ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן לח
א
דין ג'. הגהה. ואם רצו להחמיר מוחין וכו' ואע"ג דפסק מור״ם לקמן סי' תקפ״ט ושאר דוכתי דנשים מברכות על כל מ״ע שהז״ג כדעת רבינו תם וסיעתו והביאו ראיה ממיכל בת שאול שמנחת תפילין ולא מיחו ולמ״ד מיחו היינו משום ברכה וא״כ אין הטעם מפני שצריכות גוף נקי לדעתם ואפשר דזה כונת א״ח דף ז' שהקשה על הר״ם ממיכל ובזה נסתר תירוץ מרן הב״י כאשר יראה הרואה מ״מ אפשר לומד דסבר מור"ם כמהרש"ל בי״שש פ״ק דקדושין סי' ס״ד דמיכל שאני שהיתה מלכה וגם חסיד״ה ולא הי״ל ולד למאן דאמר והיתה יכול׳ להזדרז ע״ש ולעולם דמיחו ולא מיחו משום ברכה אך ה״ד במיכל אבל בשאר נשים יש למחות דאינן זהירות אמנם דברי מור״ם בדרכי משה בדין זה לא מוכח הכי. ומ״מ לדינא דברי מהרש״ל עיקר וכ״ש בדורותנו אחסו״ר דרי והני נשי במאי זכיין ורפויי מרפיין ועמ"ש לעיל סי׳ י״ו וסי' תקפ״ט בס״ד:
ב
דין ה׳. אבל ביום ראשון וכו' מהריט"ץ בחידושי אז״ג דף י״ב העלה דאם מת יום אחד ונקבר ביום אחר דחייב ביום קבורה והביאו הרב יד אהרן בסתם וק״ק עליו דהרי הט״ז חולק על זה בהדיא וכן כל האחרונים דאסרי להניחם בשמועה קרובה ודאי סברי דלא כמהרי״טץ. וק״ק על הרב מהרי״טץ דמדברי הרמב״ן בתורת האדם והביאם מר״ן בב״י בי״ד סי׳ ת"ב משמע דיום ראשון משמועה קרובה אסור בתפילין וכמו שהוכיחו הט“ז והש״ך בי״ד סימן שפ"ח וא"כ ה"ה ליום קבורה:
ג
מי שמת לו מת ברגל דמתחיל למנות אחר הרגל נסתפק הרב כנה״ג בי״ד סי' שפ"ח אי אסיר בתפילין יום ראשון וכתב דמסתבר דאסור עש"ב ודעתי הקצרה נוטה להפך דעיקר הטעם משום מרירות כמ״ש הרא״ש והביאו הרב מגן אברהם סי' תקמ״ח ומזה דן במת לו מת ברגל לדידהו דמניחין תפילין בח״הע שיניח יום ראשון ע״ש וכיון שהטעם משום מרירות גם לדידן שאין מניחין תפילין בח״ה יש להניח ביום א' של אבילות אכן סר מר המות דימי הרגל דעדו עליה. והן לו יהיה שהוא ספק מספיקא אין לבטל מצוה רבה כזו כמ״ש מהרי״טץ לנדונו הנז' ע״ש:
ד
מכאן ואילך חייב. יש שכתבו משם האר"י זצ״ל שהאבל לא יניח תפילין דר״ת. אבל ראיתי למופת הדור המקובל המופלא קדוש יאמר לו כמהר״ר שלום נר״ו שהניח תפילין דר״ת בימי אבלו ואמר מר שבכתבי מהרח״ו זצ״ל האמיתיים לא נמצא זה ולדעתו יש להניחם גם בימי האבל.
ה
דין ז׳. חתן ושושביניו וכו׳ הרב כנה״ג האריך בזה ועתה במקומנו המנהג פשוט שהחתן ואביזריה מניחין בחופה מיום הראשון עד יום השביעי וכדבר מור״ם בתשובה וק״ק שלא ביאר זה כאן בהגהה :
ו
דין ח'. כותבי תפילין וכו' זולת בשעת ק״ש וכו' כך כתב מרן בב״י דאפשר דלא פטרה בריתא זו לכותבי ספרים וכו׳ אלא ממצות הנחתן כל היום אבל בשעת ק״ש וכו' ע״ש והדברים תמוהים דמרן ז״ל קאי על הבריתא ונאמרה ליכתב בדברי קדשו בסמוך וכתוב בגויה דפטורים מן ק״ש ומתפלה ומתפילין וכו' וכבר מור״ם בדרכי משה ובס' כנ״הג
המה ראו כן תמהו:
ז
הגהה. פטורין מק״ש ותפלה ותפילין וכו' הכי תניא בבריתא פ"ב דסוכה לקיים דברי ר״י הגלילי שהיה אומר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה והיתה לבא״ר כשהן צריכין לעשות מלאכתן באותה שעה כמבואר בדברי מרן בב״י מיסודן של ראשונים:
והרמב״ם השמיט הך בריתא וכתב מרן בב״י שטעמו דבירושלמי פ״ק דברכות אמרו ר׳ יוחנן בשם רשב״י כגון אנו שעוסקין בת״ת אפי' לק״ש אין אנו מפסיקין ר' יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין עסוקים בת״ת אפילו לתפלה אנו מפסיקין אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקיבא דתני כותבי סתו"ם מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה ר״ח ב״ע אומר כשם שמפסיקין לק״ש כך מפסיקין לתפלה ותפילין וכו' וכיון דלדברי הכל לפי הירושלמי אין כותבי סתו״ם פטורין מתפילין דלא פטר ת״ק אלא מתפלה דרבנן אבל לכל מצוה דאוריתא מפסיקין לא פסק כבריתא דתלמודין דשום תנא דס״ל כר״י הגלילי קתני לה ופליגי עליה חכמים עכ״ל וכאשר ירדוף הקורא בדברי מרן הללו הדברים מוכיחים דהרמב״ם לא ס״ל כר״י הגלילי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובריתא דתלמודין נדחה קראו לה דאתיא כר״י הגלילי וק' דהרמב״ם פסק פ״ו דסוכה דשלוחי מצוה פטורין מסוכה כסתם משנה דפ' הישן וכתב הה״מ שם דבכל גוונא פטירי דהעוסק במצוה פמ"ה וכן משמע ממ״ש הרמב״ם פ״ד דק״ש גם פ״ו דממרים כתב הרמב״ם גבי כבוד או״א שאין מבטלין מצוה מפני מצוה ומרן שם בכ״מ אתא ואייתי בידיה בסתמא דברי הר״ן ורש״י דהעוסק והתחיל במצוה פטור ממצוה אחרת אף שהאחרת אי אפשר לעשותה על ידי אחרים גם פט"ו דאישות כתב הרמב״ם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה . ובכמה דוכתי בתלמודין הלכה רווחת דהעוסק במצוה פמ״ה ומהם שילהי פ' משיח מלחמה משמע דכ״ע אית להו הא דהעוסק במצוה פמ״ה ואיך מרן שפר קדמיה למימר דהרמב"ם דחי האי דר״י הגלילי מכח הירושלמי במקום דבגמרין הלכה זו יוצאה בהינומא תורה שלימה והרמב״ם פסקה:
ותו איכא למיקם בהא דהירושלמי דהיכי קאמר דאתיא דרבי יוחנן כראב"ע דמחייב לכותבי סת״ם בכל המצות והרי סתם משנה היא דשלוחי מצוה פטורין מסוכה דהעוסק במצוה פטור מ״ה ור״י סבר הלכה כסתם משנה ובשגם זימנין דמשכחת דקאמר בתלמודין אמוראי נינהו אליבא דר״י היא תירוץ דחוק כמתפאר ממאי דכתבינן בעניותין בפתח השער ספרי הקטן שער יוסף ומדבריו של גדול הדור מהר״י בר דוד בקונטרס מקואות ע״ש:
ואפשר לישב דמודה הירושלמי דגם רבי יוחנן אית ליה האי כללא דעוסק במצוה פמ"ה וגם ראב״ע גופיה הכי סבר אך בחלקו״ת בין כותבי סת״ם ועוסקים בתורה למצוות אחרות דכי אמור רבנן העוסק במצוה פמ״ה היינו במצוה שעוסק בה עתה שאינה תדירית אצלו כל הימים אמטול הכין אמור רבנן בטעמא דהשתא דעסיק בהא פטור מאידך ומצוה דעסיק בה מגנא לבטולי אחריתי כי לימים עוד העוס״ק אשר עס״ק בההיא אחריתי ופוטרת זו ואולם בת״ת וכותבי סת״ם הן הנה היו תמידין כסדרן ולעולם בעת שהם פנויים מצורכי גופם עסקי בהו אשר פיהם דברה תורה והיד כותבת סת"ם ובהני אי פטרינן להו ממצוה אחרת נמצא כי לעולם פטורין מכל המצוות ולא משכחת שיקיימו שום מצוה וכגון זו לא אמרו העוסק במצוה פמ״ה ואי אתמר אתמר פרט למזומן שנזדמנ' לו מצוה לפי שעה כמדובר וזה דעת ראב״ע וקאמר בירושלמי דר' יוחנן דמחייב לעוסק בתורה שיתבטל מת״ת אף דמברך ועסיק בה מאהבה אשר אהבה בריא בחיובא ומפסיק לתפלה מתאמרא כותיה דגברא רבא ראב"ע דכגון מצות ת״ת וכותבי סת״ם לא אמרו העוסק במצוה פמ”ה אלא כגון ההיא דשלוחי מצוה ודכוותא. ואפשר שזו היתה כונת מרן דהרמב״ם פסק כירושלמי בזה דההיא בריתא דתלמודין איזה תנא דסבר כר״י הגלילי בכל מילי קתני לה ורבנן פליגי דבכגון זו לא אמרו העוסק וכו' והוא דוחק בלשון מרן:
ואתהלכה ברחבה כי עתה ארחיב הדיבר עוד מעט דהרמב״ם גם מתלמוד דידן הכריח דהך בריתא דפרק הישן דכותבי סת״ם לאו דסמכא היא דחזינן דפ"ק דשבת אמתני' דמפסיקין לק״ש מייתי מימרא דר' יוחנן דכגון אנו מפסיקין בין לק״ש בין לתפלה וליכא מאן דפליג עליה גם פ"ק דמ״ק רמו קראי דכל חפציך וכל חפצים ומשני כאן במצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים וכו' ומשמע דאף דעוסק בת״ת יפסוק למצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים וכדמשמע התם מרש״י ותוספות והרמב״ם פ“ג מתלמוד תורה והרי קי״ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא פלוג בין אפשר לעשות ע״י אחדים אי לא ומשמע דכיון דכבר עוסק בה פטור מאחר וכמ״ש הריטב״א הר״ן פ״ק דקידושין וקשי״א הלכתא אהלכתא ומוכרח לחלק כמו שחלקנו דשאני מצוה הבאה מעת לעת ואינה תדירית למצוה שהיא תדירית דחובת גברא יום ליום יביע ולילה ללילה יחוה אין נקי ככל אשר דברנו. ודון מינה דכותבי סת״ם נמי דתדיר עסקי בזה דינא הוא דמפסקי ונקה לא ינקה מכל המצוות דאי פטרת ליה משכחת לה שיהיו פטורין תדיר אשר לא עלה עליהם עול מצוות כל ימיהם ובכי הא לא אמרו העוסק במצוה פמ״ה וזה דבר השמ"יטה דהשמיט הרמב״ם דינא דכותבי סת״ם דלאו הלכתא הוא וכמ״ש מרן.
ואכתי פש גבן משום יתובי דעתא דעת קדושים הרי״ף והרא״ש והטור וסיעתם דפסקי הא דר' יוחנן דמפסיק ת״ת לק״ש ותפלה ופסקו הא דעוסק במצוה פמ״ה דין כותבי סת"ם דפטורין:
והטור בי״ד סי' ר״מ כתב א״ל אביו השקני מים ויש לפניו מצוה וכו׳ ומשמע מלשונו דשתיהן לפניו על דרך שדקדק הר״ן מדברי רש״י שם דדוקא שתיהן לפניו אבל אם התחיל בחדא פטור מאידך אף דאידך א״א לעשותם ע"י אחרים ובסימן רמ״ו הביא דברי הרמב״ם פ״ג דת״ת דפוסק תלמודו לקיים מצוה שאי אפשר להעשות ע״י אחרים ואע״ג דשם נמי כתב היה לפניו עשיית מצוה ות״ת. עיניך תחזינה שכתב לא יפסוק מתלמודו וכו׳ יחזור לתלמודו ומוכח דעסיק כבר בת"ת ומ״ש ברישא על כרחין הכי קאמר היה לפניו עשיות מצוה ותלמוד תורה שכבר הוא עוסק אם אפשר לעשות ע״י אחרים לא יפסוק וכו׳ וא״כ הבה נתחכמה בפסקי הלכות אלו דמדין כותבי סת״ם וההיא דסי' ר״מ משמע דעוסק במצוה כבר פטור מאידך אף דא״א לעשות ע״י אחרים וקשיא מדין מפסיקין לק״ש ותפלה אף דעוסק בת"ת וממ״ש סי' רמ״ו ואין לחלק בין מצוה תדירית וכו' [דדין] כותבי סת״ם הוי תיובתין שכן תדיר ידים עסקניות עושות מעין מלאכתן מכתב כתיבן ולא קריין ק״ש ולא מצלו לדעתם ז"ל:
ואפשר דהרי״ף והרא״ש והטור ושאר כנותהן סברי דיש לחלק בין ת״ת למצוות דדוקא לגבי מצוה אמרו העוסק במצוה פמ״ה אמנם בת״ת כיון דעיקר התורה ללמדנו מעשה המצווה ולא המדרש הוא העיקר וכל יקר תפארת גדולת ת״ת אינו אלא שמביא לידי מעשה להכי פוסק מדברי תורה לקיים המצוות. וכן ראיתי בחידושי הר״ן כ"י לע״ק שפירש דכשאפשר לעשות המצוה ע״י אחרים עוסק בתורה ולא במצוה ואם לאו יעסוק במצוות ולא בתורה דמעשה עיקר ולא המדרש עכ״ל והביאו הכותב. הרי דתלי טעמא דלא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ותיסגי לן דלא מבטל תורה לסתם מצוה אפילו שאפשר לעושתה ע״י אחרים:
וכזה ראיתי להרא"ש בתוספותיו למ״ק כ״י שכתב וז״ל וא״ת מאי וא"ת מאי איריא תורה אפילו מצוה נמי בכה״ג אל יפלס אלא יעשה המצוה שא"א להעשות ע״י אחרים וי״ל דת״ת אצטריכא ליה דסד״א כיון שהלמוד אינו אלא לצורך קיום המצוות יבטל ת״ת מפני כל המצוות קמ״ל קרא ארח חיים פן תפלס עכ״ל ודע דהתם רמי קראי דארח חיים פן תפלס וכתיב פלס ומשני כאן במצוה וכו׳ וכתב הר״ן בחידושיו שהראב״ד פירשה דארח חיים הוא על התורה שלא יכריענה עם שום מצוה שהיא קודמת ורמי דקרא אחרינא כתיב פלס וכו' ומשני כאן וכו׳ ובזה מבוארים דברי הרא"ש. ולפי דרכנו למדנו דס״ד לבטל ת״ת מפני כל מצוה שבעולם דעיקר התורה להבין ולהורות מעשה המצוות ומתוך דבריכו צדק יבחן דלא כהרב מגילת ספר עשין י״ב שכתב שהתוספות במ״ק דף ט׳ פליגי על הר"ן והריטב״א שכתבו דאם כבר עוסק בכבוד א״ב ואם ואתרמי ליה מצוה אינו מניח כבוד אביו דעוסק במצוה פמ״ה ולפי דעת התוס׳ אפי׳ כבר עוסק בתורה פוסק והקשה על מרן בכסף משנה דבה׳ ממרים הביא דברי הר"ן ופ״ג דת״ת מדקדוק דברי הרמב"ם שם משמע להפך ועוד האריך בזה:
ולפום מאי דכתיבנא לק"מ ואין כאן מחלקת בין הר״ן והריטב״א להתוספו' דהחילוק ברור בין מצות ת״ת לשאר מצוות כמו שחילקנו ומסתייעא מילתין מיסודן של ראשונים הר״ן והרא״ש בכל אשר דברנו:
ולדעת הרמב״ם מכח מה שהשמיט דין כותבי סת"ם דקמן עיקר החילוק בין מצוה תדירית כת״ת וכותבו סת״ם למצוה שאינה תדירית כדבר האמור מקדמי אר"ש והוא חילוק מבואר:
וראיתי להרב מגן אברהם שכתב ול״נ דהירושל׳ מיירי כשאפשר לקיי׳ שתיהן אבל כשא״א לקיים שתיהן פטור וכ״ע דהא ראב״ע גופיה אמר בגמרא דפטור ובירושלמי אמר דחייב אלא צ"ל כמ״ש עכ״ל יש להשיב דהרי הירושלמי קאי אדינא דמפסיקין ת״ת לק"ש ותפלה וקאמר דאתיא דרבי יוחנן כראב״ע והרי גבי ת״ת א״א לקיים שתיהן דאלמלא ק״ש ותפלה גם אותה שעה היה עוסק בתורה וחליף שעתא ואף דאין תורתו אומנותו מי לא עסקינין במי שרוב היום לומד והרי עברה אותה שעה ומה גם דלר״י מי שתורתו אומנותו פוסק נמי לק״ש והרי ראב״ע קאמר פרק הישן דכותבו סת״ם פטורי מק"ש נמי. ומ"ש עוד הרב דהרמב״ם סמך אדין עוסק במצוה אין זו דרך הרב להשמיט דינים דנאמרו ונשנו בבבלי וירושלמי ותוספתא ולסמוך אכללא ומה גם בדין זה דיש מקום לומר דהבבלי וירושלמי פליגי. ועיין בתוספתא פ״ב דברכות. והרב הלבוש בדין זה עינינו ותנינהו לדעת התוס׳ והר״ן בהא דהעוסק במצוה והיו לאחדים בידו והנם רחוקים כמבואר בבית יוסף:
ו
דין ט׳. מצטער וכו׳ שאסור להסיח וכו׳ מכאן מוכח הפך מ״ש מהר"י איסקאפה בספר ראש יוסף א״ח סי׳ תע״ב דמצטער פטור מכל המצוות וכמו שכתבנו בעניותין שם בס״ד:
ז
דין יו״ד. הקורא בתורה וכו' דעת מרן דאף דעוסק בתלמוד פטור דלא כרבינו בעל העטור דאף דתירץ יתיב קושית הטור סיים ומ״מ אין דברי בעל העטור נראין. ואעיקרא קושית הטור קושיא ותירוץ מרן דחוק הרבה ועיין מגן אברהם:
ח
דין י״א. לא יחלוץ תפילין בפני רבו וכו' דדעת מר״ן לחוש לטעם רש״י שהוא זלזול לגלות ראשו וכפ"ז אף שחלץ רבו לא יחלוץ וכמ״ש מהר״י אבוהב דלטעם זה אין לחלק ואסיק מרן דלמעשה יש לחוש לדברי רש״י וזהו שסתם כאן. גם הרמב״ם פ"ה דת״ת סתם. ומ״מ אפשר דזה היה בזמנם דלפי סדר ומנהג צניפת ראשם היה צריך לגלות ראשו בחליצת תפילין אבל לדידן בנקל יכול להחלוץ בלי שום גלוי. וכתב הרב מגן אברהם שכתבו שהטעם דכשחולץ תפילין מונע עצמו מלשמש רבו דאסור להתיר לו מנעל וכיוצא שמא יאמרו עבד הוא אבל כשיש לו תפילין מותר אבל כשרבו חולץ אין לומר שהוא עבד שהרי גם רבו חלץ והת״ד ואנכי לא ידעתי מאי אהני שרבו אין לו תפילין לעבוד עבודת עבד כשאין עליו תפילין דהגם שרבו אין עליו תפילין המכיר רבו יודע רבונו שהוא ישראל כשר ורבי ל״ו יקרי וחזי ליה עובד כעבד וסבר שהוא עבד והרי התם לא שרו אלא כשעליו תפילין דוקא ומוכח דאי אין עליו ועל רבו נמי יש לחוש לעבד וכבר הרב טורי זהב הקשה על טעם זה דבמקום שמכירין אותו שרי והכא אסרו בסתמא עיין שם ובבית חדש: