ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן סא
א
דין א'. ואם הוא קורא ביחיד יכוין יכו' ולפום מאי דאתמר בירושלמי אם קורא ביחיד שרי ליה לכפול ה׳ אלהיכם וכן הסכימו הרב ב״ח והרב פר״ח כדברי הירושלמי ושמעתי שכ״כ מהרח״ו זצ״ל שנהג כן רבינו האר״י זצ״ל וכן חילק הראב״ד בענין הבקשות והזכרת שבחיו ית' הביאו הרב שבלי הלקט סי' ח׳:
ב
דין ג'. הגהה. יאמר אמן אחר הש״ץ וכו' כתוב בתשובות הגאונים נ"י סי׳ רס״ח דמנהג בשתי ישיבות כיון שש״ץ אומר הבוחר בעמו ישראל באהבה או אוהב את עמו ישראל עונין הצבור אמן. ולדידן דנהנינן כדברי רבינו יונה ודעמיה שלא לענות אמן משום הפסקה וכמ״ש מרן סי׳ נ״ט ה״ה דאין לענות אחר יוצר המאורות וכמ"ש בב״י שם דאין עונין אמן אחר שום ברכה מברכות ק״ש ומ״ש בש״ע שם דאין לענות אחר עמו ישראל ה״ה אחר יוצר המאורות ולא כמו שנוהגין הרבה לענות אחר יוצר המאורו' ולא אחר עמו ישראל ודוק היטב:
ג
דין ט׳. בין שכופל התיבות וכו׳ ובגמ' דף ל״ג אמרו דחד מגונה וחד משתקין וכתבו התוס' דבה״ג ור״ח כתבו דפסוקא פסוקא אין משתקין אך לשון הגמ׳ לא משמע כפי׳. וחתרו למען דעת מהיכא דייקי התוס׳ מלשון [הש״ס] דלא כבה״ג ור״ח. וכד הוינא טליא פירשתי דמלישנא דגמרא דתרין יתיב הא דאמר מילתא מילתא הא דאמר פסוקא פסוקא משמע דעיקר מאי דחדית ליה התרצן היינו [ה]אוקמתא לאוקומי חד באמר מילתא וחד נאמר פסוקא אבל לא חדית ליה טעמא דהאי מגונה והאי משתקין דטעמא רבא הנה נודע לחלק יצאת ולא אצטריכא ליה אלא לאוקומיה מילתייהו ואי כפירוש בה״ג ודעמיה האי נמי לאו חידושא הוא ופשיטא בין בדברי ר' זירא דקאמר כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דפשט דבריו מוכח דאמר מילתא מילתא וכמ״ש הרשב״א בחידושיו בטעם רבינו האיי גאון שפירש כבה״ג משום דאמר דמילתא מילתא הוי כמודים מודים וא״כ ר׳ זירא דקאמר שמע שמע כמודים מודים מודה ובא דאמר מילתא מילתא. והבריתא דקתני הקורא שמע וכופלה פשטה מוכח דאמר פסוקא פסוקא. וא״כ לא ציין לאוקמתא דפשט דבריהם הכי מוכחי וא״כ לא ה״ל להתרצן לומר הא דאמר פסוקא הא דאמר מילתא כאלו מחדש אוקמתא וחדשו׳ הוא מגיד. ובכי האי גוונא רגיל הש"ס לאתמוהי על המקשן ולומר מידי איריא הא לחוד והא לחוד ותו דהו״ל לאסבורי ניהליה דהמקשן טעמא דמפלגינן בינייהו דנראה דזה נעלה מהמקשן אבל לומר לו דר׳ זירא איירי במילתא ובריתא בפסוקא אין צורך דכך הדברים מוכיחים. ומדחזינן דהתרצן לא חדית לי׳ אלא [האוקמתא] במאי קמיירו ואמרם בהאי לישנא כאלו מכח הקושיא מוקי הך אוקמת׳ וחידוש הוא שמעינן דהא הוא דחדית ליה ולא טעמא דמפלגי בינייהו:
ברם לשיטת רש״י א״ש דדברי ר׳ זירא דאמר כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים פשטן לא משמע דאיירי בפסוקא וחדית ליה התרצן דבהא איירי. וכן הברית׳ דקתני הקורא את שמע לא משמע דאיירי במילתא דקורא את שמע בדרך קריאה לא בציר מפסוקא והיינו דקשיתיה למקשן דמר׳ זירא משמע דאפילו מילתא מילתא משתקינן ופריך מהבריתא דאפי' פסוקא מגונה הוי ולא משתקינן דכבר פשיטא להו בין למקשן בין לתרצן דחמיר פסוקא ממילתא. ולהכי התרצן לא אצטריכא ליה אלא לאוקומיה מילתייהו שלא כפשטן והיה טעמו דכיון דהחילוק ברור דפסוקא חמיר ומילתא קיל לא חשו שנטעה בדבריהם.
ויש להרגיש בפשט השמועה על המקשן דבלאו דברי ר' זירא תקשי ליה מתניתין ובריתא אהדדי דודאי מסתברא לאשוויי שמע שמע כמודים כר' זירא. ואפשר דאי לאו דברי ר' זירא גם הוא ידע לאוקומי הא במילתא והא בפסוקא אך דייק דברי ר׳ זירא דקאמר כל האומר שמע שמע דמשמע ליה דר׳ זירא אתא לומר כל האומר בין פסוקא בין מילתא והיינו דקאמר ר׳ זירא כל האומר דאי לא לימא בקצרה שמע שמע כמודים מודים ומשום הכי קשיא ליה ומשני דלא דוקא הא דר׳ זירא ולא איירי אלא בחד גוונא:
ד
דין כ״ו. ויש נוהגים לקרותו בלחש נקט מרן מנהג זה באחרונה דחביבא ליה שהיא מנהג יפה ועדיף טפי מהמנהג האחר שהוא מוסכם יותר. מהרי עאייאש בש״ות בית יהודה ח״ב סי׳ ג':