אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

סימן א׳

ספר ברכי יוסף

א

דין א׳ יתגבר כארי וכו׳. מיד כשנעור יטול ידיו כראוי וכתב הר״ם די לונזאנו בדרך חיים דף צ״ה ע״א שאעפ״י שאינו רוצה לקום עדין צריך ליטול והרב בית חדש בסימן ד׳ הקשה על מרן אמאי לא מייתי מהזהר דההולך בבקר בלא ענ״י חייב מיתה כמ״ש בס׳ תולעת יעקב ע״ש ולק״מ כי בס׳ הזהר שלפנינו ליתנהו להני מילי. ומהר״ם די לונזאנו בס' שתי ידות דף צ"ח כתב דבס' תולעת יעקב הפריז על המדה ומנין לו. ועתה אמת אגיד אשר ראתה עיני נסחא נ״י בס׳ הזהר מוגה מדרבנן קשישאי בהקדמה דף יו״ד ע"ב שכתב בלשון ההוא בהדיא על דא אתחייב מיתה לשמיא. ואחר זמן רב ראיתי בס׳ אור הלבנה למר זקנינו הרב החסיד מהר״א אזולאי ז״להה בעל חסד לאברהם והוא הגהות על הזהר אשר שם הביא הנסחה הנז' ומעתה צדק הרב תולעת יעקב ותכל תלונת מהר"ם די לונזאנו מעליו. ובס' אליהו רבה אשר נדפס מחדש בסימן זה חתר לישב קושית הרב ב״ח ומנהג העולם ואסיק כמ״ש הרב דמשק אליעזר דשמא דוקא בזמנם כמו גילוי וזוגות עש״ב. ואין דבריו נראין. ובגלילותנו חזינן לרובא דעלמא הוו זהירין. אלא דשמיע לן מרבנן קדישי דזמנין דמיא הדחק מאד מאד״ם ובלכתם ילכו פחות פחות מארבע אמות כאותה שאמרו גבי שבת:

ב

המשכים לעסוק בתורה ילבש כראוי ויכון לקראת אלהיו וטוב שיקום מעומד וקימת חצות היא העולה להכניע היצ"הר וז״ש רז״ל הבא להורגך השכם להורגו. מז״ה מהר״א אזולאי הנז׳ בהגהותיו על הלבוש

בכתיבת יד:

ג

חבורה קרוב לשלשים יחידי סגולה שנתחברו לקום בחצות ללכת לבית הכנסת לומר תקון חצות וכיוצא לאו שפיר עבדי לעשות כן בצבור. שבות יעקב. ח״ב סי׳ מ"ד. ואין דבריו מוכרחים ובאזנינו שמענו ועינינו ראו בכמה עיירות פשט המנהג להפך:

ד

זמן קימת חצות בזה האריכו האחרונים ועיין בס' אליהו רבה ובס' שמלה חדשה דף ק״ח ע"א השיג על דברי ס׳ שערי ציון מדברי הרב ראשית חכמה ואין דבריו מוכרחים:

ה

מ״ש בזהר ויקהל ואי אתוספן שעתי בליליא אנון שעתי דאתוספאן דיממא אינון ולא אתחשיב ליליא בר תריסר שעתי כוונתו דחשיב י״ב שעות אמצעיות ששה שעות קודם חצו׳ וששה אחר חצות ומ״ש וא׳ אתוספן ר״ל דמתוספן על י״ב אמצעיו' דליליא בין בתחילה בין בסוף. מהד״ד יעקב נ״ץ בש״ות שב יעקב א״ח סי' א'. והביא ראיה מפ״ק דברכות בשם ר׳ שמעון חסידא כבוד היה תלוי וכו' ועכ״ל דחצות הוא ממש באמצע הלילה בקיץ ובחורף שוין כיון דתליא בהתחלת רוח צפונית כמ״ש ר' שמעון חסידא דהוא ודאי ר״ש בן יוחאי וכו׳ עש"ב. ועמו הסליחה דר"ש חסידא הוא אמורא ואינו רשב״י דהוא ר״ש סתם בר פלוגתיה דר״מ ור׳ יהודה כידוע. ומיהו מה שפי׳ בדברי הזהר הכי חזינא למ״ז הרב הנז׳ בספרו אור החמה נ״י פי׳ הזהר שפי׳ כן משם מהר"ם קורדובירו זצ״ל והכריח הדבר. דבשלמא ק״ש ותפלה ושבת זמן זמנם לפי הארץ שיושב בה אבל תיקון חצות לא ישתנה כי הוא תלוי במשמרו' אשר בשמים ממעל והם לפי עת וזמן חצות אשר בג״ע הארץ שהוא תחת קו השוה שהיום והלילה שוים לעולם ולפיהן יהיה תיקון חצות ולכן י״ב שעו׳ אחר חצות היום הוא חצות לילה בשמים ובג״ע הארץ והם דברי׳ של טעם אבל יש להרב מהדח״ד זצ״ל שיטה אחרת בזה ככתוב אצלנו במקום אחר:

ו

יש אומרים דזמן בקשת רחמים סוף הלילה ואני אכריע כי בחצות ראוי לבקש רחמים על כנסת ישראל ועל בניה ובסוף הלילה יבקש צרכיו. מהר"ם ריקאנאטי הביאו הר׳ מגן אברהם ס״ק ד׳. וכתב עליו וז״ל ובגמרא דילן לתירוץ הראשון דנתן סימן לאמצעית דאמצעיתא והיינו חצות משמע דעת רצון היא ולתירוץ השני לא משמע כן עכ״ל והשיג עליו הר׳ שמלה חדשה דף ק״ז דאשתמיטיתיה בריתא דיבמות דף ע"ב דתניא כל אותם שנים שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה רוח צפונית בחצי הלילה וכו׳ קמ״ל דעת רצון מילתא היא אלמא דכ"ע חצות לילה הוא עת רצון דאטו תי׳ ב' פליג אנריתא והאריך בזה ע״ש:

ואפשר לישב בדוחק דודאי מחצות עד הבקר זמן יפה לכל חי רצון ואולם הרב מגן אברהם איירי כלפי מ״ש מהר״ם ריקאנטי דיש אומרים דזמן בקשת רחמים סוף הלילה והוא הכריע דבחצות ראוי וכו׳ ונמצא דבחצות גופא בדרבנן יש נדידה איזה שעה מחצות עד הבקר יותר שעת רצון היא מאחדות אף דכל השעות מחצות עד היום זמן יפה אמטול הכין אתא הרב מגן אברהם ותלמודו בידו דמשינוייא דדייק לתת סימן לאמצעית דאמצעיתא משמע דבחצות ממש עת רצון היא יותר מהשעות שאחריה ולתירוץ שני לא משמע כן דיש קפידא בעת שהוא חצות ממש רק כל חצות לילה אחרונה אפשר שהוא שוה אל הרחמים והסליחות. אמור מעתה משמעתא דיבמות לא מנדעא דאכתי אפשר דסוף הלילה היא יותר עת רצון או אפשר דכל חצות לילה האחרון שקול ישקל בערך אחד ומיהו היה משיב הרוח צפונית בחצות ממש כיון דזמניה הוא וכמ״ש רש״י פ״ק דברכות דף ג' ע״ב ד"ה כנור והא מיהא עת רצון היא:

ז

נשאלתי עיר שיש בה חברת חצות משכימי קום ואלו עוברין בתוך בית הכנסת ונכנסים לפני ולפנים בחדר אחד שם ית"נו קינ״ין ופתחי תשובה בתוכחו' מוסר ויאור להם ברנה של תורה אדהכי והכי מאחר עלות השחר דרך ובא לו איש חיל לבית הכנסת וקורא סדר המעמדות בקול רם וביני ביני באים עשרה ראשונים ובכל זאת אכתי פשו בני חברת חצות לומדים בחדרם איכו השתא שאול ישאלו ראשי הק״ק שבני החברה יקבעו לימודם בבית הכנסת דקדיש טפי ומה גם שיהיו עשרה ראשונים בבית הכנסת קודם היום. והם טוענים כי מי שקורא המעמדות קורא בקול רם ותרי קלי לא משתמעי ועוד כי בבני החברה יש בכללם איזה בחורים והן בעון הם המדברים דברים בטלים וגדול עונם אם יהיה בבית הכנסת ומוטב שיהיו בחדר ההוא בשגם הוא בצ״ד אז נדברו באמצע הלימוד ואפי' בחדרי חדרים אסור מ״מ דבר גדול הוא להם לקום באשמורת ולומר התקון ולשמוע איזה דבר מת״ת ובאלו אמרו ימין מקרבת. והיתה הפצירה מראשי הק״ק להגיד להם כדת מה לעשות:

וזאת תשובתי. אין ספק דדבר גדול הוא להזדרז במצות וכגון דא מצוה רבה של עשרה ראשונים ראויה היא לבני החברה כי ברבים היו ועבדו להון זרז"ין לפני בא יום והרי אמרו במס' ר״ה דף ל״ב ע״ב אמתני׳ דקתני השני מתקיע והראשון מקרא את ההלל מ"ש שני מתקיע משום דברב עם הדרת מלך א"ה הלל נמי נימא שני משום ברב עם הדרת מלך אלא מ״ש הלל בראשון משום זריזין מקדימין למצות תקיעה נמי נעביד בראשון משום זריזין מקדימין למצות וכו' אר״י בשעת גזרת המלכות שנו ע״כ אלמא דאי לאו דמשנתנו בשעת הגזרה תקיעה נמי עבדינן בראשון ואתי טעם דמקדימין למצות ודחי לטעם ברב עם הדרת מלך הראת לדעת דמתקף תקיפא טעמא דזריזין מקדימין והדברים ק"ו בנ״ד דשניהם כאחד טובים איתנהו בשמירה אי בני החברה יקבעו לימודם בב"הכ ופשיטא דכך יפה לראשי הק״ק לקבוע קובעיהם דאיכא תרתי להקדים וברב עם : ואי משום אשר לו היתה קריאת הגבר מגעת בסדר המעמדות קול ברמ״ה ואתי דיבור ומבטל דיבור חכם הדורש נראה דבכי הא אמרינן לקורא המעמדות גחין ולחיש דאלמלי מעמדות לא נתקיימו בני החברה לשמוע בלימודים ות״ת דרבים ללמד חכמה ומוסר כי האי מן קדם דחיליה תקיף תבר גזיזי קול קורא המעמדות דאשכחן בכל דוכתא דת"ת דרבים זו כחו אלים וכאותה דאמרינן בסי' פ״ט דאף דאסור ללמוד משיגיע זמן תפלה אם הוא מלמד לאחרים אפי׳ אם הוא אינו רגיל ללכת לבית הכנסת מותר כיון שהשעה עוברת דזכותא דרבים דבר גדול וזו אחת מההלכות בשבח המגיע לת״ת דרבים ומאחר שכן בנ״ד הכי עדיף שילמדו רבים וידרוש החכם לעם מקריאת האיש המעמדות דאפילו אסור ללמוד קודם תפלה מדחי מפני לימוד ברבים: וכבר אמרו ספ״ק דסוטה ואי לא איעסק ביה משה יוסף לא הוו מעסקי ביה ישראל ותו אי לא איעסקו ביה ישראל בניו לא הוו מתעסקי בי' אמרו הניחו לו כבודו במרובין יותר מבמעוטין אמרו הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטני' אף אנן נמי בנ״ד נימא דחיובא רמיא להיות כבוד שמים מתרבה בבני חברת חצות דאיכא בינייהו רבנן ואינהו נפישי יותר מאיש קורא המעמדו׳ והוא באחד: וזאת מצאנו למהר״ש הלוי בתשובותיו י״ד סי׳ א' באחד שהיה רוצה לבטל דרשת החכם שכתב וז"ל ואם יאמר שמעון שלא יעסקו בשיחה בטלה אלא כל אחד יעסוק בד״ת בביתו לזה אומר דאינו דומה יחיד העושה מצוה כמו המרובים ועוד כמה אנשים יש שאינם יודעים ללמוד ובאין לשמוע ועוד שהרי הוכחנו לעיל שרצה הקב״ה שיקהילו קהלות וידרשו ברבי' ולא נתרצה שכל א' יעסוק בתורה בביתו עכ״ל הא למדת דדרשא לעם ובפרט תוכחות מוסר כנ״ד דבר גדול הוא: איברא דבסוף פ' הנזיקין תנן מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ומזה למדו הפוסקים דאנשים שהחזיקו במצוה אין לבטלם וא״כ יאמר האומר דה״נ בנ״ד כיון דזה האיש זה כמה שנים קרי בחיל סדר המעמדות מאן ספין ומאן רקיע לבטלו ממצותו. ברם עם היות כי אין ספרי הפוסקים אתי

ונח״ץ ינח״ץ איש אשר כמוני אגב מטלטלי טלטולא דגבר״ה מ״מ נראין הדברים דאין כח ביד האיש הלזה לנהוג כמנהגו עד שידחו מפניו בני החברה חדא שהרי מתבא׳ בדברי מהר"י קולון שרש קי״ג ומפורש בכנ"הג א״ח סי' קנ״ג וסי׳ שס״ו דאע״ג דמי שזכה במצוה אין מעבירין אותה הימנו מ״מ אם יש טענה למערער מעבירין אותה ממנו אם לא יהיה טענה למחזיק ע״ש ובנ״ד הרי טענת בני החברה יוצאה בהינומא בריש גלי לכבוד ה׳ שיהיו למעלה מעשרים לימודי ה' קודם היום בבית הכנס' וקורא המעמדות אין לו שום פגם וזלזול בזה דיכול ללמוד המעמדות בלחש באופן דלא יזיק לדרשת החכם ובכל הרואה מודעת זאת מה היום מיומי' שהוא קורא בלחש לכבוד שמים היה טעמו ולא משום פגמו:

וזאת שנית שהרי כתב הרב כנ״הג סימן שס״ו דמשמע מדברי מהרי"קו ומהרשד״ם דאע״ג דכשיש קצת טעם לשנות העירוב אפ״ה אין משנין משום חשדא מפני דרכי שלום מ"מ אי איכא טעמא רבא משנין ומינה נלמוד לנ"ד דהרי התם בעירוב דיש טעם שלא לשנות משום חשדא אפ״ה אי איכא טעמ׳ רבא על השנות משנין כ״ש בנ״ד דליכא טעמא שלא לשנו׳ דאין בקורא המעמדות שום פגם וזלזול כדאמרן ואיכא טעמא רבא לכבוד ה׳ לשנות פשיטא דהן שוני״ן לחכמים וכל כי האי אשתני למעליותא:

ועוד בה שלישיה ממ"ש הרב כנ"הג שם וז״ל לדעת מהר״י בכתביו אין דין זה אמור אלא ברוצים להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שהחזיק בו אבל בא לזכות במצוה וגם הראשון יעמוד במצותו כגון מי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחד ועשה ביתו בית תפלה שיתפללו בו אף שקצת מהאנשים שהיו מתפללין בבית המחזיק הראשון מתפללין בבית המחזיק השני אינו יכול לעכב על ידו הראנ״ח ח"ב סי׳ ע' וכ״כ תשו' מהרי״ל סי׳ מ״ו עכ״ל ודון מינה לנ״ד שקורא המעמדות יכול לקרות בשופי קצת בלחש באופן שלא יבלבל חכם הדורש הנה זה עומד במצותו דודאי כך צריך לעשות ויבואו בני החברה לשרת בשם ה׳. ומעיקרא זה שקורא המעמדו׳ שתיקתו יפה לו וטוב לו שישמע דרשת החכם ואל יפרוש מן הצבור וסדר המעמדות יקרא בעת מן העתים אח״כ וזה וזה יתקיימו בידו: האמנם טענה שנית שטענו בני חברת מצות שאם ישנו בב״הכ איכא איסורא כי הן רבים עתה עם הארץ נהיגי קלות ראש וכיוצא נראה דהדין עמהם ואתיא בק״ו ממ״ש פ׳ השולח והיא הלכה רווחת בי"ד סי' רס"ז דמותר לשחרר עבדו לדבר מצוה ושפחה שנוהגים בה מנהג הפקר כופין רבה ומשחררה כדי שתנשא ויוסר המכשול. ומכאן ק״ק אל מ״ש מרן בתשובה דיני כתובה סי׳ ב׳ על מי שהודה דענקת מזנה תנשא דמוטב להתיר איסור קל ולא יבואו לידי איסור חמור כמו שהתירו פ״ק דשבת לרדות הפת וה״נ נתיר כדי שלא יבואו לאיסור קדשה ונדה וכתב מרן דלא דמי לההיא דהתם ממילא בא לידי סקילה משא"כ בנ״ד דלא יבא לידי איסור חמור אלא בקום עשה ועוד דהתם איסור רדיית הפת הוא איסור קל אבל איסור מנקת איסור דרבנן חמור דאיכא סכנה לולד ועוד דהתם איסור סקילה חמורה ולכך התירו שלא יבא לידי איסור סקילה וכל היכא דלא אתי לידי איסור סקילה כנ״ד שלא חשש המורה אלא לנדה וקדשה לא התירו עכ"ד ושני החלוקים ראשון ואחרון לכאורה הך דשפחה הוייא תיובתייהו דבהא ליכא איסור סקילה וגם לא אתי ממילא אלא בקום עשה ואפ"ה התירו וזו הלכה פסוקה ופסקה מרן גופיה בש"ע שם בי״ד:

איברא דחילוק השני דאיסור רדיית הפת הוא איסור קל שייך נמי בהא דשפחה דהרי כתב הר״ן והביאו מרן בב״י שם דאסור עשה זה דשחרור אינו עשה גמור ולהכי דחינן ליה בעבור העשרה כההיא דר״א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה ועוד כתב דליכא איסורא אלא אם עושה דרך חנינה משא״כ כשעושה לצורך ע"ש ולפ״ז לחלק יצאת איסורא דמנקת דהוי איסור חמור ואיכא סכנה לולד כמ״ש מרן: והן היום נדפס ס׳ בני יהודה למהר״י עאייאש וראיתי בש״ות סימן קכ״ד בנ״ד בדיין אשר נפשו אוותה לעלות לארץ ישראל שכתב וז״ל ואע"ג דאשכחן דראב״ע שחרר עבדו וכו' נדחה עשה משו׳ מצוה דרבים דמשמע דמצוה דרבים עדיפא ודוחה עשה של תורה י״ל דראב״ע רצה לעשות כך מדעתו בלי שום מכריח וקמ"ל דלא עביד איסורא א״נ דעביד איסורא מ״מ הוה ניחא ליה למעבד איסור קל וכו׳ ע"ש ואגב שטפיה כתב ראב״ע במקום ר״א וסתם ר״א הוא ר״א הגדול הידוע. ותו ק״ק עליו דלא היה צריך למה שנדחק וסמא בידיה להשיב תשובה נצחת דשאני התם דלא עבר אמידי כמ״ש הר״ן ומייתי לה מרן בב״י ובנ״מ והגם דהר"ן בביאוריו להלכות כתבה לזו בשם יש מתרצי'. הנה בחדושיו כתבה בסתם ותו שכתב הר״ן בפירושו בהלכות דהאי לאו עשה גמור הוא דאי אמרת עשה גמור היכי דחינן ליה משום מצוה דרבנן ע״ש וכ״כ הר״יטבא בחידושיו שם פ' השולח בשם רבו דלאו עשה גמור הוא ע״ש: הן אמת דנראה דאיכא מאן דפליג בהא ותו איכא למיקם עלה מהא דפריך תלמודא בברכות דף מ״ז מצוה בעבירה היא וכמו שהעיר הרב מגן אברהם סי' צ' ס״ק ל׳ ועמ״ש בש״ות יד אליהו סי׳ ז׳: ומ״מ לדברי הר״יטבא והר״ן סליק שפיר חילוק השני שכתב מרן בתשובה הנז' בנדון המנקת אך על החלוקי״ם אנו מצטערים תרי חילוקי ראשון ואחרון מהך סוגיא דשפחה דדא היא תברתהון: אלא שראיתי למהריב״ל בח״ד סי׳ ד׳ דקשיתיה הא דשפחה לתשובת הרשב״א בהתר שבועת השחוק שכתב דאף כאשר שבועה ירא שלא יעבור אין להתיר דאין אומרי׳ לאדם לעשות עבירה בהתר כדי שלא יעשה עבירה גדולה וניחא ליה למהריב״ל דבנדון הרשב״א הוי קום עשה להתיר ובשפחה משמע מהתוס' דאינו קום עשה דהמצוה לעבוד ומניעת העבודה בשב וא״ת והוי כשופר בשבת משום גזרה דהוצאה ועפ״י דברי מהרי"בל הללו אפשר לישב דברי מרן הנז׳ דחילוקיו אמת בנ״ד דהוי קום עשה דאז צריך שודאי יתחייב ויהיה איסור סקילה להתיר ומאי דשרי׳ בשפחה אף דאינו ודאי ואינו איסור סקילה ה״ט משום דהוי שב וא״ת כמ״ש מהרי״בל וצריכים אנו לחילוקי מרן דאי לא״ה תקשי להרשב״א מרדיית הפת. ועתה אמת אגיד דלבי מהסס בדברי הרשב״א ומהרי״בל ואין המקום אתי לעמוד על בוריין של דברי' ועיין מ״ש מרן בב"י א"ח סוף סי' ש"ו ובספר שארית יעקב דף ך' וצריך להתישב בדבר ואני אמרתי בחפזי:

ונמצינו למדין דשרינן איסור דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דרבים וכן לשפחה להסיר המכשול אי מטעם דהוי כאונס כמ"ש התוספות פ"ק דשבת דף ד' ואי משו' דהוי מצוה דרבי' וכמ"ש התוס' ומכ"ש נימא דמוטב לבני החברה שלא ילמדו בבה"כ אף דקדושתו גדולה ומקדימין להיות עשרה ראשונים בבה"כ כיון דבמניעתם ליכא אלא שלא יהיו מעשרה ראשונים בבה"כ בשב וא"ת כדי שלא יבואו רבים לנהוג קלות ראש בב"הכ דהוי איסו' גדול כנודע ואין לומר דמאחר דאם בני החבורה ילמדו בב"הכ רבים אשר אתם מקיימין המצוה כתקנה ושאני הא דשפחה ועבד שהאדון משחררם משום מצוה דרבים לא כן הכא דהני רבים והני רבים דכללא הוא שב וא"ת עדיף ולחד שינוייא דמשנו התוס' דכיון דלהוטה לזנות הוי כמו אונסין ה"ה בנ"ד דזה דרכם כסל סירכייהו נקטי והוי כאונסין וכ"ש שאין בנ"ד אלא ביטול מצוה מן המובחר להיות מעשר' ראשונים בשב ואל תעשה וכל קבל דנא שחוק וקלות ראש בב"הכ איסורא רבא ואיכא נמי צד חילול ה' כידוע כלל העולה דאי ידעינן דלא מקבלי הני אינשי לשבת בב"הכ בקדושה מוטב להחזיק בקביעותם בחדר ואיש על מקומו יבא בשלום:

ח

דין ג. ראוי לכל ירא שמים שיהא מצר וכו' ואח"כ יאמר אני מאמין באמונה שלימה בנחמת ציון אלוהינו ברחמיו ינחמנו ויחדש עלינו מלכותו מהרה מז"ה מהר"א אזולאי בהגהותיו כ"י מסדר היום:

ט

דין ה'. טוב לומר פ' העקידה ופ' המן וכו' ובכל דור ודור תקון רבנן סדר לימודי' שונים וקביעות עתים במילי דחסידותא וכונת' לזכות את הרבים המון ישראל דבלאו הכי הן בעון הם בטלים מת"ת ועל ידי סדרו הלמודים הללו אינהו ואביזרייהו הם מתעוררים קורין ומקרין. ואולם לא נאמרו כל השעורים הללו לת"ח אשר להם יד ושם טוב חכמים וידועים לעסוק בגופי תורה ולעמוד על עיקר דיני התורה להבין ולהורות. ופוק חזי הרב הקדוש האר"י זצ"ל כי מעט מעט ראה והתקין בפרטים אלו. וכן מצאתי להרב לחם חמודות פ' הרואה אות פ"ד שכתב דמי שיש לו לב להבין במקו' ריצויים ותחינות ומעמדות ילמוד. וכ"כ הרב אליהו רבה משם פסקי תוספות. אמנם ראוי לכל ת"ח שיקבע עת כפעם בפעם ללמוד בספרי מוסר כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ואיידי דטריד בגופי הלכות ומחדש בטובו חידושי תורה קרוב שיגבה לבו וכיוצא. וקבלתי כי בכלל משז"ל דתורה תבלין לי"צהר הוא תוכחת מוסר מרז"ל קמאי ובתראי.

י.

ועשרת הדברות. עיין מ"ש מרן בבית יוסף ומ"ש הרב שמלה חדשה דף ק"ח ע"ב עש"ב:

יא

ופרשת עולה ומנחה וכו' כתב הרב הלבוש מפני שכל זמן שאדם מתעסק בתורה וקרבן מע"הכ כאלו הקריב אותו קרבן דכתיב וזאת תורת החטאת וכו' ודרשו בו כל העוסק וכו' מדכתיב וזאת וכו' ורש"י פי'דמדכתיב תורת ולא כתיב חקת יליף ואינו נראה דשמא לא רצתה התורה לעשות מהם חקה רק דת שיש להם טעם מגולה עכ"ל.

וחזיתיה לרב אליה זוטא שכתב עליו וז"ל וי"ל כמ"ש במזרחי פ' חקת דכל שלא נכתב תורה נמי אלא חקה לחוד יש לו טעם ואי קשיא הא קשיא הא פריך במנחות דף י"ט על הא דאמרינן כל מקום שנאמרה תורה וחקה אינו אלא לעכב והרי קרבנות דכתיב תורה ולא מעכבו ומשני תורה בעי חקה חקה לא בעי תורה א"כ מ"ה לא נכתב חקה דלא נאמר דמעכבי ואפשר דס"ל לרש"י דהא דחקה עיכוב הוא מג"ש ולא ממשמעו' וג"ש בעי דוקא בקבלה א"כ פריך לכתוב חקת ויהא הקבלה דלא קאי הג"ש על חקה זו ועדיין צ"ע גם למזרחי ק"ק מה הקשו תוס' שם תורה למאי אתא עכ"ל.

ומאי דתריץ יתיב קושית הרב הלבוש על פי דברי הרא"ם כבר נודע דאעיקרא דברי הרא"ם בזה צריכים ישוב דרז"ל מנו אשת אח וכלאי' ושעיר המשתלח שהיצ"הר משיב עליהם ולא כתיב בהו אלא חקה לבד וכמ"ש הרב נחלת יעקב וזהו כנגד היסוד שהניח הרא"ם דדוקא כי כתיב חקת התורה הוא בלי טעם.

אמנם גם למה שפי' הרב נחלת יעקב דחקה דהנך דוקא אין בהם בנותן טעם והיכא דאיכ' למדרש דרשינן ודמי למשז"ל אין נא אלא לשון בקשה אין עמידה אלא תפילה אין הבטה אלא מלמעלה ודכוותייהו דהכוונה דאין תיבה זו האמורה כאן אלא זה עש"ב לק"מ קושית הרב הלבוש על רש"י דזמנין טובא דמשכחת חקה ולטעמ' עביד וה"נ גבי קרבנות הומ"ל חקה ופירושה כאינך דאיכא טעמא:

ומה שהקשה הרב אליה זוטא על רש"י מסוגית מנחות הא ודאי קשי' ומה שתירץ הרב דפריך דלכתוב חקה ותבא הקבלה דלא קאי ג"ש על חקה זו אינו מחוור דמאי פרכא דלא לכתוב תורה ובמקו' תורה לכתוב חקה ותיתי קבלה למשה דלא קאי ג"ש על זו הרי טפי עדיף הא דכתב תורה כי בזה אין צורך לקבלה לא כן אי היה כתוב חקה היה צריך נמי לקבלה למסור למשה רבינו דלא קאי ג"ש על זו ומה צורך לכל זה כתב תורה וסגי לן. ותו דזה דעת התוס' שם במנחות ובזבחים ריש דף י"ח וחולין ריש דף כ"ד דהא דחקה מעכבא היינו מג"ש אבל מסתמות דברי רש"י לא משמע הכי אלא שדעתו דחקה ממשמעותא הוא דהויא עיכובא וזה דעת הרי"טבא בשם רבינו יהודה בן יקר בחידושי קדושין דף י"ד והר"ן בשם הרמב"ן בחי' חולין דחקה הוי עיכובא ממשמעות וכ"כ בשיטה מקובצת חולין כ"י בשם הרא"ה ועיין בחידושי קידושין לחד מקמאי והיא נדפס"ה בקושטנדינה ע"ש בדף י"ד באופן דקושי' הרב אליה זוטא על רש"י הנז' בעיני היא קושיא חזקה:

ותו ק״ק על דברי התוס׳ בזבחים דף י״ח שכתבו וז"ל ת״ל חקה חקה לג״ש מכאן אומר ר״ת דהא דאמרינן במנחות כל מקום שנא׳ תורה וחקה אינו אלא לעכב לאו חד טעמא נינהו דחקה מג״ש ותורה ממשמעות עכ״ל דהרי בסוגית מנחות אסיקנא דכונת רב דאמר כל מקום שנאמרה תורה וחקה אינו אלא לעכב היינו דחקה דוקא לעיכובא ותורה לא מעכבא ואף דכתיב תורה אי כתיבא חקה אין ואי לא לא וא״כ איך נקטי התוס׳ דתורה מעכבא ממשמעות ולאו חד טעמא נינהו תורה וחקה דחקה מג״ש ותורה ממשמעות דמוכח מדבריהם דקושטא הוי דחקה לחוד מעכבא וכן תורה לחוד והא במסקנא לא קאי הכי כמדובר. והתוס׳ במנחות כתבו דברי ר״ת אמסקנא דש״ס דתורה בעיא חקה וחקה לא בעיא תורה ע״ש ובתוספות דחולין ריש דף כ״ד: ולזה יש לומר דכונת התוס' בזבחי׳ כלפי אוקמתא מציעתא אף דלא קיימא מסקנא הכי משום דהך שינוייא או חקה או תורה מעכבי לפום ריהטא יקשה על ר״ת דהרי משנינן דחקה או תורה מעכבי וכיון דתור׳ לחוד מעכבא ודאי ממשמעותא הוא וכי היכי דתורה ממשמעות ה״ה חקה ולאו מג״ש. והכין חזינא בשיטה מקובצת לחולין כ״י שכתב משם הרמב״ן על דברי ר״ת וז״ל ולא דאיק מדאתמר התם במנחות אמר רב וכו' וקס״ד תורה וחקה תרווייהו ואסיקנא אפי' תורה בלא חקה וחקה בלא תורה ואי מג״ש היכי ס״ד למימר הכי אלא ודאי מגופיה משמע הכי וכי אסיקנא אפי׳ חקה בלא תורה הכי נמי הוא עכ״ל הרי דהרמב״ן הקשה על ר״ת מהך אוקמתא מציעתא. ואמטי להכי אתי התוספות לאוקומה להאי אוקמתא נמי בשיטת ר״ת דמיד איריא חקה מג"ש ותורה ממשמעות. אבל לאו דלקושטא פי׳ מימרת רב הכי. ועמ״ש הרב ברכת הזבח שם בזבחים ודוק:

אמנם ראיתי בירושלמי בריש סוטה דאמרינן התם לא יקנא מתוך שחוק וכו׳ ובעי עבר וקנא בחד מכל הנך אי מעכב ופשיט אתיא כהדא כל מקום שנאמד חקה תורה מעכב ומשמע דסבר הירושלמי דתורה לחוד מעכב דגבי סוטה לא כתיב אלא תורת הקנאות. וה״נ אמרינן תו התם בירושלמי דסוטה פ״ב הלכה ג' מ״ד בין שבועות בין תנאין מעכבין אית ליה חקה תורה מעכב. ומוכח דכונת הירושלמי כדאמרן דתורה או חקה מעכב. וכן כתב מרן בכסף משנה סוף הלכות סוטה על הירושלמי דפ״ק דהכונה דגבי סוטה כתיב זאת תורת הקנאות ומעכב. למדנו דסבר הירושלמי דתורה לחוד מעכב. וזהו הפך מסקנת תלמודין במנחות. ובהכי ניחא לי דברי הרא״ש בתוספותיו לסוטה כ״י דאמאי דאמרינן שם דף ח׳ ע״ב חבל מצרי מהו שיעכב כתב הרא״ש וז״ל תימה היכי ס״ל שיעכב הא אפי' מידי דכתיב בקרא אמרינן בכל דוכתא שנה הכתוב עליו לעכב דאי לאו דשנה אינו מעכב ונ״ל לפרש מהו שיעכב אם אין להם במזומן חבל מצרי מהו שיעכבו הדבר עד שיחזרו אחר חבל מצרי אבל אם השקוה בלא חבל ודאי אינו מעכב עכ״ל וק״ק דמשמע דגם בסוטה בעינן שנה הכתוב לעכב והרי בירושלמי קאמר דכיון דכתיב בה תורה מעכב כאמור. אמנם לפום מאי דאמרן לק״מ דמסקנת תלמודא דידן הפף הירושלמי דדוקא חקה מעכב ושפיר קאמר הרא״ש לפום גמרין

דבעינן שנה הכתוב:

אבל קשה על מרן בכ״מ שם בסוף סוטה ועל הרב פר״ח בהגהותיו דק״ל על הרמב״ם מהירוש׳ ומדהדרי לתרוצי׳ פסק הרמב"ם ולא זכרו דתלמודין מסיק במנחות הפך הירושל׳ דתורה לחוד לא מעכב. ועל הירושלמי קשה מהא דפריך בסוגיות מנחות על הא דס״ד דתורה לחוד מעכב דהרי קרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וכו' ולא מעכבי ולירושלמי דסבר הכי לקושטא קשיא מקרבנות כקושיין:

ואפשר דסבר הירושלמי דל״ק מדכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וכו' דאף דבעלמא תורה לחוד מעכב שאני הכא דכתיבי בהך קרא כלהו קרבנות ואתקוש למנחה מה מנחה אף דכתיב בה חקה לא מעכבא דכתיב מגרשה ומשמנה גרש ושמן מענבין ואין דבר אחד מעכב ולמדנו דחקה דידה לא מעכבא וכדאמרינן התם בסוגיית מנחות הנז' אף שאר קרבנות נמי לא מעכבי אף דכתיב תורה וא״כ שפיר מצית אמרת דתורה לחוד מעכבא דכל מאי דדחי להך סברא בתלמודא דידן היינו מכח דקשיתיה מקרבנות. והשתא להא מתרצא מהקשא כדאמרן סבר הירושלמי דגם תורה לחוד מעכב.

והשתא דאתית להכי הנה מקום להשוות תלמודין עם הירושלמי ולומר דכי אמור בתלמודין דחקה לא בעי תורה ותורה בעי חקה ונדחקנו במימרת רב היינו מקמי הא דפריך ומשני ממנחה אבל למאי דאסיק בתר הכי דחקה דמנחה לאו לעיכובא מדכתיב מגרשה ומשמנה ממילא ל״ק מקרבנות דכתיב תורה ולא מעכבי די״ל דאתקוש למנחה ושבקינן מימרת רב כפשטה דחקה או תורה מעכבי ולא אצטרי׳ לש"ס לפרושה דממילא רווחא שמעתא בהך דמנחה ואתיין מילי דרב כפשטייהו וכפ״ז כחדא שריין התרי תלמודי. ובהכי תו לא צריכנא לתרוצי דברי התוס' בזבחים כדשניין די״ל דהתוס' דזבחים ס״ל דהכי מסקנא דמילתא דחקה או תורה מעכבי דלמאי דמשני במנחה הדרן לשינויא מציעתא דחקה או תורה קאמר רב דמעכבו דבהכי א״ש מילתיה לרב כדאמרן. ובזה סלקי שפיר דברי מרן בכ״ע והרב פד״ח דאזלי בתר הירושלמי ושבקי מסקנת תלמודין. אלא דכל כי הא הו"ל למרן ולפר״ח לאודועי. ומן האמור תנוח דעתנו בדברי רש״י דסוף מנחות דאתינן עלה דכיון דבהך קרא אתקוש קרבנות אהדדי ליכא למטעי דחקה לעכב דמקשינן כלהו למנחה מה מנחה לא מעכבא אף כל הקרבנות כן וזהו שפירש רש״י דק״ל דהול״ל זו החקה לעולה וכו' דשפיר מצי למכתב זו החקה ולאו לעיכובא הוי מהקשא דאעיקרא ה״ט דכתיב תורה בקרבנות ולא מעכבא מכח הקשא דלפי האמת או תורה או חקה מעכבא ול״ק קושית הרב אליה זוטא הנז׳ על רש״י כנ״ל לישב בדוחק. ומה שמקשה הרב אליה זוטא בסוף דבריו לדברי הרא״ם מהא דק״ל לתוס' תורה למאי אתא ומשמע דכונתו להקשות דלדברי הרא״ם דחקה בלי תורה לטעמא עביד ואינה גזרה בלי טעם זולת כי כתיבא תורה בהדה א״כ מאי ק"ל לתוס׳ תורה למאי אתא הא אצטריכא בהדי חקה לומר דלית בה טעמא ולק״מ דדברי הרא״ם אינה אלא כי כתיב חקת התורה כאשר עין הקורא בעיניו יראה. אמנם הא דשמעתין היינו אף דכתיבי תורה וחקה בחד ענינא אף דלא סמיכי והנם רחוקים כגון מנחה דכתיב חק וכתיב זאת התורה לעולה דגם בכה״ג מקרי דכתיבו במנחה תורה וחקה וכל כי הא מודה הרא״ם דאינו גזרה בלי טעם ובאופן זה הקשו התוס׳ תורה למאי אתא. אך כבר כתבנו דדברי הרא״ם מוקשי׳ מצד אחר ותו ק״ק על דבריו ממ״ש רש״י דפ׳ תולדו' חקתי דברים שיצ״הר משיב כחזיר ושעטנז שאין בהם טעם ע״ש ואין להאריך ועיין בס' יד אהרן מ"ש על דברי הלבוש :

יב

וחטאת וכו׳ הרב מגן אברהם כתב מכח קושיא דאם יודע שחטא יאמר פ' החטאת קודם והרב אליה רבה והרב שמלה חדשה דף כ״ח ע״ב דחו קושיתו וא״כ בנל גוונא יש לומר פ' עולה קודם וכן משמע מסתמות הפוסקים ועיין בש״ות שב יעקב א״ח סי׳ ב׳:

יג

דין ו'. פ' קרבנות לא יאמר אלא ביום. בס׳ עטרת זקנים סי' מ״ח כתב דיאמר פ' הקרבנות קודם ברוך שאמר וכ״כ הרב הלבוש שם נראה דלדידן בארץ הצבי שאין אנו אומרים בזמירות פ' מוסף שבת ולא נהגינן בזה כדברי מרן וטעם מנהגנו דתפלת שחרית במקום תמיד ואין להקריב מוסף קודם א״כ ה״ה שאין לקרות סדר הקרבנות עד אחר תפל' י״ח. ומיהו כל זה למצוה מן המובחר ומהיות טוב. אבל אפילו בלילה יכול לומר פרשיות אלו קודם היום דלא גרע מן תורת לילה וכי היכי דמעלה כאלו הקריב במקום הראוי ה״נ בזמן הראוי וכ״כ הרב שמלה חדשה דף כ״ט ע״א. אלא שעל דרך האמת אין לקרוא מקרא בלילה קודם היום זולת באור הששי כמ״ש גורי האר״י זצ״ל:

יד

יאמר פ׳ הקרבנות בעמידה דיושב פסול לעבודה כ"כ הרב אליה זוטא. אך באליה רבה כתב כן משם עולת תמיד ודחה דבריו דאין קפידא בזה. וכן הסכים הרב שמלה חדשה וכתב דלא ראה מאן דחש לה. וכן עמא דבר:

טו

דין ז׳. מפני שהם באים נדבה וכו' עמ״ש מרן בבית יוסף משם מהדי"א ומהר״י ן׳ חביב ועמ״ש האחרוני' ועיין בש״ות כנסת יחזקאל סוף א"ח ובש״ות שאלת יעבץ סי' קס״ג ובס׳ פרי צדיק דף ע״ב:

טז

מהרש"ל היה אומר אחר פ' חטאת יה״ר שאם נתחייבתי חטאת וכו' והט״ז השיגו דאין חטאת בא על תנאי שאינו בא נדבה. וכן השיג הרב באר שבע ומהרח״א בעץ החיים והרב בני יעקב בהגהותיו על דברי מרן בכ״מ שכתב כן בכמה מקומות. וכן קשה על הרדב״ז בלשונות הרמב״ם סי׳ רכ״ב. והרב יד אהרן עמד בענין הנסכים דאינם שוים נסכי חובה לנסכי נדבה דהני לספלים והני לאישים וכו' וכבר כתיבנא בעניותין על דבריו בספרי הקטן שער יוסף דף י״ח עיין שם באורך ואחר זמן ראיתי להרב משנה למלך פי"ו דמע"הק דין י״א שהסכים דלדעת הרמב״ם אינו יכול להתנות הנסכים מצד המלח עש״ב. ומיהו הא דידן לא דמי שאינו אלא קורא בתורה וכמ״ש כל האחרונים דדברי מהרש״ל עיקר:

טו״ב דין ח׳. ושחט אותו וכו' הט״ז קרא תגר על האומר ונשלמה פרים שפתינו קודם איזהו מקומן דגם חטאת נזכר שם ושמא אינו חייב אלא יאמר ונשלמה פרים שפתינו במקום קרבן התמיד. והביאו דבריו קצת אחרונים אך הרב שמלה חדשה שדי בהו נרגא וכתב דאין קפידא וכן עיקר:

ח״י דין ט׳. ואח״כ פ׳ מזבח מקטר וכו׳ אין צורך לומר פ׳ מזבח אדמה וכו' ודלא כספר חקי חיים שמלה חדשה דף ק״ח ע״א:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה