אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן קלא

סימן קכט

א

דין ב׳. הגהה. י״א דאין נ״א אלא במקום שיש ארון וכו׳ כתב הרב שיירי כנ״הג דה״ה כשיש שאר ספרים אף דליכא ס״ת וכתב ה' דבר משה ח״א א״ח סי' כ״ג דלא נהגו כן. ואנן בדידן נהגינן לומר נ״א בכל מקום וכדמשמע מדברי מרן וגם הרב מהרי״מט היה נוהג כן כמ״ש הרב שיירי וגם אני שמעתי דע״פ הקבלה אין להקפיד אם יש שם ס״ת:

ב

דין ג׳. אין נפילת אפים בלילה וכו' כ"כ הרשב״ץ בריש מאמר חמץ ודקדק על דברי הטור סימן תכ״ט עיין שם. ועמ״ש סי׳ תקפ״א אות ז׳ בס״ד:

ג

דין ד׳. בבית האבל וכו' כתבו האחרונים שאם אין אבל בבית אף שאומרים תפלה שם למנוחת נפש והמת יהיה לו נחת רוח אומרים נ״א דאין קפידא אלא שהאבל שם אבל מנהג ע״הק ירושלים תו' שלא לומר אף אם אין אבל שם:

ד

ולא בבית הכנסת ביום מילה וכו׳. נשאל נשאל דוד בעיר אחת בבית הכנסת ביום המילה מתפללים בעלי ברית עם יחידי הק״ק ומנגנים קצת בב"הכ ואין נופלין ע״פ ובתר צלותא יוצאים בשיר לעזרה ונעשות שם המילה ובעזרה מתפללין תפלת ותיקין ואחריה כמה תפלות ונסתפק השואל אם בתפלות שמתפללים בעזרה עד שלא נעשית שם המילה יפלו ע״פ מי נימא דמאחר דאין בעלי ברית שם אלא לפנים בק״ק וגם אין המילה נעשית אחר תפלתם רק אחר תפלת הק״ק יפלו ע״פ או״ד כיון דהמילה נעשית סם בעזרה גם שם לא יפלו ע״פ:

וזאת תשובתי. לכאורה הנה מקום לומר דגם בעזרה מאחר דנעשית שם המילה לא יפלו ע'׳פ וראיה לזה ממ״ש הרב שיירי כנ״הג דיתום שמת אביו קודם שנולד כשמלין אותו אין אומרים נ״א ואמר מר דהלכה זו העלה בתשובה ושערי תשובתו ננעלו ולא זכינו לאורה אבל משמע דפסיקא ליה לטעמא דאין נע״פ ביום המילה לכבוד המצוה הוא ולאו לעשות יקר לאבי הבן והכי משמע נמי מתשובת ר״י הובאה בחידושי אנשי שם סביב המרדכי סוף יומא וז״ל אנו נוהגין ביום המילה שאנו מתפללין בתעניות סליחות וידוי וא״א תחנונים והוא רחום ומנהג אבותינו תורה שמצות מילה קבלנו בשמחה דכתיב שש אנכי על אמרתך לפיכך אין אנו נוהגין לומר והוא רחום ותחנונים די להם שמניחין מקצת וכו׳ ע״ש וכן הביא מרן בב״י משבלי הלקט הרי דתלו טעמא לכבוד המצוה שקבלנוה בשמחה וכן נראה ממ״ש הכלבו סי' ע"ג וז״ל וביום המילה אין אומרים תחינה ולא והוא רחום לפי שא״א אלא לבקש על צרה וגם א״א למנצח לפי שיום המילה יום שמחה על קיום המצוה עכ״ל ומן האמור מקום יש בראש לומר דהואיל דנעשית המילה בעזרה אין נע״פ דעיקר טעמא משום קיום המצוה

ושם נעשית:

וכד דייקת פורתא אין מכל זה ראיה והן קדם ניחזי אנן הא דקבלנוה בשמחה דמפורש בשנת דף ק"ל תניא רשב״ג אומר כל מצוה שקבלוה עליהם בשמחה וכו' ופירש״י שעושים משתה ומרן בב״י י״ד סי' רס״ה כתב בשם הר״ד אבודרהם נהגו לעשות סעודה ביום המילה ויש סמך וכו׳ וכן משמע בגמרא שהיו עושין סעודה ביום המילה דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום צערה דינוקא ע״ש וריהטא דלישנא מוכח דעלה על דעת רב פפא דאי לאו צערה דינוקא היה ראוי לברך שהשמחה במעונו ומשום צערא דינוקא הדר משמעתיה:

ואחד הרואה פ״ק דכתובות בעין יראה דמה שהוזכר שם רב פפא גבי שהשמחה במעונו היינו לחתן וארוס. ורב חביבא איהו ניהו שנזכר גבי מילה ולא שעלתה על דעתו והדר ביה רק עבד עובדא ובריך שהשמחה במעונו אלא דסתמא דתלמודא אסיק דלית הלכתא כוותיה ועיין בש״ות זקן אהרן סי׳ קפ״א. ובשבלי הלקט כ״י מצאתי שהביא ראיה מהך דפ״ק דכתובות והביאה כנסחתינו. ובס' אבודרהם גופיה ראיתי דמייתי לה ממס׳ נדה. וכעת לא מצאתיה בנדה. ובס' מנורת המאור סי' פ״ב כתבה בדברי הרב אבודרהם ומייתי לה ממס' נדה נמי. וסמיך לה מייתי ההיא דפ״ק דכתובות שהבאתי:

ומאותה שאמרו פ' אחד דיני ממונות דף ל״ב קול ריחיים בבורני שבוע הבן אור הנר בברור חיל משתה שם אין ראיה דהיו עושים סעודה ביום המילה דדילמא הא דאמרי אור הנר בברור חיל משתה שם איירי בסעודת חתונה וכן משמע בירושלמי פ״ק דכתובות והכי אתמר בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת להם מאבותיהם שיהודה הרג עשו וכו׳ כהנות מה היו עושות מטמינות היו ויטמינו אף בנות ישראל ומשני קול יוצא וכו' ובעי מה סימן היה להם קול מגרוס בעיר משתה שם אור הנר בברור חיל שבוע הבן:

וראתה עיני להרב יפה מראה שכתב מסורת להם וכו׳ וליתא דחושים בן דן הרגו וכו׳ ע״ש ואשתמיט מיניה בריתא דספרי ומייתו לה התוספות בגיטין דף נ״ה ע״ב וז״ל בירושלמי וכו׳ ותניא נמי בספרי ידיו רב לו בשעה שהרג עשו וכו׳ ובספ״ק דסוטה וכו' שמא לא מת באותה הכאה עד שעמד עליו יהודה והרגו עכ״ל הרי דתני בספרי דיהודה הרג עשו והתוס' פריקו ההיא דסוטה:

ולמאי דאתאן עלה הרי משמע בירושלמי דהא דקתני משתה שם היינו בסעודת חתונה ועבדי האי סימנא משום שמדה וכן הוא מפורש בערוך ערך אור וז״ל בימי השמד לא היו יכולין לעשות חופה ומילה בפהרסיא והיו עושין בצנעא וכל מי שהיו לו נרות דולקין באסקופה יודעין ששם סעודת הכנסת כלה וקול ריחים מילה שם ע״כ:

ואחר זמן האלהים אנה לידי ס׳ שדה יהושע הנדפס מחדש וראיתי להרב פ״ק דכתובות שפירש כמ״ש הרב יפה מראה שמסורת בידם ואין האמת כן וק׳ עליו נמי מהספרי והתוס׳ ותו ק' על הרב שדה יהושע שכתב כן פ׳ הנזיקין ולא זכר דברי התוס' שם:

איברא דעל התוס' קשה שרצו להשוות הספרי והירושלמי לתלמודא דידן דהרי אתמר במדרש' בשוחר טוב סוף מזמור י״ח דיהודה הרג עשו בקבורת יצחק והשתא ליכא לשנויי כדמשנו התוס׳ דלא מת בהכאת חושים על שעמד יהודה והרגו דהא דתלמודין ספ״ק דסוטה דחושים היה בקבורת יעקב ופליג ודאי אשוחר טוב וכיון דעל כרחין במחלקת היא שנויה מסתברא דירושלמי וספרי ושוחר טוב בחדא שיטתא דיהודה הרג עשו והכי אתמר באגדתא דבראשית דיהודה הרג עשו ותלמודי' פליג דחושים הרגו. ואם נאמר דט״ס הוא בשוחר טוב הדרינן לדברי התוס' דאין כאן מחלקת. והרב שדה יהושע פ״ק דכתובות נדחק מאד בלשון הירושלמי וארוכ״ה לו עלתה בהא למשתה שם ואישתימיטיתיה דברי הערוך ואין להאריך:

אתאן לדידן דאין ראיה מכאן שהיו עושין סעודה במילה וה״ט דשום חד מרבוותא קמאי דמהדרי סמך לסעודת מילה לא אייתו מהא זכר לסעודת המילה וק״ק על הרב פר״ח לקמן סי' קל״ה דפשיט׳ ליה והן בפיו תוכחו״ת מהכא דהוו נהיגי לסעודות מילה להרבות במשתה וממי״לה רווחא שמעתא ולדידן בעניותין ליכא למשמע מינה. וראיתי בשבלי הלקט כ״י שהביא סמך לנרות במילה שהוא סי' למשתה כדאמרו אור הנר בברור חיל משתה שם והיינו משתה של חופה ואמרינן לקמן שצריך סעודה במילה ומצינו שהנר סימן למשתה כמ״ש משתה שם וכן במילה שעושין סעודה עושים נר סימן לסעודה כמו שהיה זה סימן למשתה של חופה זהו כללות דבריו ויש שם קצת ט״ס:

הראת לדעת דהא דאמרינן עושין אותה בשמחה פירשוה רש״י והתוס' שאני הבן עושה משתה ודעת לנבון נקל דמה שאין נע״פ לאו משום מצות המילה אלא לכבוד אני הבן דעליה רמיא יעלו בו שמחים במצות בנו ועליו תטוף מילתו ומינה לנ״ד שאבי הבן ודישרן סמיכין דעסקי במצוה מצלו בי כנישת' כי שם ביתו בית תפלה דבבית הכנסת לכבודו אין נע"ף. אבל בעזרה הני דמצלו התם אין פוטר אותם ומ״ש בתשובת ר״י והכלבו שיום המילה הוא יום שמחה על קיום המצוה כוונתם ליום שמחה הוא לאבי הבן ואביזריה ולכבודם השמחים במצוותם מרננ״ו אבתריהו שבחא דאתי ממי״לה. והוראת הרב החבי״ב דכשיש מילת יתום אין נע״ף לא הוייא תיובתין דאימור לטעמיה דרב דכיון דנהוג דאין נע״פ ביום המילה לא פלוג רבנן. אי נמי בעבור כבוד הסנדק והמוהל קראו בשמותם והם בעלי ברית וי״ט שלהם הוא כמבואר סי' תקנ״ט וכבוד כל המשפחה דאמרו בירושלמי והובא בי״ד סי' שצ״ד. דנתרפא כל המשפחה:

ברם בנ״ד דאבי הבן וכל הקרב הקרב מתפללין בב״הכ וכל עמה תמן כחדא שרי״ין יתרועעו אף ישירו לכבודם ובמקום רנה שם אין נע”פ הבו דלא לוסיף עלה תוספת העזרה:

וכן נראה להביא ראיה מתשובת מהרח״ש בתורת חיים ח״ג סי׳ ד' ’ שכתב וז״ל וששאלת אם אין אבי הבן בעיר אם נע״פ באותו בה״כ או לא יראה הדבר פשוט שאין נע״פ כיון שהולכין הקרובים שם ומתפללין בנעימות וכו׳ להיות כי המצוה הזו ראוי לשמוח עליה וכו' ואין צ״ל אם עושין המילה באותה ב״הכ ומעשים בכל יום בעירנו זו אף שאין אבי הבן בעיר וגם אין מלין אלא בביתו של אבי הבן והולכין קרוביו לב״הכ ומתפללין כנהוג ואין נע״פ עכ״ל ומדבריו למימינים בם משמע דתלי טעמא כאשר הלך הלכו האישים לב"הכ ישמחו וירננו אין נע"ף. ומ״ש ואין צ״ל אם עושין המילה באותו בה״כ וכו' כונתו אם ילכו הקרובים וינגנו והמילה נעשית שם דפשיטא כיון שהולכין הקרובים ועושים שם המילה ודאי אין נע״פ אבל בנ"ד שבב״הכ מתפללין אבי הבן וקרוביו ומנגנין שם ואין נע״פ דין הוא שבעזרה נע״פ אף כי שם נעשית המילה כי ארחיהו לעשותה שם בסיום תפלת הבה"כ:

ומרן כתב בדין זה ולא בב"הכ ביום מילה ולא כשיש שם חתן ופשוט שכונתו באותו בה״כ ששם המילה דהרי מקור דין זה משבלי הלקט שהביא בב״י ושם כתב בב״הכ ששם המילה אלא דלא הוצרך לפרש בהדיא הכא בש"ע דממ״ש ולא בב״הכ ביום מילה משמע דהמתפללים בבתים נע"פ מדלא כתב סתם ולא ביום מילה וממילא נפקא לב״הכ שאין שם המילה נע״פ וכ״כ מהרי״קש:

והרב דרכי משה כתב על דברי שבלי הלקט וז״ל ומ״ש שלא ליפול בב״הכ ששם חתן וכן בב"הכ שיש שם מילה כן הוא בהגמי״י פ"ה וכ״כ מהרא"י בפסקיו סי' פ״א וכו' ע"ש וק״ק שהשוה דברי שבלי הלקט והגהות מיי' ויש מקום לומר דלא שוו במנהגיהם שהרי בהגמי"י כתב מנהג בכל מלכותינו שאין נ״א בתפלת יוצר שביום המילה וכן ביום הנשואין במקום שהחתן מתפלל שם עכ״ל ומדקדוק הלשון דדייק בנשואין לומר במקום שהחתן מתפלל שם וגבי מילה כתב סתם ביום המילה משמע למנהגם היה כמנהג דור״א שהזכיר הרב בדרכי משה שאם יש מילה בעיר אין אומרים תחינה בכל העיר:

גם אשו״ר להרב מגן אברהם ס״ק י״ב לענין נ״א במנחה אצל התינוק דקדק כעין זה מדברי הגמי״י דמדנקט בחתן ביום הנשואין ובמילה בתפלת יוצר משמע דבמנחה נע״פ אף כשמתפללים אצל התינוק דאל״כ הו״ל למתני חדא בבא ביום הנשואין וביום המילה אצל התינוק והחתן עכ״ד ויד הדוחה נטויה דלעולם אין נע״פ במנחה כשמתפללין אצל התינוק ולא מצי נקיט חדא בבא כמ״ש הרב מגן אברהם דאי הוה נקיט הכי הו״א דגם בשחרית צריך שיתפללו אצל התינוק בבית ואף אי אבי הבן בבית הכנסת לא מהני וכ"ש לפום מאי דצדדנו דדעת הגמי״י שאין נע״פ בכל העיר דלא מצי למנקט חדא בבא דהוה משמע דגם בשחרית אצל התינוק דוקא ומשום דנהוג באתריה דאין נע״פ בכל העיר ביום המילה דקדק וכתב בתפלת יוצר לאפוקי מנחה דדוקא אצל התינוק אין נע״פ וכמ״ש מהרש״ל וסיעתו ומשום דפשיטא ליה דודאי אם מתפללין אצל התינוק אין נע"פ במנחה לא הוצרך לבאר משא״כ בשחרית דהוי רבותא בכל העיר:

ומהרא״י בפסקיו למד ממעשה זקנים שבאותו הדור דהיכא דאין התינוק נימול באותו בה״כ לא שבקינן מידי בשביל המילה דאין סברא דתפלת הצבור תהא נגררת אחר המילה שבבית אחר וק״ק דאמאי לא נסתייע מהרוקח סי' קי״ג דכתג בהדיא דבית הכנסת שאין מלין בו מתפללין כדרכן ופשיטא דממ״ש שבלי הלקט דאנע״פ בכנסת ששם המילה ליכא למשמע מידי לנ״ד דהרב איירי על הסתם שאבי הבן מתפלל שם. ומסתברא דטעם המנהג דאין נע״פ ביום המילה הוא לכבוד אבי הבן די״ט שלו הוא וכדאמרן מעין דוגמא דחתן דמשום דלדידיה הוי י״ט אנע"פ:

עוד נראה להביא ראיה דלכבוד אבי הבן הוא דאין נע״פ ממ״ש מהר״ד אבודרהם וז״ל ובאישביליא נוהגים להוסיף לכבוד אני הבן הודו לה' קראו בשמו ואין נע״פ ואין אומרים יענך ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן ולא יום צרה עכ״ל ומשמע מדבריו דמה שאין נע"פ הוא לכבוד אני הבן כמש"ל:

עוד נראה להביא ראיה ממ״ש מהר"ם מינץ סי׳ מ"ג וז״ל שאלתני מי שהוא אבל אם יכול להתפלל ביום מילה בבקר כיון דההוא יומא דשמחה שנאמר שש אנכי על אמרתך ואין

אומרים תחינה בבקר מה״ט וכו׳ נ״ל דטעות הוא וכו׳ ולא ראינו מעולם למחות באבלים להתפלל אע״ג דח״ה מן התורה ועשה דרבים ושמחה דכל ישראל וכו' מק״ו שמחת מילה שהוא שמחת יחיד וכו' ואפי' לאבי הבן אינו שמחה שלימה משום דאיכא צערה לינוקא לכך אומר למנצח ואינה רק שמחת מצוה עכ״ל:

והרב ש"ך י״ד סי׳ רס״ה ס"ק כ״ד כתב דמקומות מקומות יש באמירת למנצח והביא דברי רבינו הרוקח בסי' ק״ח ע״ש ולא תעזוב נפשי לשאו"ל חיי״ם דטפי הו"ל להרב ש״ך לאתויי דברי הרוקח סי' קי״ג דשם מבואר כמ״ש מהר"ם מינץ משום צערא דינוקא. ותו הו״ל להרב ש"ך להביא דברי מור"ם בסי׳ זה ודברי הרב הלבוש סי׳ קל״ב ובסוף א״ח במנהגים אות י״ג דמדבריהם מוכח דבמילה וחתונה אינהו דאמרי למנצח:

ומה שנסתפק הרב שיירי כנ״הג הבא בסימן זה בדברי מור"ם ע״ש לדידי ליכא ספיקא כל עיקר דהדבר ברור דאינהו נהיגי למימר למנצח כלהו יומי לבר מהנהו אשר לו זכר והכי מוכח מדברי מור״ם בדרכי משה ומדברי הרב הלבוש סימן קל"ב ומדברי מור״ם סימן תכ״ט ומדברי הרב הלבוש סי' תס"ח ומדברי התוס' פ״ק דמגילה דף ד׳ ד״ה פסק ומדברי מהרא״י בפסקיו סי' פ' וכן כתב הרב פר״ח בריש סימן זה, על דברי מור״ם אבל אנו אין אנו נוהגים כן וכו' ע״ש. ומיהו יש לדקדק קצת בדברי ה' הלבוש סי׳ תקפ״א דין ג' ע״ש:

ולפי דרכנו למדנו מדברי מהר"ם מינץ הנז׳ דיום מילה הוי שמחת יחיד ואף לאבי הבן אינה שמחה שלימה דאיכא צערה לינוקא. ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת נראין הדברים דיסוד מוסד הך מנהגא דאין נע״פ ביום מילה הוא לעשות יקר לאבי הבן המתעסק במצותו אמור מעתה דבעזרה אשר אין אבי הבן וסיעת מרחמוהי מתפללין שם ואין המילה נעשית אחר סיום תפלת העזרה וניכר הדבר לעיני השמש דאין למתפללים בעזרה שייכות בעסק זה ראוי הוא להפיל תחינתם ולא יפסידו מלומר נ״א וסדר והוא רחום בשני וחמישי דהוי מנהג רוב ישראל.

ומ״מ אם יש מנהג קדום שלא לומר תחנונים בעזרה ביום המילה אף אם אבי הבן מתפלל לפנים הנח להם לישראל ואתה תתיצב מנגד סלע המחלוקות מאזרי זיקות דכבר ידעת דכל כי הני מילי תלויים במנהג ומקלין טובא בהו:

ה

הגהה. ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה. הקשה הרב ט"ז דכל שבעת ימי המשתה מקרי מועד גבי חתן כמ״ש לקמן ריש סי' קל״ה משם רי״צבא ולמה יאמרו תחנון בשאר ימי משתה כשהחתן שם דהא אין נע״פ בר״ח משום דאקרי מועד עש״ב. ולא דמי חתן לר״ח דלאיי דכתב רי״צבא דכשיש ג׳ חתנים שיקראו ד' בחול דלהם הוא מועד אבל כבר כתב המרדכי פ' הקורא עומד משם רי"צבא דכשאין שם אלא חתן אחד לא יקראו ד' דלא הוי מועד אלא לחתנים עצמם אבל לגבי אחרים לא ע״ש וא״כ נהי דכל ז׳ הוי מועד לחתן אך כיון דלו לבדו שמחת לבו במועדו ובשמחתו לא יתערב זר דין הוא שיפלו ע״פ ועת לחננ״ה כי בא מוע״ד לו דוקא כי היכי דכתב רי"בא דבחתן אחד אין מרבין בשבילו לקרא ד׳. וביום חתונתו דנפיש חדוותיה מסתייה דלא יפלו ע״פ לכבודו ותו לא ומה דמות יערוך לר״ח דהוי מועד לכל ישראל:

והרב פר״ח פירש בדברי מור״ם הללו דכוונתו לאפוקי יום שלפני החופה אבל ביום החופה אעפ״י שאינו נכנס לחופה עד הערב אין נע"פ בשחרית אבל לא אתא למעוטי ז׳ ימי חופה דפשיטא דמקרי חתן ומיהו לדידי כל שלא נכנס לחופה נע״פ עכ״ד הפר״ח. ולפי פירושו נחה שקטה תלונת הרב ט״ז דמור"ם אתא למעוטי יום שלפני החופה דמשמע בפסקי מהרא״י סי' פ׳ שגם בו יש מקום דחיישי לומר תחנונים כשהחתן שם ומדוקדק לשון מור״ם דקאמר ולא מקרי חתן וכו׳ דאי כמו שהבין הט"ז הא ודאי חתן מקרי כל ז' ואף שיש לדחות מ״מ לפי פירוש הרב פר״ח א״ש. ומיהו יש לגמגם דמדברי שבלי הלקט והגמי״י משמע דדוקא ביום נשואין ולא אחריו וכן נראה מדברי הרב הלבוש שכתב דוקא ביום החופה ולא יותר. והרב שיירי כנ"הג נסתפק בפירוש דברי מור״ם וק״ק עליו דבצד שהוא לאפוקי יום החופה הו״ל להראות פנים ולהסתייע לזה מדברי מהרא״י בפסקיו כנז'. ובצד אחר הו״ל לתת פנים מדברי הרב הלבוש:

וכן בקדש חזיתי להרב החסיד המקובל מהר״ר יעקב צמח בהגהותיו כ"י שדקדק מלשון הרב שבלי הלקט שכתב יום חופה שאעפ״י שלא נכנס לחופה כיון שבאותו יום עתיד ליכנס לחופה אין נופלין ע"פ ודלא כמי שרצה לומר שנע״פ כל שלא נכנס דהא ליתא ויום מילה יוכיח עכ״ד:

הן אמת דלי הדל נראה דאין משבלי הלקט ראי' דלמנהג שנהגו דדוקא ביום החופה אין נע״פ ולא יותר ובשאר ימי החופה נע״פ ניחא דעבדי ליה יום טב וכוליה יומא דעייל לגננא אין נע״פ משא״כ למנהגנו דכל ז׳ לכבודו במועדו אין נע״פ תיסגי לי' מעידנא דעייל לגננא בשפל קול התחנ״ה. ומה שהוכיח הרב הנז' מיום המילה אינה הוכחה דשאניא ההיא כי אין מקום לכבודו כי אם מקמי דעביד המילה דאף בעלות המנחה הוא טרוד בביתו ולא אתי לבי כנישתא ואמטול הכין תקון שאין נע״פ בקהל לפני המילה. ותו דבמילה הנעשית בבקר על הרוב ותפלת השחר סמוכה לה אין נע״פ לא כן בחתן דבכמה מקומות נכנס לחופה לערב אין ראיה מהמילה שלא ליפול בבקר לכבוד החתן אשר י״שא ביום ההוא:

ומנהגנו בארץ הצבי שהנשואין סמוכים לתפלת השחר או לתפלת מנחה ובתפלה שהנשואין אחריה אין נע״פ והוא מילתא מציעתא ומנהג נכון:

והרדב״ז ח״ב סי' קע״ט נראה דעתו כהרב פר״ח דכל שלא נכנס לחופה נע״פ. ואפשר שהרדב״ז והפר"ח לא ממע״טי אלא תפלת השחר או מנחה אם מפליגין אחר כך ליכנס לחופה אבל למנהגנו שהחתן בא בבקר לב"הכ לבוש והוא כחתן ותכף אחר תפלה כל העם בלכתם ילכו ארח ברגליו ליכנס לחופה וכה משפטו בתפלת המנחה אם נושא בערב בהא גם הרבנים הנז׳ הן הן יודו דאין נע״פ בתפלה ההיא:

ו

דין ה'. ואומרים וידוי וכו' צריך להתודות ככל סדר הוידוי אף אם מכיר בעצמו שלא חטא בחטא ההוא כ"כ גורי האר״י זצ״ל ופוק חזי דברי אבי התעודה הרמב״ם בזה הבאתי דבריו בקונטריסי הקטן שם הגדולים דף צ״ז ע״ב בחוץ בהם וחקור מהם והיו לזכרון והחי יתן אל לבו ואם בעל נפש הוא חרדה ילבש וישוב אל ה' וירחמהו:

ז

צריך להתודות ולעמוד בכל הוידויי' ארוכים כשמתודין ועומדין הקהל. הרב גדול בדורו מהר"ם ן׳ חביב בעל גט פשוט בתשובותיו כ״י סי' ז':

ח

זקן או חלוש יכול להתודות ע"י סמיכה. הרב מהר״ם ן' חביב הנז׳ בתשובה כ״י הנז':

ט

המנהג לומר וידוי אף ביחיד אחר תפלת י״ח וכן כתב הרב מהר״ש בן הרשב"ץ בתשובותיו סימן קצ“א משם הרב מר אביו:

יו״ד

יש נוהגים ליפול ע״פ אף אם מתפללים ביחיד בביתם שלא בשעה שהצבור מתפללין ויש להם על מה שיסמוכו בין לפי הפשט בין על דרך האמת והכי רהטא עובדא דר' אליעזר דהוה נפיל על אפיה ומשמע קצת דהיה מתפלל בביתו ביחיד. ועמ״ש בספר ארחות חיים ריש דף כ״א ובס' שיירי כנה"הג:

יא

אין היחיד רשאי לומר י"ג מדות דרך תפלה ובקשת רחמים דדבר שבקדושה הם אבל אם אומרם דרך קריאה אומרם כ״כ מרן לקמן סי׳ תקס"ה דין ה׳. וכתב שם מור״ם דאין ליחיד לומר סליחות וכתב שם הרב ב״ח דאינו אסור אלא בשביל ויעבור וע"ש בט״ז:

ונ״ל עיקר כדברי הרב בית חדש ואף שאומר זכור לנו ברית י״ג כל שאינו אומרם לית לן בה:

ומצאתי לרבינו מהר״י ן׳ מיגש בתשובותיו כ״י סימן פ״ו שכתב וז״ל וששאלת אם יש ליחיד לומר בתחנוניו ויעבור אם לאו. תשובה לא ראיתי בתלמוד מה שיורה על מניעתו מזה אלא שראיתי תשו' לגאון נראה ממנה שאין ליחיד לומר ויעבור ונתלה בזה באומרם שאין הקב״ה מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר לא ימאס עכ״ל ומהר״ש בן הרשב״ץ בתשובה סימן קצ״א הביא דברי הרב אביו בזה בנותן טעם למה אין יחיד אומרם ועמ"ש שבלי הלקט כ״י סי׳ כ"ט ועמ״ש סי' תפ"ח:

יב

דין ו'. ולא בט״ו בשבט וכו' עיין בתשובות מהר״ם בר ברוך דפוס פראג סי' ה׳ ובמרדכי ריש מס׳ ראש השנה ולקמן סי׳ תקע״ב דין ג׳:

יג

כשיש ספק אם יפלו על פניהם יותר טוב שלא ליפול דנ״א רשות ואם לא יפול אין בכך כלום. הרב החסיד מהר״ר יעקב מולכו בתשובותיו כ״י סי׳ קמ״ה:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה