ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן קכג
א
דין א׳. ואחר שפסע ג' פסיעות וכו׳ מהר״י אבוהב כתב דנראה מפשט הגמ' ולשון הפוסקים שאין לו' עושה ש' אלא לאחר שפסע ד' פסיעות אלא שלא נהגו כך וצ״ע. וכתב מרן דמאחר דבגמרא אמרו שיפסע ואח״כ יתן ש' וכן כתבו כל הפוסקים מה לנו ולמנהג בטעות ע״ש וק״ק על מהר״י אבוהב ומרן שלא זכרו דהאי מנהגא לא נפלאת היא ולא רחוקה וכתוב בספר כאשר עין אדם שפיר חזי בס' ארחות חיים דף ט"ו ע״ב שכתב ויש אומרים שבעוד שיפסע צריך ליתן ש׳ וכו' ע״ש:
ב
הגהה. יהי רצון שיבנה בית המקדש וכו' מהר״ש די לונזאנו בס' עבודת מקדש כתב דה״ג שתבנה בית המקדש כי הבית השלישי הוא מעשה ידי י"וצר כוננו ידיו יתברך ולכן יש לדקדק ולומר שתבנה בה"מ:
ג
דין ב׳. עד שיגיע ש״ץ לקדושה וכו׳. אם האריך בתפלתו עד שהגיע ש״ץ לקדושה ותכף פסע נראה דיכול לחזור תכף למקומו לומר קדושה והכי חזינן לרבנן קדישי דעבדי הכי ולא שייך בזה ככלב שב וכו׳ דניכר לכל שכן ראוי להיות חוזר לענות קדושה:
והגם דכתבו משם מהרי״ל דאם היה מסיים י״ח תכף שיושב ש״ץ לתחינה או במ"ש כשפתח ויהי נועם היה נשאר במקומו ושם מפיל תחנתו או אומר ויהי נועם. קדושה שאני דשפיר נאה לאומרה במקומו כי היכי דנהיגי כל הקהל לענות קדושה במקומן ואימור דלחזור תכף לומר קדושה מודה מהרי"ל ולא דמי לאינך:
ד
הגהה. וכן יחיד המתפלל וכו' כתב הרב ט״ז דאפי׳ שאינו חוזר תכף למקומו לא יאמר תחנון תכף שעקר רגליו אלא ימתין כדי הלוך ד׳ אמות. ואין זה סותר למ״ש בשם מהרי״ל והבאתיו בסמוך דמשמע מהלשון קצת דתכף ממש אחר שפסע אומר תחינה או ויהי נועם. דבנודן מהרי״ל כל העם רואים דלומר תחינה וכיוצא עם הצבור מה"ר ימהרנ"ה ומשו״ה לא שהי כלל וכ״כ בס׳ באר היטב חדש בדרך אפשר והוא פשוט:
ה
דין ג׳. עוקר רגל שמאל תחילה וכו'. לאפוקי מ״ש בעל המפתח וגדול אחד בחידושיו לברכות והביאו בס' ארחות חיים דף ט״ו ע"ב דימין תחלתו בפסי"עה אך כתב מרן בב״י דנקטינן של שמאל תחילה דהרי אתמר בי מדרשא הוא היה מונה שמאל בעשותו על שלשה פסע״י. וגם בארחות חיים כתב דהכי נהוג.
ו
ושיעור פסיעות אלו וכו׳ מצאתי הגהה כ״י לאחד קדוש שמדברי הגאונים בתשו׳ כ"י נראה דשלש פסיעות אלו שיעורם ארבע אמות ע"כ וכתב בארחות חיים דף ט״ו משם גדול אחד דלכתחילה יפסע פסיעה קטנה ואח״כ יפסע פסיעה גדולה ואח״כ יפסע באופן שיהיו רגליו שוים:
ז
דין ה'. א״צ לחזור ולפסוע ג׳ פסיעות וכו׳ עמ״ש הרדב״ז בתשובה סי׳ של״ט: