ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן מו
א
דין א'. כשיעור משנתו יאמר אלהי וכו' וא״צ לאומרה אחר ברכת אשר יצר. ומה שאינה פותחת בברוך אף דאינה סמוכה כתב מרן לעיל סי׳ ו' שהיא ברכת ההודאה. ועוד נאמרו בזה תירוצים מהראשונים והביאם ארחות חיים דף ה׳:
ב
הנותן לשכוי וכז׳ רבינו יונה והרא״ש והטור פירשו שהלב נקרא שכוי כדכתיב מי נתן לשכוי בינה וכו' והגם שבלשון הרא״ש שהביא מרן כתוב התרנגול נקרא שכוי וכו' הוא ט״ס וכמ״ש בס' זקן שמואל בריש ספרו כדמוכח מלשון הרא״ש גופיה וכן הוא בהרא״ש בנסחתנו. שוב ראיתי בס׳ מעדני מלך שהביא נסחת הרא״ש כדמיית לה מרן והגיהה. ודבריהם נכונים בטעמן דברוכי מברכי׳ על בינת הלב. והגם דפ״ג דר״ה אמרו לשנוי זה תרנגול פשטיה דקרא הוא לב ויגיד עליו רעו מי שת בטוחות דפי' כליות והרב פר״ח נמשך אחר אותה שאמרו בר״ה ע"ש ועיין בש"ות הרשב״ץ ח״ג סי׳ רמ״ז:
ג
כשחוגר וכו׳ מרן הביא משם הראב״ד דהיינו כשלובש המכנסיים אבל הרמב״ם כתב דהיינו כשחובר וכו׳ והרב הפר״ח נתעצם להוכיח דפירוש המייניה דאמרו בש"ס הוא חגור עש״ב ונראה דמר כי אתריה ומי כי אתריה שהראב״ד היה בארץ עכו״ם שאין לובשים חגורה ומשו״ה אף דידע שפיר דהמייניה חגורו כתב דיש לברך ברכה זו כשלובש המכנסיים וללמד יצא למנהג גלילות ארץ עכו״ם. והרמב״ם היה בארץ ישמעאל דנוהגים ללבוש חגורה כבני בבל ומש״ה כתב כשחוגר וכו' וכבר כתב הרב פר״ח גופיה דאי ליכא אזור יברכוה במכנסיים ע״ש.
ד
דין ב׳. לסדרם בבית הכנסת וכו׳. עיין בש״ות הרשב״ץ ח״ב סי' קפ״א:
ה
דין ג'. חייב אדם בכל יום לברך מאה ברכות וכו׳ כתב בארחות חיים כל האומדן מובטח שהוא בן העולם הבא ומשתכר אלף זהובים כדאמרינן פ׳ כיסוי הדם כוס של ברכה שוה מ׳ זהובים עש״ב שהביא כמה רמזים בענין זה ועיין בס׳ תורת חיים שיטת קמא דף [צ״א שהביא זה משם א״ז ועש״ב] ועיין בש״ות הרשב״ץ ח״ב סימן קס״א:
ו
אמרינן פרק התכלת דבשבת ממלא להו באספרמקי ומגדי וכתב הרב כנ״הג דמהר"ם גאלנטי בתשו' סימן ל"ח כתב דאם ברכותיהן שוות לא יביאם כלם לפניו אלא יביאם אחד אחד ויברך על כל אחד ואחד והרב ס' הזכרונות חולק דאף שלא יביאם לפניו אסור להרבות בברכותיו:
וראה ראיתי בתשובת מהר״ש הלוי אב״ד דאיזמיר בדורות שלפנינו בכ"י סי' י״ו שהליץ בעד מהר״ם גאלנטי והוכיח מדברי הרא״ש בתשובה כלל י״ד סי׳ ר"ו שכתב להפסיק בסעודת שחרית של שבת שנמשכה אחר חצות ולברך ברכת המזון ואח״כ לברך המוציא ואין בזה משום מרבה בברכות שלא לצורך דלכבוד שבת הוא עושה דסבר הרא״ש דליכא איסורא בברכה שא״צ אלא משום מדת חסידות ובמילתא כל דהו דחינן לה דאם איתא דאיסורא איכא לא היה הרא״ש עושה מעשה בעצמו בסעודה ג׳ להביא עצמו לידי ברכה שא״צ בשביל לקיים סעודה שלישי [חדא] דאפשר דמשעה ו׳ עד אחר מנחה יהיה תאב לאכול ויעשה סעודה ג' כתקנה ואת״ל שיהיה שבע יוכל לאכול כביצה ואת״ל שלא יוכל לאכול אפילו כביצה סעודה ג׳ אינה כ״כ עיקר כסעודת הלילה ושחרית שהרי לענין ז׳ ברכות סעודה ג' אינה פנים חדשות אלא ודאי דסבר הרא"ש דמדת חסידות היא הא שלא לברך ברכה שא״צ ובמילתא כל דהו דחינן לה ומכאן סיעתא רבא לדברי מהר״ם גאלנטי והרב ס' זכרונות שדחה דבריו אשתמיטיתיה תשובות הרא״ש דסעודה ג׳ הנז׳ עכ״ד מהר"ש הלוי הנז׳:
ואיכא למידק דאיך נחה דעתו דעת עליון בזה והרי מרן ז״ל לקמן סי' רט״ו פסק כל המברך ברכה שא"צ ה״ז נושא ש״ש לשוא והרי הוא כנשבע לשוא והוא לשון הרמב"ם פ״א דברכות ודעת הרמב״ם דאיסור ברכה שא״צ הוי דאוריתא וכן כתב הרמב״ם בפירוש בס׳ תשובותיו הנדפסים מחדש וזה שמו אשר יקראו פאר הדור בסי' ק״ה שכתב וברכה שאינה צריכה דאוריתא הוא שנושא ש״ש לבטלה ע״ש:
הן אמת כי שמעתי מנהירו דעיינין הרב כמהר״ר אליהו ישראל נר״ו דמקשי ורמי מתשובה אחרת להרמב״ם שם בסי' כ״ו שכתב וז״ל הדברים ידועים שכל ברכה שעל המצוה מדבריהם היא בין שתהיה המצוה מן התורה וחכמיהם שתקנו הברכה והם אמרו כל המברך ברכ' שאינה צריכה עובר משום לא תשא עכ״ל דהרי כתב והם אמרי כל המברך ברכה שאינה צריכה וכו' משמע דהוי דרבנן והני בי תרי סתרא״י נינהו.
ואני עניתי דאין כאן סתירה דכיון דכל הברכות מד״ס ולא תשא דאמר רחמנא הוא כולל ואינו מבואר כי תקון רבנן טומוס של ברכות אי הוו אמרי נמי דרשאי לברך ברכה שא״צ ומוקמי לא תשא לבטלה בלי ברכה לא הוה איכא איסור׳ כלל ונקבעה הלכה דכל הנושא בש״ש בברכה בין צריכה בין אינה צריכה לא נשא לשוא ואדרבא הנה שכרו אתו אשר בירך לשם כבודו. אמנם השתא דאמור רבנן דברכה שאינה צריכה אין זה מברך ואינה בכלל תקנתם דלא תקון אלא בעת הצורך ממילא קם ליה ברכה שאינה צריכה באיסור כולל דלא תשא וז״ש הרמב״ם בסי' כ״ו והם אמרו כל המברך ברכה שא״צ עובר משום לא תשא כלומר דאמור רבנן דברכה דאינה צריכה נשאר באיסורו לעבור בלא תשא והוא מדאוריתא כפשט לשון עובר משום לא תשא אבל אין כונת הרמב״ם דהוי מדרבנן והוי הוי כמבואר. ושח לי הרב הנז׳ דהך תשובה דסי' כ״ו הובאה בס' מגדל עז פ״ג דמילה אף הוא ראה באחרוני זמנינו תרגמוה להא כדאמרן וכעת ליתנהו גבאי ספרי דבי רב:
ומ״מ הרי מרן פסק כהרמב״ם דאיסור גדול יש בברכה שא״צ ומרן גופיה פסק בסי׳ רצ״א תשוב׳ הרא״ש הנז׳ דסעודה ג׳ אשר מתוכה הוכיח הרב הנז׳ דס״ל להרא״ש דברכה שא"צ ליכא איסורא רק מדת חסידות ולפי דבריו הוו פסקי מרן סותרים:
אמנם נראה פשוט דאין מזה תפיסה על הרב הנז׳ דיש לחלק בין ברכה שאינה צריכה לגמרי כגון שאינו חייב בה כלל בשעה שהוא מברך שכבר יצא י״ח מברכה זו או שלא נתחייב בה להגורם ברכ׳ שא״צ כגון ההיא דסעודה ג׳ שמברך ברכת המזון ושוב מברך המוציא כי האף אמנם יכול היה שלא להפסיק ולברך ברכת המזון ולגמור אכילתו שאוכל אח״כ ולא היה [צריך] ברכת המזון באמצע ולא המוציא אח״כ ומיהו כשבירך ברכת המזון באמצע היה חייב לברך כיון שהפסיק וכבר אכל ושבע וגם אח״כ כשרוצה לאכול לא היה יכול לאכול בלא המוציא ובכגון זו היא דאמר דס״ל להרא״ש דמדת חסידות היא ליכא איסורא דהגם שגרם ברכה שא״צ מ״מ בעת שבירך המוציא בר חיובו הוא לברך ומייתי ראיה לתשו' מהר״ם גאלנטי הנז׳ דבעת שבירך על הפרי שלפניו היה דעתו שלא יפטר בברכה זו רק את זה לבדו ואין עוד אחר. ולפי כונתו כשהביאו הפרי אחר אף שגרם בכונתו ברכה שא״צ מ״מ כשבירך היה חייב לברך וכן ראיתי להרב הנז' גופיה שמחלק חילוק זה אח״כ בהקשותו על דברי מהרשד"ם בא״ח סימן א׳ שהביא ראיה לנדונו במשכימי בבקר וכל אחד מברך ברכות השחר וכלם עונים מדברי הרמב״ם פ״א דברכות באיסור ברכה שא"צ הנז' והרב הנז׳ דחה ראיתו דלא דמי נדונו לדברי הרמב״ם והאריך בחילוק הנז׳.
ובהכי לא תיקשי על הרב הנז' ממ״ש הרא״ש פ״ק דקידושין גבי נשים מברכות על מ"ע שהז״ג דברכה שא״צ שעובר משום לא תשא הוא אסמכתא דודאי מודה הרב הנז׳ דישנו לעולם איסור ברכה שא"צ כמפורש בברכות דף ל״ג ע״א דעובר משום לא תשא אבל ס״ל לההיא דוקא כי מברך ברכה שאינו חייב כלל או יצא י״ח ובהכי עובר משום לא תשא ובסוג זה איירי הרא״ש בהני נשי שאינן חייבות וכתב דהוי אסמכתא ולעולם איסורא דרבנן איכא אבל בגורם ברכה שא״צ כאשר יהיה האופן דבעת הברכה חייב קפסיק ותני דליכא איסורא אלא מדת חסידות.
ומ״ש הרא״ש בריש יומא גבי כ״ג דקורא ע״פ בעשור שבחומש הפקודים שאינו גולל משום כבוד צבור ואינו מביא ס״ת אחר משום פגמו ועוד שיהא צריך לברך שנית והיא ברכה שאינה צריכה והתם אי היה מביא אחר בעת שמברך חייב לברך כבר הרב הנז' גופיה קשיתיה ותריץ יתיב דהא דברכה שאינה צריכה דהתם י״ל קאמר לה ולא קי״ל כוותיה אלא הלכה רווחת דטעמא משום פגמו וכן הרמב״ם נותן טע״ם לפג״ם משום פגמו של ראשון ולא כתב טעם ברכה שא״צ דלא קי״ל כוותי' ודלא כמהרשד״ם בתשו הנז' ואף שהרא״ש כתב שני הטעמים לאו משו' דסבר דתרי טעמא הלכתא נינהו אלא דבמס׳ יומא לא כתב פסקי הלכותיה רק פ' יו"הך דנהיג וכתבה בסדר הנז׳ משום דלגבי יו"הך לא נפקא לן מידי וטעם בש״צ כתב בלשון ועוד דסבר הרא"ש דאע״ג דאיסורא ליכא מ״ע לאו מדת חסידות היא להביא עצמו לידי חיוב בש״צ ולעולם דאי לאו משום פגמו לא הוה שרינן שיקרא כ״ג ע״פ זהר תורף דברי הרב הנז׳:
איברא דלפום מאי דקאמר [הראש] דהא דר״ל להתם דיהיב טעמא [משום ברכה שא״צ אינו מתישב] שפיר בכל דברי הרב דנהי דלא כתבינהו הרא״ש להלכותיה דשאר פרקי והאי דכתב משום סדר עבודה מ״מ לא הו״ל למכתב האי טעמא דברכה שא״צ מאחר דאינו טעם כעיקר ואינו הלכה ואם כונתו מתורת חסידות מה לנו לבקש טעמא דחסידות במקום דאיכא טעמא רבא כהלכה לפום דינא ומה גם דהאי טעמא הואיל ואין בו אלא משום חסידות לא מהני הכא גבי כ״ג דקורא ע״פ ואיכא איסורא דדברים שבכתב האיתי אנש עניל איסורא מתורת חסידות. ותו מאחר די״ל ס״ל דהאי טעמא דברכה שא״צ עיקר וישוסו איסור לא הו״ל להרא״ש לסתום והול״ל בהדיא דמתורת חסידות אתי עלה דאלו השתא משמע דפסק כר״ל. ותו דאדרבא כיון דאין זה דבר הנוהג לימא בקצרה טעם לפג״ם ותו לא. באופן דלא נחה דעתי הקצרה בכל דברי הרב.
ותו קשיא לי על הרב הנז' דאשתמוטיתיה דברי הרא״ש בהל׳ תפילין שכתב וז״ל ואעפ״י שאינו חוזר מעורכי המלחמה אם הפסיק לענות קדושה או אמן נהי דאין העבירה גדולה כ״כ לחזור עליה מעורכי המלחמה מ״מ איכא איסורא שגורם לברך ברכה שא״צ כדמוכח ביומא פ׳ בא לו ופ' אלו נאמרים וכו' ומשני ר׳ משום ברכה שא"צ אלמא כל היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אם גורם שצריך ברכה אחרת מקרי ברכה שאינה צריכה עכ״ל הרא״ש. הראת לדעת מדברי הרא״ש הללו הפך מדברי הרב הנז׳ דהרא״ש קרי בחיל דגורם ברכה שא״צ אף דבעת שמברך חייב לברך איסורא איכא ושינוייא דר״ל דפ' בא לו הלכתא היא ומגילה היא אלא דאינה כל כך. ותו אשתמיטיתיה דברי התוס׳ והרא״ש בריש כיסוי הדם גבי שח בין שחיטה לשחיטה וז״ל הרא״ש שם ומיהו מסתבר דכל היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אסור הוא לדבר כדי שיהא זקוק לברכה אחרת כדמוכח ביומא דקאמר ונוטל ס״ת וכו' ופריך ונייתי ס״ת ונקרי ומשני משום ברכה שא״צ עכ״ל וכ״כ שם התוס׳ דף פ״ז וכך כתוב בפסקי התוס' פ' כיסוי הדם אסור להביא עצמו לידי לחזור ולברך ברכה שא״צ. ותו אשתמיטיתיה דברי הר"ן סוף ראש השנה שכתב דהגורם לברך ברכה אחרת עבירה היא. בידו ואסור לעשות כן ומייתי לה מאותה שאמרו פ׳ בא לו וכן נראה ממ״ש מרן בב״י בי״ד סי׳ י״ט מיסודן של ראשונים דכלהו רבוואתא קמאי הלכה זו העלו כדאמרן דשינוייא דר״ל פ׳ בא לו הלכתא היא אלא שאין ספרי אתי לחזות בנועם לדבריהם דרבנן קמאי בציביונן וקומתן ובמרדכי פ' הקורא למפרע כתב בהדיא דהני בי תרי הלכתא ומר אער חדא ומא״ח ולא פליגי. וכן הרשב״ץ ח״ב סי׳ ע' פסיק ותני כר״ל . ומיהו בהא דקורא ע״פ אף דדברים שבכתב וכו׳ עמ״ש לקמן סי' מ"ט אות ב׳ בס״ד.
הגם הלום ראיתי בחידושי הריט״בא ליומא הנדפסים חדשים מקרוב שכתב בסוגיית פ' בא לו וז״ל משום ברכה שא״צ פי' דכל דאפשר שלא להרבו' בברכה טפי עדיף וכתבו בתוס׳ כי מכאן נראה שיש ליזהר שהשוחט הרבה בהמות וכו׳ אסור לשיח בין שחיטה זו לזו מפני שיצטרך לחזור ולברך כיון ששח בנתים והויא לה ברכה שא״צ ורבינו אומר בשם רבו הרמב"ן כי רשאי לשוח וא״צ לחזור ולברך וכו' ומיהו דינים של רבותינו בעלי התוס׳ אמת היא לענין שאר דברים וכגון הרוצה לאכול מיני פירות דכל דאפשר לאכלה בתוך הסעודה כדי למעט בברכות הכי אית ליה למעבד כל היכא דאפשר ליה שלא ישנה סדר אכילתו עכ״ל וק"ק דקפסיק ותני משם התוס׳ דאם שח בין שחיטה לשחיטה צריך לחזור ולברך ואלו התוס׳ פ' כיסוי הדם לא פשיטא להו אלא ספוקי מספ״ל וכן בפסקי תוס' שם כתוב צ״ע אם שח וכו' ע״ש וגם במנחות דף ל״ו ע״א הרואה יראה התוספות שם שהם מסתפקים בסוף דבריהם וכן ק״ק על הרשב״ץ בח״ב סי' ע' ומ"מ הרי הרמב"ן והרא״ה והריט״בא הסכימו לדברי התוס' דההיא דר״ל הלכתא היא. וגם למדנו להועיל הרי"טבא באכילת פירות דאית ליה למעבד למעט בברכות.
ומאחר עלות כל האמור מוכרח דתשובת הרא״ש גבי סעודה שלישית היינו טעמא דקים לית בגויה דאם יגמור אכילתו לא יוכל עשות סעודה ג׳ וחיובא רמיא עליה לעשותה כי אף דלפי פשטן של דברים סעודת שחרית גדולה ממנה מ"מ אף גם זאת צריך ליזהר בה מאד כדמוכח בש״ס ובפוסקים ומשו״ה התיר הרא״ש להפסיק ולברך ברכת המזון. דהא לא מיקרי ברכה שא״צ כי צריכה מאד היא לגבי דידיה דזהיר וזריז לעשות סיג וידע בנפשיה כי לא יוכל לעשותה אח״כ וכבר הביא ראיה מהיה אוכל וקדש עליו היום וכו׳ ע"ש. משא״כ לענות קדיש בין תפלה לתפלה דשומע כעונה וכן לברך על כל א׳ מהפירות שיביאו כנדון מהר״ם גאלנטי דאפשר לקיים מאה ברכות באנפא אחרינא דודאי איסורא איכא לגרום ברכה שא״צ וכדברי הרב ס' הזכרונות וכן עיקר.
וראיתי למהר״א אבן טוואה בתשובותיו אשר בסוף התשב״ץ סימן ל״ב שכתב וז״ל וענין זה דאיסור ברכה לבטלה אינו מדאוריתא אלא מדרבנן וכו' כמ״ש ר״ת ולפיכך התיר לנשים וכו' ואף על גב דבהא לא קי״ל כוותי' מ"מ במ״ש שאיסור ברכה שא״צ מדרבנן אין לפקפק כלל עכ״ל וק״ק במ״ש דאין לפקפק כלל דהרי מדברי הרמב״ם משמע שהיא מדאוריתא וכ״כ בפי' בתשובה הנז' ובאתריה דמר נהיג על הרוב כהרמב"ם ואעיקרא נימא דמאי דנקיטי באתריה דנשי לא מברכות אמ״ע שהז״ג שהוא דעת הרמב“ם היינו משום דברכה שא״צ מדאוריתא דלא כר״ת. ושוב ראיתי כ״י תשובת מהר״ש הלוי הנז' כבר הובאה בדפוס בס׳ מרכבת המשנה למהר״א אלפאנדארי פ׳ י״ב דתפלה ע“ש:
ז
דין ד'. שלא עשאני עכו״ם פירש הרב ב״ח שלא מסר נפשו ע״י מלאכו להורידה לתוך גופו של עכו״ם.
ויש להעיר ע״ז לפי מ״ש הרב מר זקננו מהר״א אזולאי זלה״ה בפי' המשנה אשר לו כ״י פ״ג [דנדרים] במאי דתנן הנודר מזרע אברהם אסור לישראל ומותר בעכו״ם וז״ל והטעם בזה הוא נעלם מאד ואגלה טפח כי קודם דוד הפלגה היו הנשמות כלן טהורות ובלתי טהורות יוצאות מאוצר א' ומדור הפלגה שנבחר אברהם אבינו לחלקו יתברך כל הנשמות הטהורות של האומה ישראלית יוצאות מאוצר אחד לבדם וכל הנשמות ע׳ העכו״ם מאוצר בפ״ע ולזה אין ישראל בכלל בני נח ולא בני נח בכלל ישראל עכ״ל וכדבריו מצאתי בתוס' פ״ק דע״א דף ה׳ ע״א ואומר הר׳ אלחנן דנשמות של ישראל ושל עכו"ם אינן בגוף אחד עכ״ל ולפ״ז מאי מברך שלא עשאני עכו״ם דלא אשתני גופ"א והאי לחודיה קאי ואפשר דברוכי מברכינן אעיקרא דמילתא בהפרידן בני אדם ואין להאריך בזה:
ומקשו הכא אמאי לא מברך שעשאני ישראל דשפיר נאה לברך על החסד שעשה בפועל ותירץ הרב ב״ח דאם היה מברך שעשאני ישראל שוב לא היה יכול לברך שעשאני בן חורין ועשאני איש ללשון שעשאני ישראל אשר בירך משמעו איש בן חורין זהת״ד והקשה על זה הרב ט״ז דאסור לגרום ברכה שא״צ ולק״מ דחיובא דמיא לברך בפרטות על כל החסדים ולא בדרך כלל ולא דמי לברכה שא״צ. אך אכתי יש להעיר דשפיר מצי לברך שלא עשאני עבד ולא עשני אשה ועד אחרו הוא יברך ישראל שעשאני ישראל ולפחות שלישיה ברכה היה תהיה בלשון חיוב.
ואפשר דכלפי הא דאמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וגם אביו וב״ד מלין התינוק להכניסו בברית לכן לא תקון שעשאני ישראל דאביו הכניסו למילה והוא קבל עליו דת ישראל והחזיק בה אך הקב"ה זיכהו שלא עשאו עכו״ם ורצה לזכותם אותו ואת בנו שאביו הכניסו בברית והוא בחר בטוב כי כך גזרה חכמתו להניח הבחירה לאדם לזכותם. א״נ שלשון ישראל מורה על הצדיקים וברכה זו נתקנה לכל ואיך יברך שעשאני ישראל וזימנין דמשכחת רבים דכל חד מינייהו אכתי לא חזי אשר בשם ישראל יכנה וק״ל:
ח
אם בירך שלא עשני אשה תחלה מברך אח״כ שלא עשני [עבד] ושלא עשני עכו״ם. הרב פר״ח והרב זקן שמואל בתחילת ספרו:
ט
הגהה. ואפילו גר יכול לברך כן וכו׳ כתב הרב ב״ח דדעת מור״ם דהני מברך שעשאני יהודי ודחה דבריו דזה היה על ידי בחירתו וכתב עלה הרב שיירי כנ״הג ולא ראיתי כן בהגהות ש״ע שלפנינו ע״כ ואנכי הרואה בכל הנסחאות שלפנינו ישנה להגהה זו זאת אומרת אפילו גר יכול לברך [כן ונראה דנוסחת מור"ם בש"ע שעשני יהודי ועל זה הג"ה ואפי׳ גר וכו'] ובזה ראיתי באיזה נוסחא בש״ע.
אמנם הרב מגן אברהם כתב משם מור״ם בדרכי משה שיאמר שעשני גר אבל לשונו בהגהה משמע שיברך שעשני יהודי. והרב ט״ז תירץ לקושית הרב ב״ח דטעם מור״ם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וק״ק דהא דגר שנתגייר אי כקטן שנולד וכו' הוי פלוגתא דתנאי בהחולץ א״כ נמצא דלמ"ד דלאו כקטן שנולד ומענשו על שעברו בגיותן על ז׳ מצוות לא יוכל לברך שעשני יהודי והגם דהלכה רווחת בקטן שנולד מ״מ דוחק לומר דאם יברך זאת הברכה הוא פלוגתא דתנאי נמי:
ואפשר לומר דדעת מור״ם דאף שתלוי בבחירתו ולגרמיה הוא דעבד אשר מטעם זה כתב גדול הדור מהר״י ריזאניס בסוף דרשותיו דלא שייך לומר בגר מי הקדימני מ״מ מודעת זאת דאלמלא הקב״ה עוזרו לא מצי להוציא מחשבתו לפועל וכלפי כי הוו הנותן לו כח לעשות חיל שפיר מצי לברך שעשני יהודי:
אבל מ״ש הרב שיירי דיכול לברך שלא עשני עכו״ם והכונה שהשאר עכו״ם אינו מחוור [וכו' והרי מור״ם כתב שלא יברך שלא עשני עכו״ם וגם הרב ט״ז] דמאן יכיל למימר מילין לצד עילאה שפשטן הפך הכוונה ובס׳ יד אהרן כתב ולענין הלכה כיון שמור״ם והט״ז והרב החביב והמ״א וכו' א״כ גר יכול לברך בשופי שלא עשני עכו״ם והכי נקטינן עכ״ל ועמו הסליחה דכייל ותני אמבוהא דספרי בהדי הדדי והרי מור"ם כתב שלא יברך שעשני עכו"ם וגם הרב ט"ז נראה דסבר הכי והרב נחלת צבי הוא כתב משמו שיברך שעשני גר וא״כ הרי כרכין תלתא דלא יברך שעשני עכו״ם לגבי תרי הרב החביב והרב מ"א שסברו דמצי לברך שלא עשני עכו״ם ואיך ערבינהו וכיילינהו בהדי הדדי. ואנן בעניותין מסתברא לן איפכא כיון דמצינו גדול מרבוותא קמאי הרמ״ה שכתב דלא יברך ברכה זו ומייתו לה הרב א״ח ומהד״ד אבודרהם וגם אשור נלוה עמם מרן ז״ל דנראה דמסכים עמהם וגם הרב ב"ח והרב של"ה הביאו הרב מ״א והפר״ח ומהר״י הלוי שהביא בס׳ יד אהרן הסכימו לזה וכן נראה דעת מהרי"קש בהגהותיו הכי נקיטינן:
י
והנשים מברכות שעשני כרצונו. נראה דאף עבד מברך ברכה זו. הרב זקן שמואל בריש ספרו:
יא
דין ו׳. יש נוהגים לברך הנותן ליעף כח ואין וכו׳ עתה נתפשט המנהג בגלילותנו לברך זאת הברכה עפ״י כתבי רבינו האר"י זצ״ל כי אף דקבלנו הוראות מרן קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה דעת קדוש האר״י זצ״ל גם הוא יורה לברכה. ומה גם שכתב הרב כנ"הג דאיכא מאן דשמע דהדר ביה מרן בסוף ימיו וכן ראוי לנהוג ודלא כהרפ״ח:
יב
דין ח'. אם לא נתחייב וכו' המנדד שינה מעיניו כל הלילה עד אור הבקר יאמר הברכות בלא שם ומלכות חוץ מברכת התורה שהוא מברך. הרב מהר״י ויין בתשונותיו שערי ישועה כ"י א״ח שער א' סי' ב׳. ומנהגנו לברך כל הברכות בשם ומלכות חוץ מברכת ענ״י עפ״י כתבי רבינו האר"י זצ״ל:
יג
סומא לכ״ע יברך פוקח עורים דהא ק״ל דסומא פורס על שמע ויאמר יוצר המאורות וכו׳ עכ״ל הרב פר״ח. וכבר השיגו הרב יד אהרן דהגמי״י בהדיא כתבו דסומא לא יברך ע״ש ויקשה יותר דהגמי"י מטו בה מהתוס׳. וכן הסכים הרב מג"א דסומא לא יברך. ול״ק ממאי דקי״ל למברך סומא יוצר המאורות דשאני הכא דתלו בפתח עינים לימא פוקח עורים על דרך שנהג מרן סימן רצ"ח משם המרדכי ע״ש. ואע”ג דהרב מג״א בסי' תנ״ו כתב משם מהרש״ל דסומא מברך ברכת הלבנה ונראה דמסכים עמו והתם אמרו הרואה לבנה אפשר דשאני התם דעיקר הברכה לאו אראיה היא מדברת אלא בחידוש הלבנה משא״כ הכא דתלו לה לפי גירסתנו בפת״ח עיני״ם וגם מטבע הברכה פוקח עורים. ונראה שזה לעת הרב שבות יעקב הביאו בס' יד אהרן סימן רכ״ה דסומא מברך שהחיינו על הראיה והוא נר״ו חלק עליו ולפי דעת מהרש"ל בברכת הלבנה ניחא ואף שהרב מג״א הסכים הכא דסומא לא יברך פוקח שם הסכים עם רש״ל ומוכרח לחלק כדאמרן. ומכ״ש לדעת מהרי״קש סי' תכ״ו דסומא לא יברך והכי מטין דברי הרדב״ז בתשובה סי׳ שמ״א דנראה דה״ה הכא לפי פשטן של דברים לא יברך סומא פוקח. ותו יש לדקדק קצת על הרב פר״ח בסגנון דבריו שכתב כבר נתפשט המנהג לאומרן בין נתחייב בין לא נתחייב כמ״ש ההגהה וכפ״ז חרש יכול לברך הנותן ומיהו סומא לכ״ע יברך עכ״ל ומוכח דכונתו דכפי דעת מור״ם בהגהה פשיטא דחדש וסומא מברכין ולפי דעת הרמב״ם דדוקא נתחייב חרש לא יברך וסומא יברך וק"ק דלא מיבעיא לדעת הרמב״ם דחרש לא יברך אלא אף לדעת התוס׳ דסברי דבין נתחייב בין לא נתחייב אפ״ה כתבו דמאי דקאמרי בש״ס כי שמע קל תרנגולא לאפוקי חרש. ומ״ש דסומא אליבא דכ"ע יברך יש לפקפק דיש לחלק בין יוצר המאורות להך כדאמרן ואפשר דבין לדעת הרמב״ם בין לדעת החולקי׳ דאף דלא נתחייב מברך סומא לא יברך וכבר מפורש בהגמי״י משם התוס'. אלא דמסתמות הפוסקים משמע דחרש וסומא נמי יברכו כמ״ש הרב מגן אברהם. אבל הוא ז״ל בהסכמה עלה דחרש יברך הנותן וסומא לא יברך פוקח ע״ש וצריך לחלק כדכתבינן בעניותין דס״ל להרב מג״א דחרש מברך הנותן כיון דמטבע הברכה לא נזכר בה שמיעה ודמי לסומא בברכת הלבנה דהסכים מהרש״ל דיברך משא״כ סומא לא יברך פוקח שהברכה גופה לשבח שאינו סומא ולא דמי ליוצר המאורות דהכי תלו אותה כי פתח עיניה ואית בה תרתי כמש״ל ודוק. ובס' זקן שמואל רמי ומקשה דברי הר״ן אהדדי ממ"ש פ“ק דפסחים למ״ש ביומא ולק"מ דפ״ק דפסחים הביא שני הסברות ולא הכריע וביומא גילה דעתו. וע״ש מ"ש ע״ד הרא״ש ובספר מעדני מלך:
יד
דין ט'. לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה וכו' דעת מרן לפסוק הכי כיון שהביא סברא זו בסתם והוא דעת הראב״ד וא״ח והטור ומהרי״ל ככתוב בבית יוסף. וזה דעת הרמב״ם בתשובה בס׳ פאר הדור הנדפס מחדש סי׳ ק״ד וז״ל לעולם צריך שיברך על התורה קודם קריאה ואפילו יקרא [פסוק] אחד ואין חילוק אם יקרא דרך תחינה ובקשה יהיה מה שיהיה עכ״פ צריך לברך עכ״ל:
טו
אם אומר בקשה כי אין בי״ת אשר אין שם תיבות מפסוק הנועל את בי"תו. נראה דיכול לאומרה קודם ברכת התורה דהני מילי דקראי שאמרו לחתו״ם לא נצרכא אלא לדבר צחות לישנא דקרא נקט ודמי למ"ש מרן בי"ד סי' רפ״ד דאף דאסור לכתוב ג׳ תיבות מפסוק בלא שרטוט באגרת שלומים מותר לכתוב אפילו כמה תיבות מהפסוק לדבר צחות ועמ"ש במגינים לקמן סי' מ"ז דין ג':
טז
הנוהגים לומר לפני כל מצוה וברכה ולימוד פסוק ויהי נועם יזהרו בבל יאמר קודם ברכת התורה:
טו״ב
בנסח לעולם יהא אדם ירא שמים וכו' כתב הרב בית דוד סי׳ ת״ק דראה בסידור אחד שתי תיבות וישכים ויאמר באותיות קטנות וזה מורה שהוא ציוי מהו מסדר שישכים ויאמר רבון העולמים וכו' ע״ש ונעלם ממנו שהוא בריתא בס' תנא דבי אליה רבה סוף פ"ך ע״ש. שוב ראיתי שמרן בב״י רמזה משם שבלי הלקט שהוא בריתא מסדר אליהו וכן הוא בשבלי הלקט כ״י ערוגה א' ערוגת התפילה שבלת ו' יותר באורך. אבל הרב הנז' לא זכר שהיא בריתא. ומ״ש שם סי' תצ״ט דקאי להיכא דאיכא שמדא וכו' כ״כ מרן ב״י משם שבלי הלקט. ונסחתם היתהירא שמים בסתר ומודה על האמת. ומדברי מרן יראה דהמנהג לומר וישנים ויאמר. וע״ש מה שהביא משם רש״י:
ח״י
עיקר הנסחא כי כל מעשנו תהו וימי חיינו הבל וכו׳ מהר"ר שלמה בן הרשב״ץ בתשובותיו סי׳ מ״ט וע״ש ביאור הדברים כללו: