ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן פה
א
דין ב׳. אפילו להרהר בדברי תורה אסור וכו׳ בירושלמי פ״ג דברכות אמרו מהו להרהר בבית הכסא חזקיה אמר מותר ר' ייסא אמר אסור אמר ר׳ זעירא כל סברא דהו״ל תמן סברתיה אר״א בר״ש כל ההיא סברא קשיא דטבול יום תמן סברתיה. ופירש הרב שדה יהושע וז״ל מותר להרהר דהרהור לאו כדיבור הוי. אסור דהרהור כדבור דמי וכדפליגי בגמרין רבינא ורב חסדא עכ״ל ומלבד דאשתמיטיתיה פירוש הראב"ד בירושלמי הזה הביאו מרן בכ״מ פ״ג ובבית יוסף בסי׳ זה שכתוב דהירושל׳ לא פליג אגמרין דבירושלמי איירי לאונסו וסייעיה מרן מסוגית דזבחים דף ק״ב דמשני לאונסו שאני וכבד הושג מהרב יד אהרן. תו אשתמיט מיניה סוגית שבת דף ק״ן דאמרינן התם ואמר רב ב״ח אר״י מ״ט דרי״בק וכו׳ דיבור אסור הרהור מותר רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבא מי אר״י הרהור מותר אלמא הרהור לאו כדיבור דמי והאמר רבב״ח אר״י בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא שאני התם דבעינן והיה מחנך קדוש וליכא עין רואה דאף אי הרהור לאו כדיבור דמי אסור להרהר בבית המרחץ וב"הכ משום והיה מחניך קדוש ולא תלי האי ענינא בדין הרהור אי כדבור כמ״ש הרב הנז׳ והרב יד אהרן הקשה עליו כן דלא תלי הא בהא אלא שהכריח מהפוסקים שפסקו לאו כדיבור ופסקו דאסור להרהר בב״ה דהחמירו וכו׳ ע״ש וגם ממנו נעלם סוגיית הש״ס הנז׳ דלאו חומרא היא ולא הו״ל להכריח מהני הלכתא אהדדי כי תלמוד ערוך הוא.
ומה שהעיר עוד הרב יד אהרן על הראב״ד דבין הכי ובין הכי פליג הירושלמי עם הבבלי דהאיכא מאן דאסר בירושלמי והוי הפך גמרין וכו׳ לק״מ דמאן דאסר יחידאה הוא ופליגי עליה ר' אלעזר בר׳ שמעון ור׳ חזקיה ור׳ זעירא ולא עוד אלא תרי מינייהו רבנן קדישי עביד עובדא איפכא וא״כ הדבר פשוט לפום סוגיית הירושלמי דשרי לענין דינא ומהבבלי מוכח דדינא הוא דאסיר אמטו להכי עביד שלמא הראב״ד בין מסקנת הירושלמי לדינא דבבלי.
ואשר תירץ הוא נר״ו דהכרח הראב״ד מר' אלעזר בר״ש דפליג דידיה אדידיה מהירוש׳ לבבלי דאי אמרת לכתחילה שרי הוא הפך מ״ש בגמרין ופליג דידיה אדידיה ע״ש אינו מכוון דמ״ש בזבחים לאונסו שאני הם דברי הש״ס ולא פליג דידיה אדידיה אלא דאי אמרת דלכתחילה שרי ר״א בר״ש פליגי הבבלי והירושלמי כדעת ר׳ אלעזר בר' שמעון מעין דוגמא מאי דאמרינן בעלמא אמוראי נינהו אליבא דחד תנא.
וחזה הוית להרב ראשון לציון בשיטתו למגילה עמ״ש דף כ״ח ולא הרהרתי וכו' דאייתי דברי הראב״ד הנז׳ וכתב וז״ל משמע מדבריו שאם באה לו המחשבה בלי כוונה הגם שיכול לדחותה מותר לחשוב ולפ"ז מאי רבותיה דר' זירא ממ״נ אי לאונסו שרי ואי לאו לאונסו איסור גמור הוא עש"ב ולק״מ דאף לפי הירושלמי והראב״ד הגם דמדינא שרי מדת חסידות הוא דגם אם בא לו הרהור לאונסו לדחותו וכל דמכוין משום כבוד וקדושת התורה חסידות הוא ור״א בר״ש כי סבר ההיא דטבול יום כדין עבר ור' זירא החמיר טפי וכוונתו לכבוד וקדושת התורה ודקדוק לשון הש״ס בזבחים דאמר לאונסו שאני משמע כהדאב“ד דמותר דאל״כ הול״ל אנוס הוה. ומדקאמר לאונסו שאני משמע דהוא חילוק כהא דאמרו אסור להרהר דאם הוא לאונסו שרי.
וזה ימים מספר שהיה בידי ס׳ אליה רבא הנדפס מחדש והאידנא ליתיה גבאי ובו בפרק ראיתי לו שכתב משם הרב דרישה דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול הוא לבטא בשפתיו וכן משמע בזבחים דף ק״ב עכ״ד ותמהתי על שני גדולי הדור איך ס״ד ביטוי שפתים וממה נפשך אי לביה אנסיה אשר לא ידע הנה זה עומד בב״ה אי לאו ואגב טירדיה ביטא בשפתיו אנוס הוא ומאי דעבד עבד וה׳ יסלח לו ובכגון זו מה הלשון אומרת מפום רבנן יכול הוא לבטא בשפתיו ואי הכיר ונפשו יודעת שהיא בב“ה ודאי אסור לדבר ומ״ש שם בזבחים מר״א בר״ש גמידנא דאמר בב״ה פירוש גמירנא בבית המדרש מה שהרהר ד״א בבית הכסא. ובזה ראיתי שפירשו הרב ברכת הזבח והרב צאן קדשים שם ופשוט.
ומ״ש הרב שאלת יעבץ סימן יו״ד כההיא דר' אלעזר שהיה גורם שם למודו הוא אגב שטפיה ושלא בדקדוק ומה שהביא הרב תרומת הדשן סי׳ מ״א מדברי ר״י בקדושין דף ל״ג וגריס בה בבית הכסא הנה בנסחי דקמן ברש״י ל״ג הכי. ואף לפי גירסת הרב תרומת הדשן ברש"י לאו דוקא.
וראיתי למהר״י קשטרו בהגהותיו שכתב ואם היתה שמועתו שגורה בפיו והרהר לאונסו מותר עכ״ל ומשמע קצת דסבר הרב דמ״ש הראב״ד היינו לומר דאם הרהר לא עבד איסורא מאחר שהיה לאונסו ברם חובת גברא לדחות ההרהור:
ב
מותר ליכנס לבית הכסא מתוך הלכה שאינה פסוקה. מור״ם בהגהה בי״ד סוף סי׳ רמ״ו וש"ך שם והרדב"ז סימן שמ״ב:
ג
אסור להרהר בדברי תורה תוך ארבע אמות מאחורי הב״ה וצדדין ומלפניו מלא עיניו הרב מהר"י עאייאש בס׳ לחם יהודה פ״ג דק״ש דין ד׳. ועיין להרב עולת תמיד ריש סי׳ פ״ג:
ד
אסור לעיין בב״ה במשקלי השמות והפעלים של לשון הקדש כיון דאין דרך להגיע לידיעתם על נכון כי אם על פי הכתובים ודאי יבא להרהר במקרא הרב שאלת יעבץ סי' יוד:
ה
נראה דמכ״ש ממ״ש הרב הנז' הוא שאסור לסדר שם בהרהור כתב מליצה בלשון תלמוד דודאי יבא להרהר קצת בסוגייות התלמוד אשר מתוכן הוה מסדר מעשה הכתב וזה פשוט:
ו
במקום הטינופת וכו׳ הרב המופלא החסיד מהר״ח ן' עטר בס' ראשון לציון שם במגילה דקדק עמ״ש ולא הרהרתי במבואות המטונפות דמאי רבותיה והרי אמרו פ"ג דברכות ובשבת דף מ' אמר ר' יוחנן בכל מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא ופשיטא דמבואות המטונפות כבית המרחץ הוו וכ״כ הרב כ״מ פ״ג דק״ש עכ״ל ולא היה צריך הרב להביא מדברי מרן בכ"מ דהכי מפורש בסוגיית ברכות דף כ״ד. ותו ק״ק דשם בש״ס מפורש דלר' יוחנן שרי כשהוא מהלך ואפשר דר׳ זירא הוה סבר הכי מדינא דמהלך שרי כר' יוחנן ורב הונא דהתם והוא היה מחמיר אפי׳ מהלך:
והכין חזינא להרשב״א בחידושי מגילה שכתב וז״ל ולא הרהרתי במבואות המטונפות מסתברא דס״ל כר׳ יוחנן דשרי והיינו רבותיה עכ״ל ובודאי דכונתו דשרי כשהוא מהלך. ונעלם מהרב הנז' מ״ש הרשב״א. ולפום דברי רבינו הרשב״א הנז' ניחא טפי מאי דנקט מבואות המטונפות ולא נקט בית הכסא דכוונתו אף במהלך וזה שייך טפי במבואות המטונפות כי הולך הוא לדרכו. אמנם למאי דתריץ יתיב הרב הנז׳ דהכוונה אף לאנסו הוה מצי למנקט בית הכסא ומאי איריא מבואות דנקט וכבר דרך דרש אמרתי אעלה מן הישו״ב הלא הוא כמוס בספרי הקטן ראש דוד בס"ד:
ז
וכן הכינויים כגון רחום ונאמן וכו׳ דוקא שכוונתו לדבר של חול. כן כתוב בספר גור אריה בהגהותיו עש״ב ועמ״ש מהר״א הלוי בש"ות זקן אהרן סי' ע"ב:
ח
אבל השמות שאינם נמחקין וכו' לאו דוקא דהאיכא שלום דאסור להזכיר כמש״ל סי׳ פ״ד עכ״ל הרב מגן אברהם. וראיתי בחידושי הר"ן כ״י למס' שבת אהא דאמרינן שם גופיה אקרי שלום שתמה דא״כ אמאי לא מני ליה באותן שמות שאינם נמחקין וכתב משם רבינו יחיאל דמהכא שמעינן דאסור לכתוב באגרת שלומים שלום דשם קדש הוא ומצוי אדם לזורקן באשפות ומקומות המטונפות וכן אנו נוהגים שלא לכתוב שלום שלם עכ״ל. אמנם הרא״ש בתשובה כלל ג׳ סט״ו כתב דלא מצינו מי שאוסר למחוק שלום ובכל אגרות כותבים שלום וזורקין ונמחקין וכו׳ ע״ש וכן ראיתי בחידושי הרי״טנא לשבת כ"י שכתב וז"ל וכתבו בתוס׳ דמ״מ אפילו שלום מן השמות הנמחקין הוא וכן אין נזהרין לכותבו בשטרות של רשות וכיוצא עכ״ל ומיהו ק״ק על הרא"ש שכתב דלא מצינו מי שאוסר למחוק שלום וכן על הרי״טבא שכתב משם התוס' דשלום מן השמות הנמחקין דהרי מדברי התוס׳ פ״ק דסוטה דף יו״ד ע"א משמע מדבריהם דס״ל דשלום אסור למוחקו כאשר יראה הרוא' ועיין בתשב״ץ ח"א סי' קע״ז ובש״ות זקן אהרן סי' קפ״ח ובנקודות הכסף סי׳ רע״ו ובפר״ח בדין זה ובס' שמלה חדשה דף קכ״ב ע״ג ועיין בש״ות מהר״ר שלמה בן מהר״ר שמעון בר צמח בסימן רס״ז ועיין בש״ות הרדב״ז ח״ב סי׳ ר״ך:
ט
איש ששמו שלום כתבו הרב ב״ח והרב פר״ח והרב מגן אברהם לעיל סי' פ"ד דאסור לקרותו בשמו בב״הכ ובית המרחץ. אך בלשון לעז התירו הב״ח והמג״א והפר״ח אסור וק״ק על הרב יד אהרן ריש סי' פ״ד דמוכח מדבריו שהרב פר״ח שרי בלשון לעז ע"ש ובפירוש אסר הרב פר״ח סי' פ"ד אפי' בלעז:
אך הרב ט״ז. התיר לקרות אדם ששמו שלום בבית הכסא ובית המרחץ. ולי נראה שהעיקר כדבריו דהא להרמב״ם מוכח דשרי לתת שלום במרחץ כמ״ש הרבה מהאחרונים וכבר כתבו הרא״ש והרי״טבא דבכל אגרות כותבים שלום ונזרקות באשפה. והגם דהר״ן כתב שלא לכתוב שלום שלם וכ״כ מור"ם בי״ד סי׳ רע״ו דיש נזהרין בזה מ״מ עין רואה ואזן שומעת דרובא דעלמא אינן נזהרין מלכתוב שלום מלא בפ׳ כל כתבי. ומאחר שכן נראה דלתת שלום או להחזיר שלום בב״הכ ובה״מ אסור אך לקרוא איש ששמו שלום שרי וכן משמע ממ״ש הרב זקן אהרן סי׳ ע״ב. והמחמיר בזה הנה שכרו אתו. אך בלעז מותר גמור והבו דלא לוסיף עלה ואין להחמיר כנ"ל. ועמ״ש הרדב"ז ח״ב סי ר"ך:
י
דין המקוה נסתפק בו רבינו מנוח הביאו מרן בכ״מ פ״ג והאחרונים האריכו בזה הט"ז ויד אהרן לעיל סי׳ פ״ד ומגן אברהם לעיל סי' מ״ה והפר״ח בסי' זה והרב דבר משה ח״א א״ח סי׳ ט׳. ואשר אני אחזה בעניותי לענין דינא דמקוה שאין פתחו פתוח לבית פנימי של המרחץ דלא נפיש הבליה וזוהמיה אם הוא עומד יחידי שם או אפי׳ שיש אחרים לבושים שרי ליה לקרות ולברך וכמ״ש הפר״ח וכן נוטה דעת הרב מג״א. ואם אחרים אתו עומדים ערומים דינו כבית אמצעי כמ״ש הרב ט״ז. וכשיפשיט בגדיו והוא ערום או שיש אחרים ערומי' אם בידו כתבי הקדש כמו שנוהגין קצת להוליך קלף עם שמות צריך לכסותו דאסור לעמוד בפני השם ערום וזהו טעם הרמב״ם בההיא תשובה דרוקם פסוקי' בטלית שהביא הרב מג״א אברהם ונדפסה בס' פאר הדור סי׳ ז׳ ול״ק מינה לפר״ח כמו שהק׳ הרב יד אהרן ודוק בדברי הרב מגן אברהם. וכשהוא עומד במים אם הם עכורים וראשו לחוץ שרי לומר פסוקים. ואם צלולים דלבו רואה מותר להרהר וכמ״ש בשבת דף ק״ן. ואם בני אדם שם ערומים אף דערותן מכוסה אלא דאיכא לתא דמרחץ הא נמי שרי כמ״ש מו״רם לעיל סי׳ פ״ד דשרי להרהר בבית אמצעי ובשיש בני אדם ערומים שם יש להחמיר מלומר פסוקים וי״ג מדות דאינו מוכרח ותיסגי בהרהור כנ״ל: