אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן קסז

שיורי ברכה

א

דין א׳. בוצע בפת במקום שנאפה וכו׳ אין לבצוע ממקום שנתחברה בחבירתה בתנור. מורי זקני הרב מהר״א אזולאי ז"להה בהגהותיו כ״י משם הרב מטה משה ז״להה.

ב

דין ב'. יברך המוציא לחם מן הארץ וכו׳ עמ״ש הרב ט״ז ומאי דכתיבנא בעניותין בספרי הקטן שער יוסף דף כ״ו ע״ד ומאי דתריצנא בעניותין שם לקושית הרב ט״ז אחר זמן ראתה עיני שכיונתי לדבריו של גדול הוא הרב פר״ח סי׳ תצ״ו במנהגי האיסור סעיף יו״ד. ועמ״ש הרב מגן אברהם ומ״ש עליו בש״ות שאלת יעבץ סי׳ ק״ד וסימן ק"ה:

ג

דין ו'. הגהה. אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק וכו׳ הט״ז והמג״א הסכימו דצריך לברך כסברת מרן בב״י וכתב מהרי״קש דראה למרן שנהג כן. וכן הסכים הפר״ח בליקוטיו:

ד

כשרבים מסובים הן בברכת יין או המוציא ולכל א' ככר לפניו וכל א׳ מברך לא יענה אמן אחר ברכת חבירו עד שיטעום תחילה דהוי הפסק הרב פנים מאירות בתשו׳ ח״ב סי׳ ה׳:

ה

מענין דברים שמברכין עליו וכו׳ כלומר אף דאינו צורך פרוסת המוציא אלא צרכי סעודה לא הוי הפסק וכתב הרב ט״ז דהכי מוכח מגביל לתורי דלא הוי הפסק והב״י דחה זה דגביל לתורי שייך לפרוסת המוציא כיון דאסור לטעום עד שיתן לבהמתו ולעד״נ דאין חיסור בטעימא דא״כ למה אמרו כאן אסור לאכול וכו' ולא אמרו אסור לטעום כמ״ש פ״ק דשבת אסור לטעום עד שיתפלל וכן אסור לטעום עד שיבדיל אבל כאן לא אמרו אלא אכילת סעודה עכ״ל ומקשים עליו דבגיטין דף ס״ב איתא אסור לטעום ותירץ הרב מהר״ם חאגיז דכלל גדול דאין לסמוך אלא על הנשנה במקומו לזה דייק הט״ז ואמר למה אמרו כאן דקאי על ברכות עכ״ד ואנא זעירא תיובתא ופירוקא לא חזינא דהא דגיטין היא היא מימרת ברכות וכיון דהכא גרסינן אסור לאדם שיאכל מאי מקסים על הט״ז מגיטין הא זוהי המימרא גופא והכא גרסינן שיאכל וע״כ ליתא לההיא גירסא דחדא מימרא היא. ומינה תברא לתירוץ מהרמ"ח הנז׳ דלא שייך הכא כללא דאתמר בעלמא סוכיא במקומה עדיפא דהתם היינו בתרי סוגיי חלוקות דהמכא משמע נגד סוגייא אחרת אבל הכא חדא מימרא היא ולא שייך זה אלא לומר דההיא גירסא מוטעת כדאמרן. ומאי דדייק מלשון הט״ז דקאמר למה אמרו כאן לאפוקי מאי דאתמ׳ בגיטין לא נהירא דאי הט״ז זכר מינה הוה דחי לההיא גירסא. ואיברא דהרמב״ם סוף ה' עבדים והסמ״ג סוף עשין פ״ו כתבו אסור להקדים מזונות וכו' ולא נקטי טעימא. אבל ק״ק על הרב ט״ז והרב אליה רבה שכתב כדבריו דהרי הרי״ף והרא״ש שם בברכות גרסי אסור שיטעום ועיין בשו״ת שאלת יעבץ סי׳ טו״ב:

ו

לענין צמא אדם קודם לבהמה. ס׳ חסידים ועיין מ״ש הר בית דוד סי׳ פ':

ז

משמע בגמרא שילהי הניזקין דאף שאינו בביתו אינו רשאי לטעום עד שיתן לבהמתו קודם שאלת יעבץ סי׳ טו׳׳ב:

ח

המגדל כלב או חתול אין לו חיוב להקדים מזונותן ומיהו למדקדק נכון להקדימן ג"כ. ש״ות שאלת יעבץ שם ועמ"ש לעיל סי׳ קנ״ז:

ט

דין ט'. אם הוא מסופק אם בירך המוציא וכו' הטור כתב דהרמב״ם פסק דיברך מספק ונראה שאינו אלא מדרבנן ולא יברך מספק וכ״כ בס׳ המצוות עכ"ל וכתב מרן ב״י דהיא נסחא מוטעת בהרמב״ם והעיקר כנסחתינו אינו חוזר ומברך מפני שאינה מן התורה ולפי מה שהיה כתובי בנסחת הטור יש לתמוה דהטור עצמו כתב סי׳ ר״ט בשם הרמב״ם דכל הברכות כלן אם נסתפק וכו' והו״ל להקשות דידיה אדידיה עכ״ד מרן:

וק"ק על תמיהתו דהרי. לשון הרמב״ם פ״ח כל הברכות האלו אם נסתפק וכו' וכתב מרן עצמו שדקדק לומר האלו דעל ברכות שהזכיר בפרק ההוא קאמר וא״כ תו ל״ק אי סבר הרמב״ם דהמוציא דאורייתא ובספיקא חוזר דכלל פ"ח הוי אהני ברכ״י דרבנן דאותו פרק וה״ט דלא רמי הטור דידיה אדידיה. והגם דהטור סי׳ ר״ט העתיק לשון הרמב״ם בנסח כל הברכות כלן וכו׳ אין ראיה מזה דהכי הוה גריס בהרמב״ם ואימור דלא חש לדקדק לכתוב כלשונו ואף דנימא דכך היתה גירסתו בהרמב״ם כל הברכות כלן. ל״ק דידיה אדידיה דודאי אין בכללן פת שהרי כתב אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף וברכת מזון בסוף מפורשת בתורה ומוכרח דלא קאי אפת ולאו כלל״א נמרצת היא ולכי מדלית בהמ״ז ה״ה המוציא:

אבל קצת יש להרגיש על הטור אמאי לא רמי על הרמב״ם לפי נסחתו ממשנה שלימה פ״ג דברכות גבי בעל קרי ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו דמוכח דהמוציא דרבנן וכדמוכח מהרמב״ם גופיה בפירוש המשנה שם וכן מוכח מהש"ס דפריך לר׳ יוחנן למ״ד ברכת המזון לפניו דאורייתא ממשנתינו ואסקיה בתיובתא וכן הכריחו התוס׳ ריש כיצד מברכין מההיא דק״ו דהתם לאו ק"ו גמור:

וכן ק״ק על הרב שארית יוסף הובא סביב הרי״ף על המרדכי ס״פ כ"מ דהמרדכי כתב וז״ל כתב בס׳ המצות כל הברכות האלו חוץ מלחם אם נסתפק וכו' לא בתחילה ולא בסוף מפני שהם מד"ס וכתוב עלה משם הרב שארית יוסף וז״ל ק״ק הרי ברכת המזון דאוריתא וי״ל דברכת הלחם ר״ל המוציא וברכת המזון הכל קרוי ברכת הלחם וכ"כ באגודה סי׳ קפ"ח בשם מהר״ם כל הברכות חוץ מברכת המוציא ובהמ"ז אם נסתפק אינו חוזר וכ״כ גם בגדולת מרדכי עכ״ל וק"ק על כל הני רבוואתא דתפסו במושלם דהמוציא דאוריתא ממתני׳ וסוגיית מי שמתו הנז׳ דמפורש דהמוציא הוי דרבנן ומוכרח דק״ו דריש כ״מ אינו גמור וכמ"ש התוס':

ותו קשיא לי על הרב שארית יוסף והרב גדולת מרדכי דפשיטא להו דחוץ מלחם דקאמר המרדכי משם סמ״ג הוא המוציא וקשיתנהו ברכת המזון ואתנח להו דבהמ״ז בכלל דהרי הסמ״ג קרי בחיל עשין ז״ך דאם נסתפק אם בירך המוציא לא יברך דהוי מדרבנן וכ״כ הטור בשמו. ובהא דמייתי המרדכי מסמ״ג דכל הברכות וכו׳ מבואר בדברי סמ״ג דמאי דמפיק הוא בהמ״ז אלא דהמרדכי קיצר ושינה דברי סמ״ג כאשר יראה הרואה. גם התוס׳ ביומא דף ע״ט ע"א ובסוכה דף כ״ו האריכו להוכיח דק"ו דריש פ׳ כיצד מברכין אינו ק״ו גמור ע"ש:

יו"ד

דין יו״ד. אם במקום ברכת המוציא וכו' נראה פשוט דאם בירך על הפת נורא מיני מזונות לא יצא וכדמוכ׳ מפת הבאה בכסנין ואין לך אלא מה שאמרו חכמים בפירוש דוקא שהכל או ברוך המקום שבראה. הרב מהר״י עאייאש בשו״ת בית יהודה א״ח סי' מ״א:

ולי ההדיוט נר׳ איפכא דלא גרע בורא מ״מ מברכת שהכל שהיא כוללת יותר דיצא וברכת בורא מיני מזונות היא פרטית יותר ומאי דמייתי ראיה מפת הנאה בכסנין נראה דהיינו ממ״ש הרב בית חדש סי' קס״ח על מה שפסק מרן להקל בפת הבאה בכסנין ככלהו רבוואתא דמאי קולא הא אם אינו מברך ברכה הראוייה בין כך ובין כך הוא חומרא שעובר משום לא תשא ע״כ ומזה משמע דסבר הרב ב״ח דאם בירך בורא מ״מ על הפת לא יצא. ואם זה כונתו קשה דאנן קי״ל כמרן ובכל פת הבאה בכסנין ברוכי מברכינן בורא מ״מ ודעת מרן נראה הפך הרב ב״ח דאי סבר דאם בירך על הפת בורא מ״מ לא יצא מה קולא היא זו דלמ״ד דהא לא חשיב פת הבאה בכסנין מברך לבטלה ונהנה בלא ברכה והי״ל לפסוק דמה שאינו פת הבב״כ לרוב הפוסקים יאכלנו בתוך הסעודה ויכוין עליו בברכת המוציא אלא משמע דסבר מרן דאם בירך על פת במ״מ בדיעבד יצא ואמטו להכי מקילינן בכל מיני פת הבב״כ דכיון דאיכא מ״ד דהוי פת הבב"כ ובדיעבד יצא לכ״ע גם עתה הוא יברך במ״מ. וברכת מעין שלש אף אי בירך בפת מדאורייתא יצא ידי בהמ״ז כמו שכתב הרב גנת ורדים א״ח כלל א' סי׳ כ"ד דף י״ג ע״ב. והגם שיש לדחות קצת זה נראה יותר בדעת מרן דאם בירך על הפת בורא מ"מ יצא. והכי מטין דברי הרב ט״ז שם דתריץ יתיב דברי מרן דברכת בורא מ״מ פוטר הכל אפי' עיסה דזיין. וכן ראיתי בס' אליה רבה שכתב משם הרב דרישה דברכת בורא מ״מ היא ברכ׳ כוללת כמו ברכת שהכל ולכן יש לבר' על כלם במ״מ וכו' ע״ש וכי שמעיני' מן הדא דאם בירך בורא מ״מ על הפת יצא. והכי חזינא להרב אבן העוזר סי׳ קס״ח שכתב דס״ל למרן דאם בירך על לחם גמור במ״מ יצא דהא פת הבב״כ לחם גמור לחלה ולמצה ומברך במ״מ וכו' עש״ב. ומאי דמייתי התם הרב הנז׳ ראיות לזה מדברי הראב״ד דעל לחם פחות מכזית מברך במ״מ וכן קי״ל דעל פת אורז מברך במ"מ לאו ראיות נינהו כמבואר למעיין:

ועוד אני אומר דאפשר דגם הרב ב״ח אזיל ומודה לברכה ראשונה דשפיר דאף על לחם גמור אם בירך במ״מ יצא אלא מאי דערער דאינה ברכה הראויה והוי כעובר על לא תשא היינו על ברכה אחרונה דמעין שלש דאינה פוטרת בהמ״ז והן לו יהי דהרב ב״ח גם על ברכה ראשונה קאמר נקטינן כמרן ושאר אחרונים דס״ל דאם בירך על הפת בורא מ"מ יצא כנ"ל:

יא

דין י״ד. הגהה. ברשות מורי וכו' כתבו ז״ל אין מרשין אלא בפת ואין מסבירין אלא ביין והטעם ביין לפי שהם אוכלין לכך אומר סברי שיתנו דעתם לצאת וכתב מורי זקני הרב החסיד מהרר״א אזולאי ז"להה בהגהותיו כ״י משם ס׳ צרור החיים לתלמיד הרשב״א דגם בקידוש והבדלה נהגו לומר סברי אף שעדיין לא אכלו כדי שלא לחלוק בברכת היין עכ״ד ועל דרך האמת יש כוונה בסברי מרנן:

יב

מי שבירך המוציא ונפל מידו אותה פרוסה שבירך עליה יאמר בשכמ"לו ויחזור ויברך פעם אחרת ויפרוס מהלחם כ״כ התוס' והביאו ראיה מהירושלמי. מורי זקני הרב הנז' משם צרור החיים. ועיין לקמן סי' ר"ו דין ו׳:

יג

נטל ובירך המוציא וידע שהמים שנטל פסולים לנט״י וצריך ליטול פעם אחרת. יאכל מיד פחות מכזית דאינו צריך לנט״י כדעת הרשב"ץ ודעמיה וכמו שהעלתי לעיל סי׳ קנ״ח אות ד' ושוב יטול ויגמור סעודתו ואם אירע לו דאחר שבירך המוציא לא טעים מידי וחזר ונטל ידיו נסתפק בזה הרב בני חיי סס"י קס״ג. ולי הצעיר לפום ריהטא נראה דא״צ לברך דלא גרע מטול כרוך ולא דמי למש״ל סי׳ קל״ז דבקרא ב׳ פסוקים ובירך לאחריה דיחזור לברך דהתם הסיח דעתו ונסתלק מהקריאה וכמבואר שם ודוק:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה