ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן עה
א
דין ב'. שער של אשה וכו׳ אבל שער עדות איש יוצא מבגדו לית לן בה כדאמרינן בש״ס דף כ״ד ומשום דבש״ס נאמר בפשיטו' דרב מדי בעא מרב פפא שער היוצא בבגדו מהו קרא עליה שער שער ופרש״י כלומר מה בכך משום הכי השמיטוהו הפוסקים דמדברי רב פפא דקרא עליה נשמע דאין זו שאלה ופשוטה לפניה דגבי איש שער"א
דגופא לא ניתן לישאל:
ב
דין ג'. יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה וכו׳ ראיתי למופת הדור מהרח״א בס' עץ החיים דף קכ״ה ע״א שכתב וז״ל מרן כתב יש אומרים דיש ליזהר מקול זמר בשעת ק״ש וא״ת והא אמרו פ׳ עשרה יוחסין לשדר מר שלמא לילתא וכו׳ וי״ל עמ״ש הרמב״ם פ״ג דק״ש טפח באשה ערוה ונתן טעם מרן למה לא אמר קול ושער ה״ט דס״ל ולא אמרו רק דאסור ליהנות מהם ולק״ש שרי אתי שפיר שהביאו בלשון יש אומרים דהרמב״ם חולק עכ״ל ובכלהו נסחי שראיתי בש״ע לא כתיב דין זה בשם יש אומרים רק יש ליזהר וכו׳. ותו ק״ק דמשמע דהרמב״ם לבד חולק לפי דברי מרן בכ״מ והרי הרא״ש כתב בהדיא ולא נאמר לק״ש וכן הטור השמיטו וכמ"ש מרן בב״י שם. וגם הרי״ף השמיטו וכתב הרשב״א בשם הראב״ד דמשום דאמרינן עגבות אין בהן משום ערוה ס״ל להרי״ף דכ״ש טפח ושוק ושער וקול. ולפ"ז הרי״ף והרא״ש והטור נמי ס״ל דקול שרי בק״ש כדעת הרמב״ם:
הן אמת דממ״ש מרן יש ליזהר משמיעת קול זמר וכו' מוכח דאינו אסור כאינך דכתב בהו אסור רק הכא יש ליזהר לכתחילה והיינו משום דבקול פליגי עלה דלא נאמר בשעת ק״ש ולכן פסק דיש ליזהר לכתחילה וא״כ אף דלא כתב יש אומרים מוכח דיש חולקים. ואעיקרא הא דכתב יש ליזהר הוא הכרעה בין שני הסברות דלהרמב״ם לא מצינו דהזהיר אף לכתחילה ולאינך רבוואתא איסורא איכא ומרן הכריע דאינו אסור רק לכתחילה יש ליזהר. וכן מפורש בבית יוסף שאחר שהביא דברי כל הפוסקים כתב ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב״ם ומיהו טוב ליזהר לכתחילה ממראית שער ומשמיעת קול זמר בשעת ק״ש עכ״ל. הרי בפירושא אתמר מפה קדוש מרן עצמו בב״י וק"ק על הרב הנזכר שהקשה על דברי מרן בש״ע ותירץ עם מ״ש בכסף משנה והכל מפורש בבית יוסף:
איברא דק״ק על מרן דבב״י הכריע כהרמ׳ דשער נמי מותר ויש ליזהר לכתחילה והכא בש״ע אסר בשער והזהיר בקול זמר ומזה מוכח דפסק כהרא״ש והטור בשער דאסור שלא כדברי הרמב״ם. ותו דדבריו בב״י מכווני׳ כמה דכייל לן לפסו' כהרי״ף והרמב"ם נגד הרא״ש וכן כשהרא״ש והרמב״ם שוים לפסו׳ כמותם נגד הרי״ף ולהכי פסק בב״י כהרמב״ם דמה שאסר טפח באשה הרא״ש קאי כוותיה נגד הרי״ף ומה שהתיר שער הרי"ף קאי כוותיה נגד הרא"ש וקול כולהו שרו. וא"נ בש"ע פסק בשער דאסור כהרא"ש נגד הרי״ף והרמב״ם:
וחזיתיה למהרח״א בס' ישרש יעקב דצ״ז ב׳ שכתב וז״ל נשדר מר שלמ' וכו' וא"ל דהרי אמרו תר״י פ״ג דברכו׳ דלא אמרו רק בקול זמר ולא בקול דבורה גם לפי מ״ש רבינו ה' ק״ש דלא אמרו קול באשה רק לענין ק״ש ק' דלא קול זמר היה ולא שעת ק״ש וכו׳ וא"ת דהתם קול דפנוייה אבל אשת איש וכו' ליתא דבלחם חמודות כתב דקול דבורה אפי׳ באשת איש שריא וי״ל דהכא דשואל בשלומה שאני דמתוך אשר רגילים זע״ז יבואו וכו' עכ״ל ומ"ש דרבינו ה׳ ק״ש כתב וכו׳ נראה דכונתו על הרמב"ם וקשה דאיפכא שמעינן ליה כמש״ל וכמ״ש הוא גופיה בעץ החיים. גם מ״ש משם הרב לחם חמודות נמשך אחר הנראה מדברי הרב מגן אברהם ולא ראיתי בל״ח זולת מה שהביא בשם תר״י דדיבורא שרי. ומה שתירץ דשאני שאלת שלום וכו׳ כ"כ הרשב״א בחידושיו פ״ג דברכות דדוקא שאלת והשבת שלום כי התם בילתא דאיכא קרוב דעת. ותו ק׳ עמ״ש לפי מש״ר ה' ק״ש וכו' דהרי הרמב"ם פסק פכ״א דאיסורי ביאה דקול באשה ערוה. ובס' מקראי קדש דף ס״ג כתב הרב בהקשותו דבההיא דר״נ לא זמר ולא ק״ש דאפשר שמחמת זה השמיט הר״שא הך בבא. ומשמע דרצה לו׳ דהרא״ש ס״ל דלק״ש אתמר וק"ק דהרא"ש כתב להפך פ״ב דברכות כמש״ל:
ג
דין ה'. ערוה בעששית וכו׳ אם הוא ערום רק שערותו מכוסה וערוה בעששית ומחזיר פניו רק שלבו רואה הערוה מן העששית נראה דמותר לקרות דכל שיש הפסק לא חיישינן ללבו רואה ערוה וכמו שפסקו מור"ם וסיעתו לעיל סי' ע״ד דין ב' דאם הוא עומד במים צלולים ולבו חוץ למים שרי ע״ש ובמה שכתבנו בעניותנו שם אות ו' בס״ד:
ד
דין ו׳. או שעצם עיניו או שהוא בלילה וכו' הרב ב״ח השיג על זה מהירושלמי דאסר בלילה והביאו המרדכי ולמד ממנו שבמקום שראוי לראות הערוה אין מועיל העלמת עין וכתב עליו הפר״ח שלא עיין בירושלמי דמתני לענין צואה וגם הרב יד אהרן דחה דבריו ותמה על המרדכי מאי מייתי ראיה מדין צואה לדין ערוה עש״ב ואני אומר דלא נעלם מהמרדכי והרב ב״ח דהירושלמי איירי בדין צואה אמנם טעמם ונימוקם עמם והכי אתמר בירושלמי פ״ג אמר רבי מסוף ריח רע ד' אמות הדא דאת אמר לאחריו אבל לפניו עד מקום שעיניו רואות אותו כהדא ד' לייא וחבריא הוו יתבין וכו׳ מכיון דאלו הוה ביממא הוינן חמינן מה קומינן ברם כדין אסור הרי דבירושלמי איירי ענין שהצואה היתה לפניהם ואהא קאמר מכיון דאלו הוה ביממא וכו' דהא מייתי לה אהא דקאמר עד מקום שעיניו רואות ועלה קאמר בהדא וכו׳ ומוכח דהך עובדא דר' לייא וחברייא היינו דהצואה היתה לפניהם דביום היו יכולים לראותה וסבור דבלילה בל חזו ושרי ואסר להו ומאחר שכן דון מינה לערוה דאיברא דגבי צואה אתמר אבל הוא על דין לפניו מלא עיניו דגם בצואה תלי בריאה דחוץ לד׳ אמות לאו מחנהו מיקרי דלאחריו שרי ואפ״ה אסיר בצואה כל שרואה אותה וא״כ ה״ה לערוה דבדין הראייה דגבי צואה אמרו בירושל' דלילה כיום ולפניו מלא עיניו אסור ואף אנו נאמר גבי ערוה דבראיה תליא דכי הדדי נינהו יום ולילה וסתום העין כעינא פקיחא. וכבר כתב הרשב״א בחידושיו דף כ״ו דטעמא דצואה דלפניו מלא עיניו אף דחוץ לד' אמות לאו מחנהו ה״ט דמדערבונהו רחמנא וכתבינהו אתרוייהו קאמר שלא יראה וכו׳ ע"ש ולפ״ז שפיר למד המרדכי מדין מלא עיניו דצואה דנפיק מולא יראה לדין ערוה ואין כאן תימה על המרדכי והרב ב"ח ועמ"ש הפר״ח בסי׳ ע״ט ומהרי״ך הביאו מרכבת המשנה דף כ"ה ע״ב ספ״ג דק"ש ע"ש ודוק וגם הרב ט״ז השיב על מרן.
וגם הרב ט״ז השיג על מרן בדין זה וכתב וז״ל ותו ק״ל הא דתני בתוס׳ דתרומות ומייתי לה בהג״א ריש חולין דערום לא יתרום וכו' ולפ"ד הב״י יהיה מותר אם מעצים עיניו ואין לומר משום לבו רואה דא"כ ק׳ למ״ד לבו רואה מותר היאך מפרש תוספתא זו עכ״ל והשיג עליו הרב יד אהרן דלמה ליה לאטרוחי למצוא תוספתא מאחר דמשנה ערוכה שנינו פ״ק דתרומות ערום לא יתרום ועוד מ״ש דאי משום לבו וכו' דהא מאן דסבר לבו רואה מותר לאו קטיל קני דהא במחלקת תנאים היא שנוייה ועוד דמעולם לא הכחיש מרן היכא שהוא יושב ערום וכו' עכ״ל ומה שהק' דלמה ליה לאטרוחי וכו' הו״ל תו לאתמוהי דה״א שם ריש חולין מיתי משנתינו ולא תוספתא. אבל הדבר ברור או דהוא אשגרת לישן מהט״ז וכונתו על משנתינו כדקאמר הא דתנן ומ״ש תוספתא אשגרת לישן או נאמר והוא היותר נראה דמייתי הט״ז תוספתא דתרומות דמפורש בה דטעם ערום לא יתרום משום ברכה דמשנתינו סתמה תנן וכן בהג״א שם ריש חולין מייתי הירושלמי דמפרש למתני' משום ברכה. ומה שהק' למאן דסבר לבו וכו׳ לאו קטיל דבמחלוקת תנאים וכו' כונת הרב ט״ז להקשות לפוסקי׳ שפסקו דלבו רואה מותר דהוא הפך משנה ותוספתא ואף דת״ק דברייתא סבר דמותר הלכה כסתם משנה וכמו שהקשה הרב ש״ך בי"ד סי' ר' עש״ב. ומ״ש עוד הרב יד אהרן דמעולם לא הכחיש מרן יושב ערום וכו' ולא התיר אלא בערות חבירו וכו׳ לכאורה נראה דהדין עמו ועמ״ש הרב פר״ח ודוק בדברי הראב״ד שהביא הרשב״א גבי עגבות אך ק״ק ממה שהביא ראיה מרן מדברי הרשב״א ורבינו יונה בעומד בתוך מים צלולים והתם ברואה ערותו ויש לישב. וגם הפר״ח חולק בדין זה אלא שיש להשיב על קצת ראיותיו ולענין דינא נקטינן להחמיר כסברת הרוקח והמרדכי והאחרונים: