ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קנא
א
דין א'. אין נוהגין בהם קלות ראש וכו׳ הרב מהר״ר ישעיה באסאן בס' לחמי תודה סי׳ י״ט האריך לבאר דין מוראת בית הכנסת:
ב
ואין אוכלים ושותים בהן וכו' אסור לשתות מים בבית הכנסת ובבית המדרש מי שאינו ת״ח מהר"ש בן הרשב״ץ סי' רע״ד. והמנהג עתה שתו העם מים בב״הכ:
ג
אף בבתי כנסיות של ארץ ישראל מותר לאורחים לאכול ולשתות שם אף שאינם ת״ח שלא אסרו אלא לבני העיר רבינו ישעיה הראשון בתשובותיו כ"י סי' פ"ח:
ד
ושיחה בטלה וכו׳ הרב עדות ביהוסף ח״ב סימן ל״א ביאר חומר איסור הדיבור בבית הכנסת ובפרט בשעת התפלה ועונשו ומשפטו ותשובתו:
ה
מפני הגשמים וכו׳ וההיא דתעניות דף י״ט גבי חוני המעגל שנכנסו להר הבית מפני הגשמים שאניא ועיין בבתי כהונה ח״א בסי׳ טו״ב דף ע״ד:
ו
ואין מספידים בהם וכו׳ עמ״ש הרמב״ם בספר פאר הדור סי' ע״ז:
ז
דין ד׳. כשנקבצים לעבר שנה וכו' כ״כ הגמי״י פי״א דתפלה מירושלמי דריש פסחים דאמרו דאוכלין בב״ה בעובריות ובר״ח וכן הביא הגירסא הר״ן שם סוף פ״ק דפסחים והטור סי׳ תל״ג. ומיהו בנסחתינו בירושלמי ובמרדכי ריש פסחים גרסינן בשבתות ובר״ח ועמ״ש בפי' קרבן העדה ובס׳ שדה יהושע. וה״ר מנוח בפירושו פ״ב דחמץ גרס באבראות ופירש
הבראות וסעודות שעושין לקדוש החדש ולעיבור שנה:
ח
דין ו'. מותר ליכנס לב״ה במקלו ובתרמילו וכו׳ הרמב״ם פי״א דתפלה כתב ובמנעלו והוא תלמוד ערוך שילהי ברכות וראיתי למהר״ש בן הרשב״ץ בתשו׳ סי׳ רפ״ה שהאריך בזה וכתב דזה תלוי בקפידת אנשי המקום דאם מקפידים שלא ליכנס בבית העכו״ם במנעלים גם בבית הכנסת אסור ובסוף התשובה כתב וז״ל אף הרקיקה שהיא מותרת וכו׳ והלשון שאמרו בירושלמי כך הוא אמר ר׳ יוחנן אם נזדמן לו רוק בבית הכנסת כאלו רוקק בבת עינו ר׳ יונה רקיק ושייף וכיון שיש ברקיקה קפידה כפי הירושלמי במקצת מקומות א״כ אף במנעל יש קפידא שהרי רקיקה ממנעל למדוה מק״ו ונאמר שאם ברקיקה הקלה יש הקפדה במנעל החמור לא כ״ש עכ"ל והירושלמי הלזה הוא בפ' מי שמתו אך נראה דהא דנזדמן לו רוק כרוקק בבבת עינו אינו בבית הכנסת וצ״ל בבית המקדש והיינו קרוב ללשון שאמרו בתלמודין פ' הרואה וכן הגירסא ברבינו יונה פ' מי שמתו שהביא הך ירושלמי וגריס בבית המקדש והוצרך לומר רבינו יונה שם ושילהי ברכות דשייף ורקיק הוא בבית הכנסת דמ״ד הכי הוה אחר החרבן וכן משמע קצת מהרא״ש שילהי פ׳ הרואה דלא מייתי אלא סיפיה דהירושלמי:
ומאי דגמר אומר הרשב״ש שאם ברקיקה הקלה יש הקפדה וכו' אינו מובן דהא משנה שלימה שנינו ורקיקה מק״ו ופירשו בגמרא דק״ו ממנעל ומה מנעל שאין בו בזיון אסור בהר הבית רקיקה שיש בה בזיון עאכ״ו והביאו הוא ז״ל לעיל וכן אמרו בירושלמי נמי פ׳ הרואה וא"כ מאי קאמר רקיקה הקלה מנעל החמור. ויש לישב קצת. ורוב העולם אין נזהרין בזה ונכנסין במנעל בב״הכ אף במקום שאין נכנסים בבית העכו"ם במנעלים. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם דפי״א סתם דמותר ליכנס במנעל בבית הכנסת ופ״ה כשהוא עומד בתפלה דחמיר שלא להתפלל באפונדתו וכיוצא אף דשרי בב״הכ שם כתב ולא ברגלים מגולות אם דרך המקום שלא לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות ומשמע דדוקא בתפלה אזלינן בתר דרך אנשי המקום אבל בבית הכנסת אין חילוק ובכל מקום מותר ליכנס במנעל דאלת״ה לאמועינן בבית הכנסת חילוק המקומות ומכ״ש כשהוא עומד בתפלה דחמיר ואף שיש לדחות יותר נראה שיש חילוק לדעת הרמב״ם בבית הכנסת לכשהוא מתפלל גם בזה:
ועוד אפשר ללמד זכות על רוב העולם דכיון דתנן פ׳ הקורא עומד האומר בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ופירשו הר״ן והרי"בש לחד פירושא דדרך האפקורסים להקפיד שלא להתפלל בסנדל ולהכי לעשות נגד האפקורסים אנו נכנסים לבית הכנסת במנעל ומתפללים בו. ואף דמשמע ממשנתנו דהא אחר שרי להתפלל יחף וכמ״ש הר"ן מ״מ נהגו להתפלל במנעל כנגד האפקורסים ומיהו כתב הר"ש הנז' שאביו הרשב״ץ הנהיג שלא ליכנס לב״הכנ במנעל וכ״כ הרב כנ״הג לעיל סי׳ צ"א שתיקן מהר״ם מינץ:
ט
או בראש מגולה. אע״ג דהכא מרן כתב דין זה בלשון יש אומרים גבי סתם הרואה יראה לעיל סי׳ צ״א דין ג׳ דכתבנו בלשון יש אומרי׳ בתרא דהוא הלכה. וראיתי להרב אליה רבה בדין זה שכתב וז״ל כ״כ ב״י עמ״ש א״ח בשם הר״ם שהיה מוחה לילך בסכין ארוך או עם כיסו לב"הכ והגיה עליו הר״פ דאין לחוש כי אם בגילויי ראש והוא תמוה דלא נזכר מידי בא״ח מגילוי ראש ועיינתי בכלבו שהעתיק אין לחוש כי אם בגילוי ופשוט דקאי על סכין וכיסו דוקא כשהם בגילוי אבל כשהם בכסוי מותר ולא איירי כלל בגילוי הראש וזה תימא על בעל ש״ע ולבוש ואחרונים עכ״ל ועמו הסליחה דבס׳ ארחות חיים הנדפס מקרוב דף ד' שם כתוב כמ״ש מרן אין לחוש כי אם בגלוי הראש ובמס' סופרים כתוב מי שראשו מגולה אל יוציא אזכרה מפיו ואין מחשבין בהם וכו׳ עכ“ל הרי דבא"ח כתוב כל דברי מרן. ואין להביא ראיה מהכלבו כי הוא העתיק מא״ח כידוע ובס' הכלבו הוא ט״ם וצריך לומר בכלבו כי אם בגילוי הראש. וכי תימא איפוך אנא ונגיה בא״ח בהסרת הראש. לא אפשר דהא בא״ח כתב סמוך ונראה דבמ״ס כתוב מי שראשו מגולה לא יוציא אזכרה ואח״כ חוזר לענייני ב"הכ דאין מחשבין בהם וכו' ומזה מוכח דנסחת מרן ונסחתנו בא״ח אמיתית דגרסינן כי אם בגלוי הראש ואמטו להכי מייתי הא דמ״ס דאי אמרת דל״ג אלא כי אם בגילוי וקאי על הסכין האי דמ״ס דמי שראשו מגולה מאי שאטיה הכא באמצע הפרק דדיני ב״הכ. אמנם הדבר ברור דכונת ה״ר פרץ להתיר בסכין דאין איסור אלא בגילוי הראש כלומר דמהר״ם מתיר בגילוי הרא״ש דס״ל דאין זה אלא מדת חסידות וכמ"ש בא״ח וכלבו הל' תפלה והביאו מרן בב"י לעיל בסי׳ צ״א ולאפוקי זה כתב ה״ר פרץ דאדרבא לא אסיר אלא בגלוי הראש וכן הביאו א״ח וכלבו בהל׳ תפלה משם הר״פ שהגיה על מהר"ם כמ״ש מרן לעיל סי' צ"א ודא ודא אחת היא. ויתכן שדברי הר״ם שמתיר בגלוי הראש היה כתוב קודם הא דאסר סכין ולעיל הגיה עליו הר"פ שלא יכנס לב״הכ בגלוי הראש והשתא דכתב הר״ם לאסור ליכנס בסכין וכו' הגיה עליו ה״ר פרץ דאין לחוש כי אם בגלוי הראש לאפוקי ממה שהסיר מהר״ם וכמו שהגיה לעיל וכונת ה״ר פרץ לומר דמאי דאסור מהר"ם שריותא לגביה ומאי דשרי לדידיה אסיר ודוק:
יו"ד
דין י״ב. בעליה על גבי ב"הכ וכו' בירושלמי פ' בני העיר אמרו ר' יוחנן מקל אלין נשיא דשטחין בגדהון על אוירא דבי מדרשא. ובפי' הירושלמי הנקרא קרבן העדה הוכיח מכאן כסברת ר״י דאסור להשתמש בגג ב״הכ ע״ש ודברי ר״י הם בעלית ב״הכ כמ״ש במרדכי פ״ק דשבת שהוא מקור דין זה והזכירו הרב הנז'. וא״כ אין ראיה כלל מהירושלמי דאיירי בגג מגולה ותשמיש ביזוי לעליה שע״ג ב״ה. ולדידיה אמאי צרכינן לירושלמי והרי משנה שלימה היא אין שוטחין על גגה פירות וכמ״ש שהוא עצמו כפירושו. ועיין בתשובות רבינו יחיאל באסאן סימן ק"ד. והרמב״ם בס׳ פאר הדור סימן ע"ד התיר לדור בעליה שע״ג ב״הכ כרצונו אבל במקום שע"ג ההיכל לא יישן שם ולא יוכל להניח כלי מלאכתו שם: