ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן מט
א
אע"ג דקי״ל דדברים שבכתב וכו' פשיטא דבתרגום לא שייך לומר דברים שבכתב א״א רשאי לאומרם בע"פ. הרב החב״יב בכנ"הג סי' רפ״ב. וכן מוכח בהדיא ממ״ש הריטב״א בחידושיו ריש פ״ק דמגילה וביומא פ׳ בא לו בנותן טעם לרב יוסף שהיה רגיל בתרגום דהוה סגי נהור ולא היה מצי לקרות בע״פ ע״ש. וגם מדברי התוס' בקמא דף ג׳ ע"ב דדחו האי טעמא שפירשו דרב יוסף היה בקי בתרגום מטעם דברים שבכתב וכו׳ דאי מהא לא אוריא משום עת לעשות וכן כתוב בפסקי התוס' מפורש יוצא כמדובר. ולא זו בלבד אלא דאשכחן דהקפידו שלא יקרא תרגום בימיהם בכתב אלא בע״פ משום דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב וכמ"ש בירושלמי והביאו הרי״ף פ' הקורא היה עומד ועיין בתשובת מהר”ש הרשב״ץ סי׳ זר"ע ולפי' הריטב״א הנז' אין להקשות מדאמרינן בכמה דוכתי קרי עליה רב יוסף מקרא זה ומהם פסחים דף נ״ב ע"ב וסוף דף נ"ג וק"ל:
ב
יש לחקור האי איסורא דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם ע״פ אי הוי דאוריתא כדמשמע מריהטא דשמעתא פ' הנזיקין ופ' יש בקרבנות דמייתי לה מרומיא דקראי או״ד אינו אלא איסורא דרבנן וכבר עמד בזה הרב מופת הדור מהרח"א בס׳ מקראי קדש דף קכ״ד והביא ראיה דהוי דרבנן מדאמרינן פ' בא לו דכה״ג קורא בעשור ע״פ ולא מייתי ס״ת אוחרי משום ברכה שא״צ וכתבו התוספות וסיעתם דאיסור ברכה שא״צ דרבנן ואי אמרת דאיסור זה מדאוריתא היכי דחינן ליה משום ברכה שא״צ דהוי איסורא דרבנן עש״ב וכן יש להוכיח מדאמרינן התוס' פ' בא לו דף ע' מקמי הכי אמאי נגלול ונקרי אמר ר״ה בריה דרב יהושע אמר רב ששת לפי שאין גוללין ס״ת בצבור מפני כבוד צבור וכתב מרן לקמן סי׳ קמ״ד בב״י משם הגהות מרדכי דגיטין והריטב״א דבי״ט או ר״ח כשאין ס"ת אחר גוללין ס״ת דמוטב שתדחה כבוד הצבור ולא תדחה תקנת חכמים והשתא אם איתא מדאוריתא ה״ל לגלול ולא ידחה אסור תורה משום כבוד צבור אלא מוכח דהך איסורא דרבנן ואמטול הכין דחינן ליה משום כבוד צבור:
אמנם נראה דאין ראיה מסוגיא זו כלל דהא אמרו בירושלמי התם פ׳ בא לו ופ' הקורא עומד אין גוללין וכו' ותנינן קורא אחרי מות ואך בעשור שניא היא שהיא סדרו של יום תדע לך דאמר רשב״ל בכל מקום אינו קורא על פה והכא קורא ע״פ והסמ״ג הביא הירושלמי הזה בעשין ר״ט גם הריטב״א פ׳ בא לו הביאו ולפי זה אין כאן איסור קריאה ע"פ לפי שהוא מגיד עבודת היום ולא שייך בהא איסור דברים שבכתב וכו'. וגם רבינו יונה בריש פ״ק דברכות אמאי דאמרינן לא הפסיד כאדם הקורא בתורה כתב דקורא בעשור ע״פ כיון שהוא מענין קרבנות ומצוה לומר קרבנות ע״פ וכו' ע״ש. ומאחר שכן ליכא לאוכוחי מהך שמעתא דאיסור דרבנן הוא מדמדחי משום ברכה שא"צ כמ״ש הרב מקראי קדש א"נ מדמדחי משום כבוד צבור כדכתבינן בעניותין דאיכא למימר דאיסור תורה הוא ולאיי דלא מדחי אמטול הנך אלא דבכה״ג לא שייך הך איסורא:
ברם נראה להביא ראיה מהא דאמרינן במגילה דף י״ח השמיט בה הסופר אותיות עד חציה וקראן הקורא במתורגמן יצא ופסקוה הפוסקים וכתב המרדכי שם פ' הקורא למפרע וז״ל הא בכולה הא במקצתה פירוש כיון דבמקצתה כתובה כתיקון חכמים כשרה וקרינן בה בספר ואין כאן איסור משום דברים שבכתב א״א רשאי לאומר ע״פ ומינה יש ללמוד דס״ת דחסרין ביה אותיות או תיבות או פסוק דאין להפסיק לקורא להביא ס״ת אחר אלא קורא אותה ע"פ כיון דלא אפשר שתחילת הדבר לא היה דעתו לקרות ע״פ וכו׳ עכ"ל הר"י מוכח דבשעת הדחק ובדיעבד קורא ע"פ במגילה ובס״ת אם לא קרא עדיין ג׳ פסוקים לדעת המרדכי וכתב הרב ב״ח סימן קמ״ב דהם נוהגין כסברת המרדכי ואנן דנהגינן להפסיק כשנמצא הטעות הוא ע״פ הודאת מהר״י בי רב כמ״ש מרן בב״י שם ובי״ד סי' רע״ט באורך ע״ש. והשתא אם איתא דאיסור דברים שבכתב א״א רשאי לאומרם ע״פ הוא מן התורה איך קרי במגילה על פה כמה פסוקים עד מקצתה והלא גם בכל כתבי הקדש איתיה להן איסורא כמבואר בפוסקים ראשונים שכתבו טעם לקריאת הלל
ע״פ וכיוצא ועיין בתשו׳ הרשב״ש הנז׳:
ואם נפשך לומר דהן איסורא ליתיה אלא בחומש כחד שינוייא דהתוס׳ פ׳ יש בקרבנות וא״כ איתיה בכל כתבי הקדש כדמוכח מדברי הפוסקים אימור דבחומש הוא איסור תורה ובכתבי הקדש דרבנן הרי המרדכי יליף מינה לס״ת ואי הוי מדאוייתא ליכא לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד כמ״ש מן הראשונים ומגדולי האחרונים וכדכתיבנא בעניותין במקום אחד אלא דשם כתבנו דיש מקומות סתרא״י נינהו כנגד היסוד הזה. ומ״מ נראה דיש להוכיח מדברי המרדכי הללו דהוי דרבנן שהרי כ׳ דבנמצא טעות כי הן מחסור פסוק אשר לא כתוב בספר ועדיין לא קרא ג׳ פסוקים יקראנו ע"פ משום ברכה שא"צ כמ״ש פ' בא לו אף כי אין לחוש משום פגמו דהרי הוא פגום ע״ש ובשילהי ר״ה המרדכי מייתי דברי ר״ת דברכה שא״צ מדרבנן ואי איסור דברים שבכתב מן התורה היכי שרי משום ברכה שא"צ דהוי דרבנן אלא משמע דהן איסורא דרבנן ובדיעבד ושעת הדחק אין לחוש:
ונהירנא דזה ימים שמעתי מהרב כמה״ר אליהו ישראל נר״ו שהביא ראיה דבדיעבד אם קרא ע״פ לא יצא מדברי הסמ״ג הלכות מגילה שכתב וז״ל והקורא את המגילה ע״פ לא יצא י״ח שאנו למדים נזכרים מכתוב זאת זכרון בספר אבל שאר דברים שבכתב לא נאסר ע"פ אלא להוציא אחרים י״ח עכ"ל דאלמא מאי דאצטריך לסמ״ג ילפותא למגילה היינו משום דאף לעצמו יקרא לא ע״פ הא לא״ה שוים מגילה ושאר דברים שבכתב וכי היכי דאשכחי במגילה דהקורא ע״פ לא יצא ה״נ בדברים שבכתב אחרינא להוציא אחרי׳ לדעת הסמ"ג לא נפקי י״ח וכ״ג הר״ש בן הרשב"ץ סי׳ תכ״ח דאצבור לא יצאו בקריאת מי שקרא שלא מהכתב ע"ש אלו דבריו נר״ו ואני אומר דאדרבה מדברי הסמ״ג יש הוכחה להפך דיצא בדיעבד שהוא השוה מגילה לשאר דברים שבכתב ומשמע מדבריו דחומש ומגילה ושאר כתבי הקדש שוים כאשר יראה הרואה והרי מפורש בש״ס וכל הפוסקים דהשמיט הסופר במגילה פסוקים וקראן ע״פ יצא כמש״ל ומסתמא בין כשקורא לעצמו בין לאחרים הוי דהא סתמא נקטי לה והסמ״ג לא יחלוק על זה וה"ה לשאר דברים שבכתב אלא דהסמ״ג מקצר ועולה ולא נקיט כי אם עיקרי הלכות ואת היותר משמיט כידועה ולכן השמיט דין זה דהשמיט הסופר. ואיידי דקיצר בזה לא ביאר אלא חילוק מגילה לשאר מילי בהא דלעצמו ולאחרים אמנם ממילא רווחא דשאר מילי במגילה שאם קרא ע״פ יצא ומוציא כי היכי דקי״ל במכילה דהשמיט פסוקים קורא אותם ע"פ ויוצא ומוציא אלא ובמגילה אם קרא חציה ע״פ לא יצא דלפינן מג״ש ודוק:
ג
כל דבר שרגיל ושגור וכו' הטור כתב בשם הרא״ש דהאיסור הוא להוציא אחרים והרב פר״ח כתב שכן עיקר והביא ראיה מדאמרינן בתעניות דף כ״ט אמר ר' יוסי וכי יחיד יוכל לקרות ד״ת ע״פ בצבור וכו׳ ע״ש שכתב דזה מבואר בדברי הרא״ש וכן הביא ראיה מהרב מגן אברהם וכבר קדמה בראיה זו הסמ״ג בהל' מגילה והזכיר דבריו הר׳ שלטי הגבורים פ׳ הקורא עומד:
ד
מסתברא דאפילו להוציא הרבים י״ח שרי כיון שהוא שגור בפיו וכדתנן סומא פורס על שמע וק"ל דיורד לפני התיבה כ״כ הרב פר״ח והוא חולק על הטור שכתב שנוהגים כשמגיע ש"ץ לפסוק ה׳ ימלוך הוא שותק והקהל אומרים אותו כל אחד בפני עצמו והביאו הוא ז״ל לעיל ומהא מוכח דלהרא״ש אף בשגור אינו מוציא לאחרים בע״פ וכ״כ הרב ב"ח. ומאי דתלי זייניה הרב פר״ח אדתנן סומא פורס על שמע אינה ראיה דמנהגן היה לקרות ק״ש כל הקהל ביחד וכדאמרינן בההיא דתעניות דמייתי הוא ז״ל כלן נכנסין וקורין כקורין את שמע. ובפסקי תוספות תמורה פ׳ יש בקרבנות כתיב ק״ש שהוא מוציא אחרים קורא צבור בלח״ש. ומשמע דאפילו שגור בק״ש אינו יכול להוציא אחרים בע"פ וכן משמע קצת מדברי הסמ"ג הלכות מגילה דמהדר למיהב טעמא על פסוק כי פדה ה' את יעקב ע״ש:
ה
ושגור בפי הכל וכו' כתב הרב ב״ח דלאו דוקא שגור בפי הכל אלא כיון שהוא שגור בפיו מותר לו לאומרו ע״פ אבל הרב מגן אברהם הביא מדה״מ וא״ז דבעינן שגור בפי הכל דוקא ולא סגי אם הוא שגור בפיו ע״ש ומדברי הרב ארחות חיים דף ה' משמע כדברי הרב ב״ח שכתב וז״ל וי"א שכל דבר שהרגיל בה לכתבה בדיוק מותר לאומרו בע״פ וראיה מדר״מ שכתב מגילה בע״פ משום דרגיל בה לכתבה בדיוק עכ״ל ומוכח דבשגור בפיו לבד סגי אבל קשה דהא אמרינן במגילה דף י"ח ע״ב אהא דר״מ שעת הדחק שאני ומאי מייתי ראיה לומר בע"פ ועיין בפר״ח:
ו
אף הקורא תורה שבכתב לחובת קריאתה ולומדה ע״פ אפי' ביחיד אסור. הריטב"א בחידושי יומא פרק בא לו דף ע׳: