ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קמא
א
דין א'. ואפי׳ לסמוך וכו' עמ״ש מגן אברהם בדין זה ובסוף סי' תכ״ב ועמ״ש בעניותי באורך ח״מ בסי' טו״נ בס״ד:
ב
הגהה. וכן החזן הקורא צריך לעמוד וכו'. הקורא עומד לימין הש"ץ תדיר ואף שהוא חכם הקהל שקורא בעצמו שירה או עשרת הדברות וכיוצא יעמוד לימין החזן והחזן לשמאלו ודלא כרב אחד ששינה מקומו. הרב כנה"ג בתשובותיו א״ח הנדפסות סי' י״ד:
ג
דין ב׳ לא יקראו שנים וכו׳. אף שאחד אינו מברך משום תרי קלי לא משתמעי כמבואר בירושלמי פ' אין עומדין ופ' הקורא עומד וכ״כ רש״י פ' הקורא עומד והטור בדין זה ועמ״ש בעניותינו לקמן סוף סי' תרס״ד בס"ד:
ד
ש"ץ קורא והעולה לא יקרא בקול רם וכו' במנחות דף ל׳ ע״א גבי ח׳ פסוקים יחיד קורא וכו׳ כתבו התוספות רבינו משולם היה מפרש למעוטי שלא יקרא ש״ץ עמו וקשה לר״ת דבימי החכמים לא היה רגיל שיסייע ש״ץ לקורא בתורה כדמוכח פ״ג דמגילה קראוה שנים יצאו מה שאין כן בתורה וכו' ומה שנוהגים עכשיו שמסייע ש״צ לקרות בתורה כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כענין שמצינו במס' בכורות שהתקינו מקרין את הכל וכההיא דפ״ב דנדה שהתקינו מטבילין על גב הכל עכ״ל וכן כתבו התוספות נמי בשילהי מועד קטן דף ז״ך ע"ב וכ"כ הר״ן פ׳ הקורא עומד וכ״כ הרא״ש שם פרק הקורא עומד דנהגו האידנא שהש״ץ קורא אף שהוא חולק בטעמו של דבר וק״ק על מהר״ר אליהו בפירושו על הירושלמי פ' אין עומדין אמאי דאמרינן התם בירושלמי ופ׳ הקורא עומד תני שנים קורין בתורה ואין שנים מפטירין בנביא וז״ל שנים קוראים בתורה העולה קורא עם החזן בלחש עכ"ל ומשמע דהוא מנהגנו מדנקט עולה וחזן דהרי מפורש יוצא מיסודן של ראשונים שזה מנהג חדש ולא נהיגי הכי בזמן האמוראים וכדאותיב ר״ת על רבינו משולם. ופירוש הירושלמי היינו למנהגם שהיה העולה קורא ולא הש״ץ דאם רצו שנים קוראים אחד בקול רם ואחד בלחש אבל אין כונת הירושלמי כמנהגנו דהש״ץ קורא והעולה קורא בלחש. ומיהו קצת יש להרגיש דאמאי התוספות והרא״ש והר“ן לא מייתו הך ירושלמי סמך למנהגנו ששני' קורין הש״ץ בקול והעול' בלחש:
והרא״ש שם פ' הקורא עומד מייתי הך ראיה דבכורים וכתב עלה ואין הדמיון נ״ל דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מ״ש בתורה אבל בקיאין יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה אלא נראה הטעם שאין הכל בקיאין בטעמי קריאה ואין הציבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו בתורה אתי לאנצויי וכו' עכ״ל ולכאורה יש לדקדק בדברי הרא״ש דקפסיק ותני דההיא דבכורים משום שהיו מתבטלים מן המצוה דמשמע דאי לא היו מתבטלים לא חיישינן משום בושה והרי בשילהי מ״ק אמרו כמה מילי דתקון רבנן כדי שלא לבייש נדות וחולי מעיים ועניים וכיוצא והרי דחיישי רבנן שלא לבייש וכן בשלהי תעניות דבנות ישראל יוצאות בט״ו באב ובמוצאי יוה״כ בכלי לבן שאולים שלא לבייש והרי בכל הני דלא שייך שיתבטלו ממצוה ואפ״ה תקון שלא לבייש. וכי תימא דבכל הני לא מצו לישמט יחד עשיר ואביון ואיכא בושה אבל הכא מי שאינו יודע לא יקראו ס״ס נמצא דהכל תלוי בחילוק זה דהכא לא יקראו מי שאינו יודע ולא דמי לבכורים ואינך שכלם מוכרחים בדבר ויש בושה ולא תליא מילתא במה שמבטלים ועברי אדאוריתא:
ונראה דהרא״ש טעמו ונימוקו עמו דהנה איכא למידק גבי בכורים שהיו מקרין את מי שאינו יודע אמאי לא עבוד רבנן תקנתא שיקרו הכל אף ליודע כדי לבייש והמתינו עד אשר נמנעו מלבא וליכא למימר דבראשונה לא הרגישו דיש בושה למי שאינו יודע עד דעבוד עובדא ונמנעו מלבא אז נתגל׳ כי הבלתי יודעי׳ מתביישים ועבוד תקנתא ויהיו נקראים ולא יתבוששו. הא ודאי לא יעלה על לב דרבנן קדישי המשכילים בכל חכמה ודעות בני אדם לא יבינו דמתבייש מי שאינו יודע ותו דהגם דנאמר דלא תקון משום דלא נתגלה להם שיש בושה עד אשר נמנעו מ״מ לא הו״ל לתנא למימר נמנעו מלבא התקינו וכו׳ דמזה נשמע דדוקא משום דנמנעו ועברי אדאוריתא תקון ואי לא לא תקון והול״ל בתחילה יודע קורא ושאינו יודע מקרין התקינו שהיו מקרין הכל שלא לבייש מי שאינו יודע ולמה תני נמנעו מלבא כיון דהמניעה לא היתה סיבת התקנה רק ידיעת הבושה שמתביישים ונפיק חורבה במאי דקאמר נמנעו וכו' דשומע אני דתקון מפני שנמנעו ולא לבייש ואמטו להכי סבר הרא״ש דהגם דחיישי רבנן בעלמא שלא לבייש ה״ר כי הנך דהתם מתביישים על כרחם והם אנוסים שאין בידם להסיר מסוה הבושה דהבושה בא להם מעניותן או מחולייהם או נדתן ומשו״ה עבדי תקנתא שלא לביישם אבל במקרא בכורים דהם גרמו הבושה שאינם לומדים לקרות אדרבא לא תקון מידי כי ע״י הבושה יתלמדו לקרות ובכי הא ליכא לתקוני וכשראו שנמנעו וזה לא עלה על לב שיבטלו התורה אז הוכרחו לתקן א"כ הכא בס״ת דלא שייך מניעה דיקראו למי שיודע דוקא ואדרבה בזה יבואר להתלמד מוטב שלא לתקן דבר כי היכי דלא תקון מקמי דנמנעו. וממוצא דבר ק״ק על הרב פר״ח שהביא ראית בכורים ומוסיף עלה ולא חש לדברי הרא"ש שדחה אותה ודבריו ברורים ודוק:
ה
צריך הוא לקרות עם הש״ץ כדי שלא תהא ברכתו לבטלה וכו' כ״כ הרא״ש וסיים דאותו שאינו יודע לקרות לא יקראהו ולקמן שם פ' הקורא עומד הביא ראיה הרא״ש לזה מהתוספתא דבני הכנסת שאין להם מי שיקרא אלא אחד וכו' דאם היה מותר דמי שאינו יודע יעלה ויברך והחזן יקרא טוב הי׳ יותר בענין זה ממה שיקרא א׳ שבע' פעמים:
וראיתי בספר יד אהרן שהקשה משם מורינו הרב זרע אברהם א״ח סימן ו' דאין ראיה מהתוספתא דאיירי כשלא היו מברכין כל אחד ומשו״ה אין הכר בעולים העומדים דדילמא אקראי הוא וכעת ספר זה אינו מצוי אצלנו והרב יד אהרן נר״ו נדחק ולי הדיוט נראה דכיון דתני בתוספתא דאפי׳ ראש הכנסת לא יקרא מעצמו עד שיאמרו לו אחרים ופסקוה הפוסקים כדלעיל סי' קל״ט א״כ כאשר יקראו לכל א׳ ויעלה ויקרא לו הש״ץ קריאתו וירד ואח״כ יקראו אחר ויעלה וכן על זה הדרך ודאי איכא הכרא טפי ממה שאחד יקרא ז׳ פעמים ותו כיון דראשון ואחרון יברכו ממילא דכל הני עולים לסדרא דיומא ותקנתא נינהו וזה פשוט:
ו
דין ו'. ואין מניחים אלא בשביל עין הרע. מדקאמר ואין מניחין משמע אפילו אם הם לא חיישי לעין הרע אנוחי לא מנחינן להו שיעלו כיון דאיכא עין הרע והרב יד אהרן האריך להוכיח כן: