ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן עד
א
דין א׳. דלבו רואה את הערוה אסור. כן הסכימו דרב הפוסקים ודקדקו כן ממאי דפריך בש״ס בפשיטות והרי לנו רואה את הערוה. ויש מקשים דהרי בדף כ״ה ע״ב פריך נמי והרי עקבו רואה את הערוה ולא קי״ל הכי ולק״מ דידוע דהתלמוד נתחבר מכמה סתמי גמרי שנו״ת דור ודוד מהאמוראים ואה״נ דהאי סתמא דפריך והרי עקבו רואה את הערוה הכי סבר דעקבו רואה אסור ולא עוד אלא דמשמע דסבר דעקבו חמיר מלבו דבתר דמשני קסבר לבו רואה את הערוה מותר פריך והרי עקבו. האמנם הוא קול ושוברו עמו דסתמא בתרא דתלמודא קאמר והלכתא נוגע אסור רואה מותר ואידחייא לה סתמא קמא. אבל סברת ההוא סתמא דפריך עלה דמתני' דתנן יתכסה במים והרי לבו רואה את הערוה קמה וגם נצבה ולא אשכחן מאן דפליג עלה. שוב ראיתי מ״ש הרב חידושי הלכות בזה ע״ש ובמ״ש הרשב"א בחידושיו:
והרא״ש בפסקיו הסכים כן כדברי רבי' חננאל והרי״ף ור״ת וסיעתם דלבו רואה אסור. וכתב עוד הרא״ש פ' הרואה ירושלמי ר' ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה פסקנו שאסור עכ"ל :
ואנכי חזון הרביתי להרב מגן אברהם שכתב עליו ופליאה בעיני איך פירש דא״כ למה ליה למבעי במגדל דהוא מילתא דלא שכיחא הו״ל למבעי כשהוא לבוש טלית או חלוק ופשוט דאשתמיטיתי' גמרא בסוכה דף יו״ד היה ישן בכילא והוציא ראשו חוץ לכילה וקורא וכו' וא״כ דבר ברור שהירושלמי מיבעיא ליה אם המגדל של עץ חשוב אהל או ה"ל ככלי וה״ל כחלוק וטלית עכ״ל. ומאי דפשיטא ליה למר דהרא״ש אשתמיטיתיה סוגיית סוכה הוא הדבר הקשה לומר כן על אחד המיוחד בגדולי הראשונים הוא הרא"ש. ותו שהרי הרא״ש עצמו פ' מי שמתו בענין זה עצמו דלבו רואה דעלה כתב פ' הרואה ולמעלה פסקנו שאסור כתב וז״ל ואע"ג דשמואל אית ליה פ״ק דסוכה היה ישן בכילה מוציא ראשו חוץ לכילה וקורא ק״ש ולבו רואה את הערוה מותר לא ק״ל הכי עכ״ל הרי דהרא״ש אף הוא ראה סוגיית סוכה ועמד על תלה ופשיטא ליה דסבר שמואל לבו רואה מותר ומוכרח דמאי דאשמועינן שמואל היינו דכילה חשיבא כמלבוש ומוציא ראשו וכו'. הן אמת דהשתא יוסיף להפליא לשון הרא"ש דפ׳ הרואה. וגם הרב פר"ח כתב על דברי הרא״ש הנז' וז״ל ואינו מחוור אצלי אלא פשיטא ליה דרואה את הערוה מותר ואפ"ה או לא הוי כמו מלבוש אסור ודכוותא בסוכא אפילו למאן דאית ליה לבו רואה מותר שמי שעומד בבית ערום שלא יוציא ראשו חוץ לחלון ויקרא ק"ש וע״כ היינו משום ולא יראה בך ערות דבר אלא דבש״ס דילן פשיטא להו דבית אינו כמלבוש ולר' ירמיה מיבעיא ליה עכ"ל וגם הרב לא זכר מדברי הרא״ש פ׳ מי שמתו שהבאתי:
ואשר אני אחזה לישב בעד הרא״ש הוא כי הנה בירושלמי דפ' הרואה הכי אתמר ר' ירמיה בעי היה יושב בתוך ביתו ערום מהו שיעשה ביתו כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך היה יושב במגדל ערום מהו שיעשה מגדל כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך. והנה בגמרין פ״ג דסוכה בחלקו״ת ישית בין כילה שהיא גבוה עשרה לכילה שאינה גבוה עשרה ומוקי למימרת שמואל באינה גבוה ולהכי הו״ל כמלבוש ובריתא דקתני שלא יוציא וכו׳ איירי בגבוהה דדמיא לבית כדקתני סיפא. והשתא הא דבעי ר׳ ירמיה ביושב במגדל עצים ליכא לאוקמה במגדל שאינו גבוה עשרה דדמי לכילא דאמר שמואל דלא חשיבה אהל דהא יושב במגדל קאמר ויושב בתוך המגדל לא סגי דלא יהיה גבוה עשרה המגדל שיהיה מקום לישב בתוכו וא״כ כיון שהוא גבוה עשרה ויותר לא דמי לכילא דאיירי בה שמואל. ותו דהא אמרינן התם גבי קינופות ובית ואע״ג דלא גביהי עשרה חשיב אהל כיון דקביעי וא״כ מגדל זה קביע וחשיב אהל. ומאחר שכן מגדל זה דינו כבית דלא מצי להוציא ראשו ולקרות דשדינן ראשו בתר רובו ולא דמי למלבוש לפום סוגיין דסוכה וכן הרב פרי חדש כתב דבש״ס דילן פשיטא לה דבית אינו כמלבוש ולר' ירמיה מיבעיא ליה איכי השתא אפשר דהא קשיא ליה להרא״ש בירושלמי דכיון דר׳ ירמיה קדים ובעי ליושב בתוך ביתו הא תו למה ליה בעיא אוחרי תנינא ליושב במגדל הא כיון דמגדל קביע וגבוה עשרה ויותר דא ודא חדא היא ומה טעם אכפל ר׳ ירמיה למיבעי במגדל אחד דכבר איבעיא ליה בבית. לכן סבר הרא״ש דהא דהדר בעי ביושב במגדל היינו משום דמספקא ליה אי לבו רואה את הערוה מותר או אסור והיינו קרוב לדרך בעיא באת״ל דמריש בעי בבית אי מהני להוציא ראשו ולא קרינן ביה ולא יראה והדר בעי ביושב במגדל והיינו לכשתמצא לומר דדמי למלבוש ולא קרי׳ ביה ולא יראה דהוצאת ראשו עביד ומהני אכתי מבעי׳ ביושב במגדל מהו שיעשה כמו לבוש ויוציא וכו' כלומר ואין לחוש משום לבו רואה את הערוה ונקטיה ביושב במגדל אף דמצי למבעי בלובש חלוק איירי דבעי׳ הראשונה דבית. א״כ סבר הרא״ש דבבעי׳ מגדל תרתי בעי אי מהני לגילוי ערוה וגם ללבו רואה ומאי דקאמר הרא״ש מספ״ל אם לבו רואה וכו׳ לא ממעט הרא״ש הפשט דבעייתו היא אי הוי כמלבוש אלא דחדית לן הרא״ש דמספ״ל אם לבו נמי וזהו עיקר הבעיא במגדל אף שכולל האחרת נמי אלא דאידך בעיא כבר בעי בבית והוצרך בבעיא זו ללבו רואה ותרתי בעי. כנ״ל לישב דברי הרא״ בדוחק וכבר עלה בדעתי איזה ישובים אחרים ולא שוה לי:
ואם כנים אנחנו בדברים אמורים דמגדל דמי לבית אי משום דכשיושב בתוכו ודאי גבוה עשרה ואי משום דקביע הדבר ק' על רבינו ירוחם הביא דבריו הרב מגן אברהם שפסק דהיה יושב במגדל יוצא ראשו חוץ לחלון ויברך דנהי דבירוש׳ היא בעיא דלא איפשוט' אמנם בתלמודין פשוטה לפניה בסוגיית סוכה הנז' דכילה גבוהה עשרה או מירי דקביע אף דבציר מעשרה לא מהני להוציא ראשו משום ולא יראה כאמור והיא בריתא מפורשת בכילה דדמיה לבית. ובאמת על הש״ס ירושלמי ק״ק איך לא פשיט לבעיית רבי ירמיה מהבריתא הנז׳ וספר רי"ו כעת אין עמדי. ואף אם יאמר האומר דיש לחלק בין קביע לקביע מ״מ נראה דהמגדל דראוי לישב בו גבוה יותר מעשרה וצריך להתישב בדבר:
ב
כתב הרב מגן אברהם דה״ה אם צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות דשדינן ראשו בתר רובו ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור דהצואה כנגדו וכתב הרב יד אהרן דיש לגמגם בדין זה ולי ההדיוט נ"ל כדברי הרב מג״א דאם צואה בבית בצדו והוציא ראשו לא קרינן ביה מחנך קדוש דראשו בתר רובו כמ"ש רש״י בסוגיית סוכה וא״כ הרי הצואה אצלו ולאו מחנהו קדוש והדין אחר גם כן
פשוט:
ג
אם חבירו ערום אצלו בבית והוא לבוש והוציא ראשו מן החלון נרא' דיכול לקרות ולברך לפי דעת מרן לקמן סימן ע״ה דין ו' וע“ש בט״ז:
ד
הגהה רואה ערות חבירו וכו׳ כן כתב הטור ומרן בבית יוסף לא לימדנו מקור דין זה וכתב הרב עטרת זקנים וז״ל נראם דגם הוא נסתפק מאיזה מקום הוציא הדין הזה וצ״ע מהיכן למד רבינו דין זה ונ"ל שלמד רבינו כן מן בעיית אי שרי לקרות בחזרת פנים וכן ר"י אוסר אפילו אשתו עמו עכ״פ צריך שיחזור פניו וכמ״ש רש״י והשתא אי הוה טעמא משום הרהור נגיעת ערוה למה לו להחזיר פניו הלא אפשר בהרחקה שירחק מחבירו מאד באופן שלא יגיע בבשרו אלא ודאי לא מפני חשש וזה לבד הזקיקו להחזיר פניו אלא גם שלא יראה לנו ערות חבירו ותיקון דבר זה א״א אלא בהחזרת פנים או בהפסקת טלית עכ״ל. ומאי דהכריח דלמה בעי חזרת פנים או הפסק' עלית אפשר בהרחקה מאד אינו הכרח דעלו למיטה שנים וזמנין דבמט׳ אחת לא מצי למעבד הרחקה הצריכה לכן לא פלוג רבנן. ותו דכל שהם פנים בפנים או פנים באחור איכא הרהור ולא מהני הרחקה. ותו דאישתמיטיתיה מ״ש התוס׳ שם דף כ״ד שנים שהיו ישנים במטה א' וא"ת והרי לנו רואה את הערוה וי"ל דקסבר לנו רואה את הערוה מותר א״כ חוצץ בבגדו כנגד לבו עכ״ל. הוי שכתבו התוס׳ לחד שינויה דקסבר לבו רואה מותר ומכ״ש לבו רואה ערות חבירו. ולשינויא בתרא דחולץ נמי בבגד זה ישים אל לבו ואין לבו רואה עדות חבירו וא"כ אין מכאן ראיה כלל. ומקור הדין אם למרן שנסתפק בזה אך הדבר פשוט מאד דהרי לשון הש״ס לבו רואה את הערוה ומשמע סתם ערוה בין שלו בין של אחרים דאל״תה הו״לל לבו רואה את ערותו ושוב ראיתי שכ״כ הרב בית חדש והרב מעדני מלך:
ה
דין ב׳. אצל בידים לא היו כיסוי. כתב הרב פר״ח דוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסין לבו ובידם משמע דמהני והביאו הרב יד אהרן משמו של הפר״ח ע״ש והן הן דברי מרן הקדוש בבית יוסף לקמן סי' צ”א ופסקו שם בש״ע דין ד'. ומרן שם בבית יוסף לא הביא ראיה לחילוק זה בין ידו ליד חבירו אלא ממשמעות תשובת הרב תרומת הדשן סי׳ יו״ד. ונראה להביא קצת ראיה לזה מהא דאמרינן בש"ס זבחים דף ק״י ע״א דפריך אדתנן המקריב קדשים ואמורים בחוץ חייב אמאי והאיכא חציצה רב אמר מין במינו אינו חוצץ וכתבו התוס' שם והא דאמרינן לעיל גבי רגל חבירו פסל אין דרך שירות בכך:
והן קדם אביע אומר אשר שמעתי זה שנים מגדול אחד דמקש' ורמי אמאי דאמרינן במנחות דף צ״ד גבי תנופה דשותפין היכי לעביד לנפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה ופירש״י דידו חוצצת בין ידו ליד חבירו לזבח וקשיא ליה להרב הנז' דמאי חציצה איכא והלא מין במינו אינו חוצץ כדמוכח בש״ס דזבחים ומדברי התוס׳ הנז' עכ״ד:
והנני יוסיף להקשות מהא דאמרינן בזבחים דף כ"ד ע״א אמתניתין דע״ג כלים ע״ג בהמה ע״ג רגלי חבירו מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל וכו׳ לא יהא דבר חוצץ בינו לרצפה וצריכה דאי אשמועינן כלי משום דלאו מינה דבשר אבל בהמה דמינה דבשר הוא אימא לא ואי אשמועינן בהמה דלאו מינה דאדם הוא אבל חבירו דאדם הוא אימא לא צריכה הרי מפורש דע״ג רגלי חבירו פסל טעמא משום חציצה וכן משמע מהא דאמרינן ביומא דף נ״ח בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו דם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ת״ש היה עומד ע״ג רגל חבירו פסל שאני רגל דלא מצי מבטל ליה ופירש״י ע״ג רגל חבירו אלמא מין במינו חוצץ דלא מבטל לי׳ חבירו את רגלו עד שיגמור עבודתו אלמא משמע דהא דע״ג רגל חבירו פסל טעמא הוי משום חציצה וזה הפך דברי התוס' שכתבו בזנחים דף ק״י דטעמא משום דאין דרך שירות בכך. ומאי דק״ל לתוס' מהא דע״ג רגל חבירו אמאי דאמר רב מין במינו חוצץ לק״מ דכבר משני הש״ס בסוגיית יומא הנז' דשאני רגל דלא מצי מבטל ליה והא הו״ל לתוס' לתרוצי ולא לידון בדבר חדש דלאו טעמא משום חציצה דזה הפך מהסוגיות דזבחים דף כ״ד ויומא דף נ״ח הנז׳. ודוחק לומר דתוס' סמכו אמאי דאיכא ביומא התם לישנא אחרינא בבעיא הנז׳ מטעם שירות כאשר יראה הרואה ויקשה יותר בההיא וכו׳ דמנחות דתנופה דהרי רגל חבירו אי לאו משום דלא מצי מבטל עד שיגמור לא הוה חייץ דמין במינו אינו חוצץ וא״כ התם גבי תנופה דכלהו בעו למינף ומניחין ידיהם עד דעבדי תנופה אמאי חייצי והלא מין במינו אינו חוצץ והתם יד כלן שוה עד דעביד תנופה ולא דמי לרגל חבירו דלא מבטל ליה וכמ״ש הסוגיית דיומא שאני רגל דלא מבטל ליה וכלומר רגל חבירו וכמו שפירוש רש"י והר"יטבא בחידושו שם. וכבר פירש הר״יטבא שם דסוגיית יומא הנז' לקדשים איירי ומ״ה לא מייתי אלא מקדשים והא דתנופה בקדשים היא:
וכזאת וכזאת ק׳ על רבינו עובדיה דפ״ב דזבחים גבי רגל חבירו פירש דרגל חבירו פסל משום חציצה ועביד צריכותא ופי״ג דזבחים פירש דבשר לא חייץ בין האמורים דמין במינו אינו חוצן ופ"ט דמנחות כתב דכלן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה בין ידו של זה ולקרבן:
גם הרמב״ם פ״ה דביאת מקדש פסק אם היה דבר חוצץ בינו ובין הקרקע כגון שעמד על גבי כלים או בהמה או רגלי חבירו פסל ופ"ט דמעשה הקרבנות פסק דשותפין אחד מניף ע״י כלן ושם פי״ט פסק המעלה את הבהמה כלה בחוץ חייב מפני האמורין ואעפ״י שלא הפרישן אין בשר הזבח חוצץ. וצריכין ישוב הני שמעתתי אהדדי:
ונראה לישב סוגיות הש״ס אהדדי דכי קאמר רב בזבחים דף ק״י דאין בשר חוצץ בין אמורים משום דמין במינו אינו חוצץ לא אמרה אלא בבשר ואמורין דבהמה אחת דכיון דחד גופה הוא אין הבשר חוצץ בין האמורין דאידי ואידי חד גופה הוא ובכי הא הוא דאמר רב מין במינו אינו חוצץ דהוי מין במינו לגמרי מחד גופא משא״כ רגל חבירו ויד חבירו דהגם דתרוייהו בשר אדם נינהו לא (קריבן) [קרינן] ביה מין במינו אינו חוצץ כיון דהוו מתרי גופי הויא חציצה והיינו דאמרינן דרגל חבירו חוצץ בינו ובין הרצפה וכן יד חבירו חוצץ בין ידו והזבח דמידי דלא גופיה הוא חוצץ ומין במינו לגמרי מחד גופה לא חייץ. ומה נעים לשון הרמב"ם פי״ט דמעה״ק שכתב המעלה את הבהמה כלה בחוץ וכו' ולא נקט לישנא דמתני קדשים ואמורים ולהורות נתן דבבהמה אחת דוקא איירינן דהוי חד גופא בכה"ג אינה חוצץ. ומאי דבעי ביומא דף נ״ח במזרק תוך מזרק היינו דאף דחד מינה הוא הו"ל כתרי גופי ובכי הא לא שמעינן ממשנתינו דקדשים ואמורים אליבא דרב דהתם חד גופה ומשום הכי בעי למילף מאותה ששנינו ע״ג רגלי חבירו דהוו תרי גופי והויא חציצה אף דבצד אחד מקרי מין במינו ודחי לה. ומעתה זו היא שקשה על התוס' דזבחים דף ק"י דהוקשה להם מרגלי חבירו ואפקוה מחציצה הפך סוגיות הש״ס וסמי בידיהו לחלק בין חד גופא לתרי גופי כדאמרן:
ומתוך האמור אבא אעיר על הרב קול הרמ״ז פרק י״ג דזבחים שכתב קדשים הא דנקט ליה בלשון רבים ולא תני המקריב זבח ואמוריו וכדתני גבי מנחה לרבותא נקטיה דלא מבעיא בהמה אחת דאין כשרה חוצץ אלא אפי' כמה בהמות זו ע״ג זו תדע שהרי רגל אדם על של חבירו מין במינו כדכתב הרב תי״ט בסמוך משם התוס׳ עכ״ל וק״ק דנמשך אחר התוס' ולא זכר דבזבחים דף כ״ד ויומא דף נ״ח מבואר בש"ס דההיא דרגל חבירו משום חציצה וכן פירשוה רבינו עובדיה והרמב"ם. ותו לא זכר מדברי הרמב״ם פי״ט שדקדק בלשונו לומר המעלה את הבהמה ולא נקט לשון המשנה כדאמרן ומוכרח לחלק בין חד גופה לתרי גופי מההיא דתנופה דידיה אירא דחבריה חייץ ככל אשר דברנו:
אחר זמן חזון נראה אלי משנתו של רבי אליעזר בן יעקב הוא מורינו הרב מר קשישה בס׳ חזון נחום פי"ג דזבחים שכתב מס״א על דברי התוס׳ הנזכ' ובלאו הכי י״ל על רגל חבירו שאני מרגל דידיה עכ"ל. והוא הדבר אשר דברנו רק שק״ק על הרב אמאי לא הכריח הדבר מהסוגיות הנז׳:
ומזה יש קצת ראיה למ"ש מרן דיד חבירו חשיבה כסוי דדוקא ידו שהיא מגופו כתב הר״ב תה״ד דאינו כסוי מקצתו דחד גופה הוא ובעינ' למיכ״ס במידי דלבר מגופיה אבל יד חבירו חשיב כסוי דהרי מסוגיות הנז' ומפסקי הרמב״ם ופירושי רבינו עובדיה משמע דאף דמין במינו אינו חוצץ ה״ד מגופו ממש אבל רגל ויד חבירו אף שהוא מינו חוצץ שהם מגופא אחרינא וה״ה נמי מסתבר לחלק גבי כסוי דדוקא בידו ממש אין זה כיסוי אבל יד חבירו מקרי כיסוי:
שוב ראיתי מ״ש התוס' בסוכה דף ל״ז ע״א וז״ל והא דאשכחן בסוף שתי מדות וכו' הוייא חציצה אפילו לרבא דאמר הכא מין במינו אינו חוצץ מ"מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן ע"ג רגל חבירו פסל עכ״ל וגם לפי דבריהם דתלו לה במידי דלאו אורחיה יד חבירו לאו אורחיה הוא ואיכא למשמע דה"ה לכיסוי. ורואה אני שיש לעמוד ולהאריך בכמה סוגיי ופירשו הראשונים בענין הנז׳ ואין כאן מקום להאריך ודו"ק:
ו
הגהה ואם אין לנו תוך המים וכו'. הרב פר״ח דרך קשתו והביא ראיות לדחות דין זה. והדבר מבואר דאינן ראיות מכריעות כל כך דמה שתמה דכיון דאינון מיין צלילן סוי לבא והאריך בזה אפשר לומר כי האף אמנם עינא ולבא תרי סרסורי ודינא הוא דתרוייהו בל חזו דבר שבערוה מ"מ לב קיל טפי מעין. ובשגם ערוה בעששית אסור מפני מראית העין רואה אפ״ה כאשר לבו בל עמו תוך המים לא אסרינן בראיית הלב דקילא טפי ראיית הלב ולא אסירא רק באשר הוא שם תוך המים עם הערוה. והא דלא אוקמינן מתניתין דקתני יתכסה במים ויקרא כשלבו בחוץ יעמוד ל״ק דמאי דתנן יתכסה במים ויקרא לא משמע ליה דלבו לא נכון עמו ואדרבא משמע דיתכסה כל גופו במים ואמטול הכין שפר קדמיה לאוקמה בעכורין. וטעמא דיש אומרים דבריתא דנקטי תקנתה דעוכרן ולא נקטי האי תקנתא דלבו למעלה מן המים היינו משום דמיירי במאי דאיירי ת"ק דאמר ישב בהן עד צוארו ואהא קאמרי יש אומרים דבכה״ג לא שרי אלא א״כ עוכרן. ומאחר שדין זה מוכח מדברי גאוני עולם הראב׳ד והרשב״א ורבינו יונה. ורבנן בתראי מור"ם ומהרי״קש והרב ב״ח ודעתיהו קבעוהו להלכה הכי נקטינן:
ז
דין ג׳. אם האדם מחבק גופו בזרועותיו וכו׳. כתב הרב ט״ז ופי׳ למאי דכתב בסי' צ״א דכסוי ידו לא הוי כסוי כיון דהוא חד גוף שאני הכא דלא בעייא אלא הפסק ראית הלב לערוה ודאי סגי בזה שהרי אין רואה ודומה לאשה שאין שייך לבה רואה כיון שעכ״פ אין רואה אע"פ שאין שם הפסקת דבר אחר חוץ לגופה ה״נ בזה עכ״ל וק״ק דמר נחית לאפלוגי בין ההיא דסי׳ צ״א דידו לא מקרי כיסוי הראש ואהא קאמר דהן בו דין חלוק׳ דהכא לא בעינן כיסוי רק הפסק ראיית הלב לערוה וכיפי תלי לה מפרק האשה ולא ביאר הרב א״כ מדוע לא תסיגי לן גבי לב הפסק ידו לחוד דנהי דכיסוי לא הוי דל מהכא שם כיסוי וקורא לו שם הפרק והרי הכא בדין ב' בסמוך פסק דבידים לא הוי כיסוי ותיהני משום הפסק ואמאי בעינן חיבוק גופו בזרועותיו ומדוע הרב הרחיק את עדיו ויהיו דבריו בההיא דסי׳ צ״ה. ועדיה בצר דברים שבלב עצמו:
הן אמת דמרן בב״י סתם למילתיה וכתב על דין זה דרבני צרפת דאף דכיסוי אין בידו דלב ויד חד גופא לענין דמפסיק אפשר דמפסיק אע״ג דחד גופא אינון. וסתומי סתים למילתיה. והרב תרומת הדשן בסי' יו״ד כתב וז״ל לא מהני שמניח ידיו על ראשו או אם יהא חוצץ בהן כנגד לבו וכו' ע״ש ועל דבריו קיימי מרן והרב ט״ז. וראיתי להרב לחם חמודות שהביא דברי מרן וכתב עליו וצריך טעם לדבר ולכך נ״ל דלכן מקרי הפסקה לפי שהוא עושה מעשה שלא כדרכו שאין דרך האדם לחבק עצמו כך משא"כ כיסוי בעלמא בידו על לבו הוא דבר רגיל עכ״ל והם דברים של טעם ומסתייעא מילת' מדברי התוס' דסוכה דף ל״ז שהבאתי לעיל אות ה׳ שכתבו דאף דמין במינו אינו חוצץ מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ:
וראיתי להרב פר״ח שכתב על דין זה וז״ל איכא למידק על זה מהא דגרסינן פ׳ כל כתבתי דף ק״ך הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו׳ דלא מהני דמנח ידיה עילוייה משום דזימנין משתלי ושקיל ליה וכי היכי דחיישינן התם דילמא משתלי ה״ה ניחוש דילמא ואף שמתשובת הת״הד סי׳ יו״ד שכתב דבידיה לא הוי כיסוי דטעמא דלא הוי כיסוי הא אי הוי כסוי מהני ואמאי ניחוש לדילמא משתלי איכא למימר דשאני התם דמיירי בעובדא דר״ת וכו' כיון דהוי זמן מועט שיעור שיוכל לברך בכ״הג לא חייש דמשתלי אבל הכא גבי ק"ש שייך שהות הרבה וניחוש לדילמא משתלי ואין לומר דכיון דעביד שינוי דמחבק וכו' מידכר דהתם נמי גבי שם למה לן לאהדורי אגמי ליחבק גופו עם זרועותיו ובהכי איכא שינוי ולא משתלי ותו לר' יוסי דמנח ידיה אמאי לא קאמר שיחבק דעדיף וי״ל דלא אפשר דצריך ללבוש וכו' ומ״מ לא ניחא לי הך פיסקא דכי היכי דכתב הרב דלא מהני שמניח ידיו על ראשו או חוצץ כנגד לבו משום דראש ולב ויד חד גופא ה״נ איכא למי׳ דהגוף לא מצי למעב' חציצה לעצמו וכן משמע מבריתא דעוכרן ואם איתא תקנתא שיחבק עדיפה טפי הו״ל לאשמועינן אלא משמע דלא מהני אלא עוכרן ברגליו והכי נקטינן עכ"ל בקיצור. וגברא חזי אשר פרי״ו יתן בעט״ו ע״ט לרחוק מחבק. האמנם אנן מה נענה אחרי אשר זו הלכה העלה רבינו יונה בשם רבני צרפת ומרן העלה אותה על שולחנו לכן אני אומר דהעיקר כדברי הראשונים ומה שדקדק הרב פר״ח מתשובת התה״ד דבנ״ד לא חייש דמשתלי ונ״ט דהוי זמן מועט שיעור ברכה וכפ״ז הקשה דהכא גבי ק"ש דהוא זמן הרבה ניחוש דמשתלי. אפשר לומר דאין הטעם כדבריו מאי דלא חייש התה״ד דילמא משתלי משום הברכה דליכא שהות ובציר שיעורה כי היכי דנימא דגבי ק״ש ניחוש דילמא משתלי אבל דעת הרב תה״ד דדוקא בכתוב שם על בשרו ובעי לטבול דבגוויה משתעי הש״ס בכה״ג דהא גברא בעי למעבד עובדא בגופיה פושט יורד וטובל ועולה ולובש בכה״ג דבעבידתי׳ טריד בהא חייש הש״ס דילמא משתלי כוון דבעי למעבד עובדא בנפשיה אגב טירדיה עד דמשלם עובדיה אימור משתלי. אמנם כאשר האיש הלזה עשה יעשה בדעת ויהיב דעתיה לברך או לקרות שמע ואמטול הברכה או ק״ש רוצה לכסות עצמו או להפסיק בין לבו לערוה ולא עביד עבידתא אחורי כי אם הברכה או ק״ש דאמתולתא כיסה או הפסיק בכה״ג לא חיישינן דמשתלי:
ופוק חזי מ״ש הרמב״ם פ״ו מיסודי התורה לא מצא נמי מסבב בבגדיו וכתבו מהר"ם ן' חביב בתוספת יה״כ והרב מקראי קדש דף ע״ד דפסק כר״י דמנח ידיה וה"ה בגדו וחדא מינייהו נקט ות״ק לא שרי בבגדו דאיכא למיח' דמשתלי כי היכי דחייש בידו עש"ב והרי הכא בדין ק״ש שרינן בכיסוי נגד או שחוצץ בין לבו לערוה לכ״ע ולא חיישינן. דילמא משתלי ומוכרח לחלק כדאמרן דדוקא התם חיישינן:
ומ״ש עוד הרב פר״ח דאין לומר דכי עביד שינוי מידכר דא״כ גבי שם נמי למה מיהדר אגמי יחבק גופו וכן ר' יוסי אדקאמר דמנח ידיה יחבק וכו' לק״מ דהא דמחבק אהני להפסיק בין לבו לערוה ופלט ליה מאיסור לנו רואה את הערוה אבל מאיסור גילוי ערוה לא פליט רק כי הן בעודו במים וראשו לחוץ אהני ופש גבי לבו רואה ומחבק גופו להפסיק אבל אם הוא ערום חוץ למים ומחבק גופו לא אהני לגלוי ערוה ומשו״ה התם גבי שם דהוא ערוה קודם רדתו למי' וגם בעלייתו לא אהני חובק גופו לגילוי ערוה ומנח ידיה אשם הרי הוא מכוסה ומשו״ה בין ת״ק בין ר״י לא אמרי דיחבק גופו דלא מהני לגילוי ערוה לפני השם וכמתבאר יפה מדברי הרב שפתי כהן בי"ד סי' ד׳ ועיין שם באורך ובטורי זהב:
ומאי דלא ניחא ליה להרב פר״ח דין זה דנימא דהגוף לא עביד חציצה לעצמו כבר הרב מעד"מ יהיב בה טעמא הבאתיו לעיל. ומאי
דק"ל ממאי דקאמרי בבריתא עוכרן ולימא שיחבק י"ל דהך בריתא אמתני׳ קאי דתנן יתכסה במים ויקרא ות״ד סבר דאף במים צלולין סגי ולב רואה מותר וי״א ס״ל דבעכורין שנו וצלולין עוכרן ותרוייהו אמשנתינו קיימי ואין זה דחוק דזימנין טובא דמשכח' תנאי בתראי פליגי במילתייהו דקמאי כנודע ואמטו להכי לא נקטי י״א תקנתא דחובק. ומתוך מש"ל דהכא לא שייך דילמ' משתלי ק״ק עמ״ש הרב מגן אברהם בסוף ס״ק ג' ועוד דבגמ׳ גזרינן דילמא משתלי דהרי מתשובת התה״ד משמע דהכא לא שייך וכמ״ש הפר״ח ומוכרח לחלק כדאמרן. ואף הפר״ח חילק בין ברכה לק״ש והרב מג״א קאי הברכה דהוי עובדא דר"ת ולפי דעתו הו״ל להקשות על הרב תה"ד דמה כל החרדה הזו למילף דכיסוי יד לא מהני מעובדא דר"ת ולחלק בין מכסה לבו למכסה שם נימא דר״ת הצריך בגד ולא כיסה בידו דילמא משתלי כמ״ש בש״ס. ואולי דגם הרב מגן אברהם ס״ל דהת״הד לא חייש בהא למשתלי ולחלק
יצא אלא דאיהו ניהו לא שמיע ליה ופליג על הת״הד ודוק:
ח
דין ה'. איזה מאבריו נוגע בין בערותו בין בערות חבירו וכו׳ כתבו הגהות אשרי דבניו הקטנים אפילו נוגעים ערותן שרי ומרן בב"י לעיל סימן ע"ג נטה לאסור וכן הסכים הרב מגן אברהם בדין זה. אבל הרב פר״ח לעיל סוף סימן ע“ג הכריע כהגהות אשרי וכתב עמ״ש מרן שם בעודם קטנים מותר לקרות בחזרת פנים וז"ל זהו דעת הרמב״ם וכ"כ הטור אבל בב״י הביא מהגהות אשרי דאפילו שנוגעין ערותן שרי וכן נ״ל עיקר מדגרסינן בבריתא ואם היו בניו קטנים מותר ובהך בריתא לא אדכר חזרת פני׳ דנימא דכי קתני מותר קאי אחזרת פני׳ ומשמע ודאי דה״ק ה״ז לא יקרא ק״ש אא"כ טלית מפסקת דאז אפי׳ פנים בפנים מותר ואהא קאמר שאם היו קטנים מותר בלא הפסקת טלית אפילו פנים בפנים עכ״ל והנה הרב ז״ל תלה חזרת פנים בהתר נגיעת ערותן ומשמע דלהרמב״ם והטור דהצריכו בקטנים חזרת פנים מינה דפליגי אהגהות אשרי. והגהות אשרי דשרי נגיעה לא בעי חזרת פנים. ואין משמע כן מדברי מרן בב״י שתמה על הגהות אשרי וכתב דקצת יש לדקדק לאסור מדברי רבינו יונה ע״ש והו״לל דהרמב״ם והטור פליגי עלה:
לכן נראה דלאו הא בהא תליא ויש מקום לומר דאף להרמב״ם והטור דמצרכי חזרת פנים אם איזה מאבריו נגע בעדות הקטני׳ שרי וכן ראיתי להרב עטרת זקנים בסימן ע״ג שכתב אם היה עם בניו הקטני' מותר בחזרת פנים בלא הפסקת טלית אפילו כשנוגעין בערותן שרי הג״א בשם א״ז עכ״ל. הן אמת דבדברי הגהות אשרי לא נזכר חזרת פנים אלא דס״ל דלאו הא בהא תליא ויש לנו להשוות דעות הפוסקים. ומעתה אף אנו נאמר דגם אי בקטנים לא בעי חזרת פנים יש מקום לומר דנגיעת ערותן אסיר ובעי הרחק מעט שלא ליגע ולאו הא בהא תליא ואם כן אין ראיה מהבריתא דנגיעת ערותן שרי דאף את״ל דלא בעינן חזרת פנים דילמא נגיעה אסיר והא לא אצטריכא למתני בבריתא דפשיטא ליה דנוגע אסור בין בדידיה בין דאחר קטון וגדול. ומיהו גם חזרת פנים לא מכרעא דלא בעי מכח הבריתא דדילמא אף בקטנים בעי חזרת פנים משום הרהור דפנים בפנים איכא הרהור בין אי אמרי' דשרי נגיעת ערותן באיזה מאבריו בין אי אסיר ותנא דברייתא לא איירי בהא וכל תורפיה לאשמועינן דלא בעו הפסקת טלית. ולפום מאי דכתיבנא דאפשר דמודה הגהות אשרי דבעו חזרת פנים צ״ל דמ״ש אפי׳ נוגעין ערותן זה בזה לאו דוקא ור״ל דערותן נוגעת באיזה מאבריו ודוק: