ש סי' קס"ב:
וחמות״י ראיתי או״ר להרשב״א בחידושיו שכתב אחרונים חובה כלומר חובת שימור גופה כדאמרינן לקמן מה ראו לומר אחרונים חובה וכו׳ וא״ת והא גמרינן לה בברכות וכו׳ תירץ הראב״ד דהתם למברך וכשאכל דבר מזוהם וכו׳ עכ״ל וכיוצא בזה כתב הר״ן ומשמע דדעת הראב״ד דמאי דאמרינן מים אחרונים חובה היינו משום מלח סדומית וההיא דפרק אלה דברים בשאכל דבר מזוהם ולא איירינן בה פ' כל הבשר:
וק"ק דמדברי הראב״ד בתמים דעים סי' ס״ו והביאם בארחות חיים בריש הספר וקצתם הביא מרן בב״י לעיל ריש סי׳ קנ״ח משם ארחות חיים לא משמע הכי שהרי כתב הראב״ד וז״ל מים ראשונים טעונים ברכה ואחרונים אין טעונים ברכה ודוקא כשלא אכל מאכל לח שאין הידים מזוהמות ממנו והמים אינם באים אלא לרפואה מפני מלח סדומית אבל אם אכל מאכל לח שהידים מזוהמות ממנו צריך ברכה כדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים ודרשינן והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים ועליהם אמרו מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה פי' הראשונים אם ירצה יאכל ואם ירצה לא יאכל לפיכך אינם חובה אבל מים אחרונים מכיון שאכל נתחייב בברכה וכו' לפיכך חובה למאי נ״מ לבטולי הנך מקמי הנך וכו׳ עכ״ל ומוכח דבריתא דוהייתם קדושים והא דאמרו מים אחרונים חובה הכל אחד לדעת הראב״ד באכל דבר מזוהם וראשונים ואחרונים אידי ואידי מקרא אלא דקרי להו מצוה לראשונים דעי בעי לא אכיל וזה מנגד למה שנראה מהרשב״א בדעת הראב״ד כמבואר:
הן אמת דעל דברי הראב״ד הנז׳ ק״ק דמוקי הא דמים אחרונים חובה באכל דבר מזוה׳ ומהש״ס משמע דרב יצחק ובריתא בחד גוונא מיירו דהרי אמרו בסמוך מפני מה אמרו מים אחרונים חובה משום מלח סדומית ומשמע דאבריתא ורב יצחק דאמרי חובה קאמר ויש לישב:
וצופה הייתי להרב מגן אברהם שהביא דברי מרן בשם א"ח הנז׳ וכתב עליהם משמע דאם רוצה לאכול ויש לו מים ליטול פעם אחת דוקא נוטל ראשונים ולא אחרונים כיון שאסור לאכול עד שיטול ידיו וצ״ע דא״כ מאי חומרא דאחרונים ונ״ל דאסור לאכול אא״כ יש לו מים ראשונים ואחרונים ול״נ דקושיא מעיקרא ליתא דנ״מ להולכים במחנה שפטורים מראשונים וחייבים באחרונים כדאיתא ספ״ק דעירובין וכ״כ התוס' בחולין דף ק״ה עכ״ל ומ״ש דאסור לאכול אא״כ יש לו מים ראשונים ואחרונים הכי מסתברא והרב אליה רבה הוכיח מהכלבו שהם דברי א״ח להפך ולי ההדיוט אינו מוכרח ושפיר מצינן למימר כדברי הרב מג"א:
אבל מ״ש הרב מג״א דמעיקרא קושיא ליתא דנ״מ להולכים למחנה וכו' דין גרמ״א להרב ז״ל שלא ראה כל דברי הראב״ד דהא הראב״ד מוקי להא דמים אחרונים חובה באכל דבר מזוהם דנפקא מהייתם קדושים דומיא דראשונים דנפקי מוהתקדשתם ומשו״ה לא מצי הראב״ד למימיר דנפקא מיניה להולכים במחנה דהא ההולכים במחנה דפטירי מראשונים ה"ה דפטירי מאחרונים כשאכל דבר מזוהם ולא אכל מלח ולא מחייבו אלא משום מלח סדומית ולדעת הראב״ד הא דמים ראשונים מצוה ואחרונים חובה בנטילת ידים דדרשינן מקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים איירי ולפ״ז אי מהך טעמא פטירי במחנה גם מאחרונים אי לאו משום מלח סדומית ודוק היטב:
ב
דין ב'. אלא בכלי וה״ה מים אמצעיים אין נוטלין אלא על גבי כלי מהר״ר צבי אשכנזי בתשובתיו סי' נ״ה ועמש״ל סי׳ קע״ג בס״ד:
ג
דין ו׳. מתחילין מן המברך. כתב מר זקנינו הרב החסיד מהר״א אזולאי ז״להה בהגהותיו כ״י כל מי שהוא תוכף לנט״י ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה. ירושלמי. עכ״ל. וגם בס׳ תניא הביאו בסי׳ ז״ך גבי מים אחרונים:
וק״ק דמשמע מבריהם דהירושלמי במים אחרונים איירי ומלבד דפשט הירושלמי איירי במים ראשונים כמו שכתב הטור לעיל סי׳ קס"ו אלא דהגם שבזה נדחוק לישבו כמ״ש קצת. מ״מ מדמייתי בירושלמי קרא דשאו ידיכם משמע דתכף לנטילה ברכה לירושלמי אראשונים קאי וכמ״ש הרב מעדני מלך. ויש לישב. ועמ״ש הרשב״ש סי׳ תקנ״ה:
ד
כתבו גורי האר"י זצ״ל שאין להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון אפילו בדברי תורה:
ה
דין ז'. אין מברכין שום ברכה על מים אחרונים הראב״ד בהשגות פ"ו דברכות ובתמים דעים סי' ס״ו הכריע דכשאכל מאכל לח שהידים מזוהמות מברך על רחיצת ידים. ומדברי הרשב״א בחידושיו ובתורת הבית ובתשובה סי' תק״ז ומדברי הר״ן מוכח דהראב״ד לא אמרה אלא למברך דוקא. אך דברי הראב״ד עצמו סתומים. והרשב״א בתורת הבית ובמשמרת סוף בית ששי ובחידושיו ובתשו' הנז' הסכים לדעת הראב״ד בפה מלא והיטב חרה לו על הרא״ה:
ואיכא למידק דהרשב״א עצמו בתשו׳ סי' י״ח נתן טעם דאין מברכין על הגרושין דיש מקצת שהן בעבירה כגון שלא מצא דבר עבירה ומגרשה ואף שיש מצוה במקצתן לא פליגי רבנן לגירושין שיברך במקצת גרושין ולא יברך במקצתן וה״ה נימא הכי במים אחרונים דכיון דאם לא אכל דבר לח ואין ידיו מזוהמות אין לברך אף שנוטל משום מלח סדומית לא ה״ל לברך גם בשאוכל מאכל לח דאין לחלק במים אחרונים ולומר דיברך פעם אחת על מים אחרונים ופעם אחרת לא יברך וכמ״ש הרשב"א גופיה גבי גירושין. וי״ל דלא דמו כי אוכלא לדנא דבגירושין כשמגרש בעבירה כי שנא שלח העבירה היא שלא הי״ל לגרשה אבל עתה דבשרירות לבו הלך לגרשה מצוה היא לתת ספר כריתותיה בידיה דבהכי שריא לעלמא וזו מצוה דלא שריא אלא בגט ומקיים מצוה בחלק זה אלא דמשום דאעיקרא לא ה״ל לגרשה אין זה מברך וכיון דגם כי מקיים מצוה באופן זה לא מברך לא פלוג. אבל כשלא אכל מאכל לח ואין ידיו מזוהמות ליכא מצוה כלל והמצוה דמים אחרונים דנפקא מקרא איננה אלא כשאכל דבר לח וטעונה ברכה. ומאי דנטל משום מלח סדומית היינו משום שמירת גופו דוקא ואינה בכלל המצוה ופשוט:
ו
דין יו״ד. יש שאינן נוהגין ליטול מים אחרונים וכו' כן כתבו התוספות ודעמייהו והרב תורת חיים בשיטתו פקפק הרבה בדברי התוס'. והטור הביא דברי התוספות וכתב הרב כנ"הג וכ״כ הרשב״א בתשובה סי' י״ח ובתשובה להרמב״ץ סי׳ קפ״ט עכ״ל ולא ראיתי בתשו׳ הרשב״א סי׳ ח״י שהזכיר בה מים אחרונים כלל ובתשובה להרמב״ן הנז׳ לא כתיב בה אלא שאין מברכין על מים אחרונים דאינן באים אלא מפני מלח סדומית ואין לברך על הפורענות באופן דלא מצאתי להרשב״א שכתב בדברי התוספות מלח סדומית מצויה ואין נוהגין ליטול מים אחרונים:
איברא דראיתי להרשב״א בתורת הבית בית ששי סוף שער ראשון שכתב ומ״מ מי שאינו אוכל מלח ולא דבר מזוהם אין חייב במים אחרונים עכ״ל וק״ק דאמאי לא חייש מר לדברי הרי״ף שכתב פ׳ כל הבשר דאפי' לא אכל מלח קבעו רבנן חובה משום דמים ראשונים האכילו בשר חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש:
ועלה על לב לומר דדעת הרשב״א דכיון דחזינן דהתוספות כתבו דהאידנא לא משכחת מלח סדומית ולא נהגי ליטול תיסגי לן לחוש ליטול כשאכל מלח ומיהו בלא אבל מלח לא מחייב. אמנם לא אתנח לן בהא דהרי לדעת התוספות תיקשי דהן לו יהי דלא משכחת האידנא מלח סדומית מ"מ האיכא משום אחרונים הרגו את הנפש ומוכרח לומר דדעת התוס' דהא דהרגו את הנפש זה היה מעשה כי נטלי כ״ע והאשה לא ידעה אם בעלה לא נטל ומ״ה טעתה כי אות היא בינו לבינה אבל אי כ״ע לא נטלי מים אחרונים לא תטעה האשה והיא העולה על לבה דכיון שאין נוטלין לאו סימנא מילתא דלא נטל ולא קנח והאיכא שיריים ורישומן ניכר ואין כאן חששא וכמ״ש הרב לחם חמודות והרב שיירי כנ״הג. ומאחר שכן כי סבר הרשב״א ליטול האידנא שלא כדעת התוס׳ גם כשלא אכל מלח בסעודה צריך ליטול משום אחרונים הרגו את הנפש דכיון שנוהגים ליטול סברה זאת האשה כי נטל עליו בעלה וסימן גמור הוא וכמ״ש הרי״ף והדר דוקיין לדוכתיה דאיך פסיק ותני הרשב״א דאם לא אכל מלח וכו׳ אין חייב במים אחרונים והרי אכתי איכא משום אחרונים הרגו את הנפש. והרי הרשב״א עצמו בתחילת הבית ההוא כתב וצריך ליזהר הרבה בראשונים כדי שלא יחשד בנכרי ויבא לידי תקלות גדולות וכן במים אחרונים שמא יארע לו הפסד ממונו בביטולן מלבד מה שיש בהן מן החובה עכ״ל ואיך הכא קאמר דאם אינו אוכל מלח וכו' אינו חייב באחרונים ולא ביאר דמטעם הרגו את הנפש צריך ליטול כמ״ש הרי״ף ויש לישב:
ומכלל דברים אמורים תשובה מוצאת למ״ש הרב מהרש״א בח״א פ' כל הבשר וז״ל במים אחרונים ודאי דאיכא לפרש דאי נמי אי לאו טעמא דמלח סדומית ראוי לתקן מטעם זה אבל במים ראשונים אי אפשר לפרש כן דהא אי לאו חיוב נטילה משום סרך תרומה לא בא זה שלא נטל לידו אכילת איסור וכו' עכ״ל ולפי האמור לעיל גם במים אחרונים אי לאו דתקנום משום מלח סדומית האשה היתה מרגשת שלא קנח פיו וממאנת למאמ"רו דסימנ׳ לאו מילתא היא כמדובר:
וחזה הוית להרב ז״ל בחידושי הלכות עמ"ש רש״י האכילו בשר חזיר שהיה חנוני ישראל וכו' וכשהנכרי בא מאכילו נבלות והלך יהודי וכו' והאכילו בשר חזיר שכתב וז״ל פתח בנבילות וסיים בחזיר דקדק לפרש כן משום דאסור לישראל לעשות סחורה בנבילות וטריפות ובכל דבר טמא אם לא שנזדמן לו וכו׳ עכ״ל ומדברי הרב מוכח דסבר דאם נזדמנו נבילות וטריפות מותר לעשות מהם תבשיל ולמוכרם שהרי כתב דרש״י דקדק ופתח בנבלות משום דאסור להסתחר בדבר איסור אם לא שנזדמן לו ומה שהורגלו העכו״ם לבא לחנותו לא היה על בשר חזיר שודאי לא היה מצוי לו אלא על בשר נבילות וטריפות שאפשר שהיה מצוי לו מבהמותיו אלא שאז נזדמן לו בשר חזיר. ולכאורה נראה דאף אם נזדמנו לו נבילות וטריפות מבהמותיו אסור לעשות מהם תבשילים ולהסתחר בהם להאכיל לעכו"ם וכיוצא בזה כתב הרשב״ץ בתשו' ח״ג סי׳ רצ״ב שאם מוצא קונים שיקנו הטריפות ומולחם להרויח אסור שזו סחורה לכתחילה וסיים וז״ל והדבר פשוט שאם מצא קונה ואפילו בזול הרבה הוא עובר על דברי תורה אם אינו מוכרה מיד עכ״ל ומרן בב״י י״ד סי' קי“ז הביא מהמרדכי בשם ראבי״ה דמותר לעשות סחורה בדבר טמא וראיה מדאמדינן מים ראשונים האכילו בשר חזיר וכתב מרן דאינה ראיה דאיכא למימר ישראל רשע היה ועוד דאיתא במדרש דבימי הרשע היה ובפרהסיא היו מחזיקים עצמם לעכו״ם עכ״ל ומדברי מרן הללו הראת לדעת דס״ל דלא כמהרש״א דלא מצא מקום לדחות ראית ראבי״ה אלא דישראל רשע היה או בימי השמד ואם איתא לדברי מהרש"א הול״ל דאין ראיה דנזדמן לו אז חזיר וכה״ג מותר אלא מוכח דאף אם נזדמן אסור להסתחר ובשל מבושל להרויח ככל אשר דיברנו ועמ"ש הרב כנ״הג והרב פר"ח שם סי' קי"ז. ותו ק״ק על מהרש"א דדייק לשון רש״י דחולין דפתח בנבילות וסיים בחזיר דהרי רש״י עצמו ביומא דף פ״ג כתב פונדקי ישראל היה מוכר דברים המותרים לישראל ומאכילם ומוכר לעכו״ם בשר חזיר מבושל וכו׳ בא ישראל וכו׳ ונתן לפניו בשר חזיר עכ״ל והכא משמע דתדיר מוכר לעכו"ם בשר חזיר:
ז
ואפי׳ לנוהגים כן וכו' כתב מר זקנינו הרב החסיד מהר״א אזולאי ז״להה בהגהותיו כ״י כפי הקבלה צריך ליזהר בהם מאד ואין להקל בהם והמקל במים אחרונים מקלין לו ימיו ושנותיו כך השיבו מן השמים ע״י שאלת חלום מגיסו של הרב המרדכי: