ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
סימן ו
א
דין א'. יברך אשר יצר וכו' ביאור סימן זה פרי צדיק דף ע״ד ע"ג ודף ע"ה ע"א:
ב
שבריאת האדם היא בחכמה נפלאה וי״מ וכו' עיין מה שפירש במטבע ברכה זו הרב מגילת ספר ריש ביאורו לחלק עשין:
ג
כתב הרב הלבוש דברכה זו אמור יאמר סמוכה לברכת ענ״י אף דלא עשה צרכיו עתה מ״מ אי אפשר שלא עשה צרכיו בלילה ולא בירך וכו׳ ע"ש והשיב עליו מהר״ם די לונזאנו בהגהותיו על הלבוש הנקרא עדי זהב כ״י והביא דבריו בזה בס' מצת שמורים דף ו׳ וז״ל אמר מנחם קפסיק ותני שאם קודם ששכב עשה צרכיו ולא בירך עליהם שהוא חייב לברך אשר יצר בבקר אף בלילי טבת הארוכות ולא עבר זמנה ואני אומר שלא יברך כי עבר זמנה. ומנא אמינא לה דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך עד אימתי הוא מברך עד שיתעכל המזון שבמעיו דהיינו שש שעות והדברים ק״ו ומה ב”המ שהיא מ״ע מן התורה כיון שעברו שש שעות תו לא מברך ברכת אשר יצר שאינה אלא מדרבנן עאכ״ו שלא ימשך זמנה מערב עד בקר ומסתברא דדוקא ב"המ היא שזמנה שש שעות לפי שכל עוד שלא נתעכל אותו מזון הוי זמנה אבל ברכת אשר יצר או אוכל תפוח אחד או השותה מים שא״צ כ״כ זמן להתעכל בפחות משעה אחת הוי הפסק ועבר זמנה תו לא מברך עכ״ל והרב יד אהרן השיגו דשאני ברכת מזון דכל זמן שלא נתעכל זמניה הוא וכיון שנתעכל עבר זמן ההנאה ושוב לא יברך אבל אשר יצר דברכת ההודאה היא כל שעתא זמניה הוא עכ"ד:
וראיתי למופת דורנו מורינו הרב בתי כהונה שכתב עליו בגליון וז״ל חזות שוא היא שהרי ברכת מזון אינו אלא ברכת הודאה כמו שבא בכלל דברי הראשונים ומפורש כתבה הרא״ש פ' כסוי הדם וברכת אשר יצר מודה על הצלתו והנאתו וכבר אמרו פ' הרואה תשמיש נקבים מעין הע“הב עכ"ל ודבריו חיים וקיימים:
הגם הלום ראיתי להרב אליה זוטא לעיל סי' ד' שהביא דברי מהר״ם די לונזאנו הנז׳ וכתב עליו דיש חילוק בין ברכת אשר יצר לברכת הנהנין וכי האי גוונא מחלק הלבוש סי' ז' סעיף ג׳ גם מצינו חילוק בלבוש סי' מ״ז סעיף ו' בתשובה שאין דמיון כלל דהתם אחר שנתעכל וכו׳ גם לא ראה בב״ח דכתב הטעם דהוא כשאר ברכות השחר דאף לא נתחייב בהן מברכינן שהם על סידורו ומנהגו של עולם עכ״ל ואחד הרואה דברי הרב הלבוש לקמן סי' ז' סעיף ג' ובתשובתו אשר בסי׳ מ״ז בעיניו יראה שאין חילוקיו מעלין ארוכה לנ״ד דמה שחילק בסי' ז׳ דברכה זו באה בטבע העולם משא״כ ברכות הנהנין דהם בבחירתו אי בעי אכיל אינה טענה לברכה אף אם עבר זמן הרבה שעשה צרכיו כאשר יראה המעיין. ומה שחילק בסי' מ״ז דמה שלמד בתור' הוי כלא נתעכל ואסמכיה אקרא ותורתך בתוך מעי מה יושיענו לנ״ד:
גם מה שהשיג על מהר"ם די לונזאנו שלא ראה בב״ח וכ״כ גם בספרו אליה רבה וכתב שכ״כ בפרישה והוסיף לקח דפה בכלל הנקבים ואם לא היה פיו פתוח לא היה אפשר לו לדבר ולברך ובד״מ כתב הטעם דאשר יצר תליא ג״כ ברוח דעה שמסיבתו היה אסור ליגע בפיו וחוטמו וכו׳ ע״ש הנה מ״ש שלא ראה בב״ח אינה השגה כלל חדא דכפי סדר זמנים שהרב מהר״ם די לונזאנו חיבר סדר עבודה שנת של״ב על הרוב שהיתה מנוחתו קודם שנדפס ספר בית חדש א״ח בשנת ת׳. ותו דאטו גברא אגברא קרמית ומהר״ם די לונזאנו יחלוק על הר' בית חדש ודעמיה דס״ל לברך אשר יצר בבקר אף אם לא עשה צרכיו אי משום דהוא אמנהגו של עולם השב״ח השבי״ח אי נמי תהלתו בפיו ועל שפתיו וחוטמ״ו אמת והמה פתיחות אי נמי אשר לא קמה עוד רוח רעה והנה נגע זה על שפתיו וכיוצא דבכל האי טעמי מצי מהר״ם די לונזאנו לאפלוגי דטעם הרב ב"ח הוא ס״ל כדברי האר״י זצ״ל ודעמיה דשאני ברכות ענ״י ואשר יצר מאינך דאם לא נתחייב לא יברך. וטענת הרב פרישה תקנת חכמים ממאנת למאמר״ו דלא תקון רבנן אשר יצר אלא בעושה צרכיו ומהא תשובה מוצאת לטעם מור"ם בד״מ ואין מכל הני השגה על מהר״ם די לונזאנו. ותו דהרב הלבוש גופיה סבר הפך מכל הני רבוואתא דיש בו בנותן טעם לברך אשר יצר דאי אפשר שלא הטיל וכו' מכלל דאי הוה ברירא לן דלית בהון צרוך לא הום מברך. ותו דכלהו טעמי דהני רבוואתא הנה הנם לברך בבקר השכם. אבל אם בתחילת היום בשילהי פרק תפלת השחר עשה צרכיו ולא בריך עד הערב אין מכל הני טעמי טענה להגיד כי י״צר בערב משום דעביד מידי בצפרא ואלו לפי דברי הרב הלבוש בשגם איכא תריסר שעתי והותר בין עשיית צרכיו לברכה לית לן בה ואהא פליג מהר״ם די לונזאנו דאם עברה העברה אפי' שעה או פחות לא יברך:
ואולם שפר קדמי להליץ בעד הרב הלבוש דאפשר דסבר הרב דיש חילוק בין ברכת המזון לברכת אשר יצר דברכת המזון מטבע הברכה היא שבח והודאה על אשר זן ומפרנס אותנו ומשביע לכל חי רצון והנה כי כן אם נתעכל המזון והיה כי ירעב לא נכון לברך הודאה על השבע לאל הזן שככה השבעתנ״ו כי לעת כזאת אזל הלחם ואין שבי"עה באוכלין ומשום הכי אם נתעכל המזון איעכול ניבי״ה ושוב לא יברך. אמנם מטבע ברכת אשר יצר עניינה נותן הודאה לשעבר דאפיק משמע שאם יסתם טיפה זו מה תהא עליה וכיוצא ומאחר שכן הנה מקום לברך אחר מופלג כי יציאתו הנאה לו ומטבע הברכה שופרא שבחא להוצאה ניתנה והוא עובדא ואפיקתיה וק"ל. ומיהו לענין דינא נקטינן כסברת האר״י זצ״ל ודעמיה שלא לברך בבקר אם לא עשה צרכיו. ואם עשה ועבר זמן מה ולא בירך שוב לא יברך כסברת מהר״ם די לונזאנו והרב בתי כהונה דספק ברכות להקל:
ד
דין ג׳. אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וכו' הכונה כי להיותה ברכת ההודאה אינה פותחת בברוך וחותמת בברוך אך ברכת ההודאה זימנין דפותחת בברוך כברכת הגומל ואינה חותמת וזימנין דאינה פותחת רק היא חותמת כברכת אלהי נשמה. ולמי החותמת ואין בה בפות״ח אי נמי פתח בברכה ולא חתים. זו ברכת ההודאה. כ״כ הרב החבי״ב בתשובה א״ח ח״ב סי' כ״ה:
ה
דין ד'. יש נוהגין שאחר שבירך א' ברכת השחר וכו׳ עיין מה שכתב הרב כנ"הג בתשובותיו א"ח חלק ב' סימן ג״ן: