ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
א
דין א'. מותר להתיר ציציות וכו' פירש״י פרק במה מדליקין מתירין מטלית ישן לטלית חדש וכתב הרב בית חדש על דבריו וז״ל אפשר די״ל דטלית ישן קרוע שאין לובשין אותו ומ״ש מותר להתיר ציציותיו אבל מטלית חדש לטלית חדש אין מתירין ומיהו נראה עיקר דרש"י ארחא דמילתא נקט דאין דרך להתיר ציצית מטלית שעומד ללביש׳ אבל מדינא שרי אפילו מחדש לחדש והכי איתא בשאלתות להדיא ר״פ שלח דאין להתיר ציצית מטלית כדי למכרה לישראל משום דקמבטל לה למצוה אבל מטלית לטלית שרי עכ״ל וק"ק דאיך כתב דאפשר דדוקא מטלית ישן קרוע שאין לובשין אותו מתירין דכפ"ז נמצא דרב אפילו בכי האי גוונא אסר והרי פ' התכלת דף מ״א אבריתא דקתני ושוין שמביא תכלת ממקום אחר אמרינן. ש״מ מתירין מבגד לבגד ודחינן דילמא איגלאי דאיבלאי והילך פירש רש"י מועתק מפירש"י כ"י שהגיהו רבינו בצלצל וז"ל ש״מ מתירין מבגד לבגד. מדקתני שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה לא חיישינן לבזיון דמבזה לטלית ראשונה ותיובתא דרב דאמר לקמן אין מתירין מבגד לבגד. דילמא דאיבלאי הא דקתני תכלת ממקום אחר אם בלתה אותה טלית ראשונה דאינה ראויה לציצית קאמר דמתירין ממנה הציצית עכ"ל הרי דאם בלה הטלית דאין לובשין אותו אפילו רב מודה דמתירין כיון דהראשונה אינה ראויה לציצית וא"כ איך כתב הרב ב״ח דכונת רש״י דטלית ישן קרוע שאין לובשין אותו הוא דמתירין והלא בזה אפילו רב מודה. וגם מאי דאסיק דארחא דמילתא נקט דאין דרך להתיר ציצית שעומד ללבישה ק״ק דכפ״ז רב אף בזה אסר ומסוגית מנחות מוכח איפכא כמבואר. ונראה דכונת הרב ב״ח היינו שהוא טלית ישן שבעליו אינו רוצה עוד ללובשו אבל עדיין ראוי ללבישה ואחרים לובשים אותו ובזה רב אסר ושמואל שרי ולא שרי רב אלא כשבלה לגמרי דאינה ראויה עוד לציצית ואסיק הרב ב״ח דארחא דמילתא נקט רש״י אבל מדינא שרי אף מחדש לחדש. והרב יד אהרן האריך להעמיד דברי רש״י אף בבלה לגמרי ורצה לישב עפ״י דרכו מה שכתוב בפירוש הרי״ף ומה שהקשה הרב לחם חמודות וכל דבריו דחוקים ורחוקים ואינם נכונים וגם לא היה בידו ספר לחם חמודות ולכן כתב משמו דברים שמשמעותן שהל"ח ראה סוגית הש״ס עש״ב והאמת שנראה שהל"ח אשתמיטיתיה סוגיית הש"ס כאשר השיגו מהרח״א בהגהתו בספר בני חיי וכל זה פשוט ומבואר ואין להאריך ומהרח״א והרב יד אהרן ייחסו הפירוש אשר בהרי"ף [לרש״י] וכבר ידוע שהפירוש ההוא אינו מרש״י וכן הרב לחם חמודות כאן כתב בפירוש הנדפס בהרי״ף ולא [יחסו] לרש״י ועמ"ש הרב אליה רבה סי' ר״ח ס"ק כ"ו. ועיין מה שאכתוב בסמוך בס״ד:
ב
נשאל הרב המובהק החסיד כמהר״ר יעקב מולכו זלה״ה מרבנן קשישאי אשר בעיר עז לנו עה״ק ירושלים ת״ו בתשובותיו כ״י סי' ס״ד מי שנפסקה ציצתו אם מותר להשליך האחרים כדי לחדש ארבעתם והשיב הרב וז״ל גרסינן פ' התכלת דף מ״ה תניא טלית שנקרעה וכו׳ ושוין שמביא תכלת ממקום אחר וכו׳ ש״מ מתירין מבגד לבגד דילמא דאיבלאי ופירש״י וכו׳ ולקמן מייתי התם פלוגתא דרב ושמואל אי מתירין מבגד וכו׳ וקי״ל כשמואל וכתבו התוס׳ בשבת דף כ״ב דע"כ לא פליגי אלא דוקא להתיר מבגד לבגד מכלל דשלא להניח בבגד אחר אסור והנה לפי טעם רש״י שכתב דמאן דאסר מבגד לבגד היינו בזוי מצוה דמבזה לטלית ראשונה דאין ראויה לציצית יש ללמוד דאין חילוק בין היכא דהטלית כשר בד׳ ציציות להיכא דכבר נפסק ציצית אחד ונפסל הטלית מפני דהטעם האיסור שנראה גריעותא בטלית שאין ראוי למצוה וא״כ מאחר שהטלית כשר למצוה אף שאין לו עתה כי אם ג׳ ציציות אסור לחתוך אותה מפני בזיון הטלית וכן יש להוכיח מפשטא דשמעתא דכי קאמר ש״מ מתירין מבגד לבגד מדקאמר שמביא תכלת ממקום אחר וכו׳ נימא דהתם איירי היכא דאין לאותו טלית כי אם ג' ציציות דמותר לחתוך אותם כדי להניחם בבגד אחר מאחר שהטלית אינו מוכשר בארבע ציציות דהלא למ״ד מתירין אי מתיר שלא להניחם בבגד אחר אין מתירין וכמו דלמ״ד אין מתירין אין חילוק בין היכא דיש לטלית ד׳ ציציות או ג׳ ה״נ למ״ד מתירין אי מסירם כדי שלא להניחם בבגד אחר אין חילוק בין היכא דיש לטלית ד' או ג'. ובלאו הכי נראה טעם גדול לאסור לפסול הציצית ולחתוך אותו דמאחר דהוא עשוי בהכשר והוא פוסל אותו אסור משום בזויי מצוה דמבזה אותו הציצית לפוסלו דהכי כתב הטור א״ח סימן כ״א בשם השאלתות וז"ל אסור לבני ישראל למעבד צרכיהון במידי דעביד למיפק ידי חובת מצוה. וכו' א״נ הושענא לארוחי בה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם יאמר קרא במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגליו שלא יהיו מצות בזויות עליו וכו' ומכאן יש כעין ראיה דהרי אתרוג דאסור לאכלו כתב הטעם משום בזוי מצוה והאתרוג לבד אינו בעצמו מצוה כי אם בשאר המינים דהרי קי״ל ארבע מינים שבלולב מעכבין זה את זה וכמו כן קי״ל ד׳ ציציות מעכבין זא״ז וכמו דבאתרוג אע״ג דאינו מצוה בפ״ע אפ״ה אסור לאוכלו משום בזוי מצוה דמבטל אותו ממצות וה״נ בציצית אע״פ שאין קשור בטלית כי אם ציצי״ת א׳ מאחר שהוא כשר אסור לפוסלו בידים. והאריך הרב בזה בדין האתרוג ופלפל בחכמה כמ״ש מרן הב״י בסימן תרל״ח וסימן תרמ״ט וסיים וז״ל ונחזור לענינינו דנראה ודאי דאף דלא יש בטלית כי אם ציצית אחד אסור לחתוך משום ביזוי דציצית. ומיהו היכא דאלו הציציות בלו ורוצה להניח חדשים כתב הלבוש דמותר לחתוך אותם משום נוי מצוה להניח אחרים חדשים עכ״ל הרב במאי דשייך לענין דינא.
וטרם אענה במה שיש לדקדק מדברי הרב אציגה נא עמך אשר ראיתי להרב הגדול מהר״ם ן׳ חביב בעל גט פשוט בתשובותיו כ״י סי׳ י״ד שנשאל שאלה זו ממש והשיב הרב וז״ל פ׳ ב״מ ופ' התכלת רב אמר אין מתירין וכו׳ ושמואל אמר מתירין וכו׳ ופסקו הפוסקים כשמואל לכאורה נראה דלא התיר שמואל אלא מבגד לבגד אבל לחדש הציציות להסיר הציציות הישנים ולזרקן לאשפה ולשים ציציות אחרים חדשים תחתיהם משמע דאסור ולפיכך לא איבעיא לן אלא במי שנפסקה לו ציצתו אם יכול להשליך האחרים כדי לחדש כלם ואחר העיון יראה לדקדק מדברי הפוסקים דמותר להסיר ציציות הישנים ולשים ציציות אחרים חדשים תחתיהם דכתבו התוס' דאף שמואל לא שרי להתיר הציצית אלא כדי להניחם בבגד אחר אבל שלא להניחם בבגד אחר לא וכ״כ המרדכי ומשמע דלא באו למעט אלא כשאינו מניחם בבגד אחר אבל אם מתירין לחדשם מותר וכ״כ הרב הלבוש וז״ל דוקא כשמתירין שלא ע״מ לעשות בבגד אחד וגם אינו רוצה לעשות ציציות אחרות בבגד זה דהו״ל ביזוי מצוה לציצית או לבגד אע"ג דקי״ל ציצית חובת גברא מ״מ להתיר ממנו שלא לצורך כלל אבל אם רוצה להתיר מן הבגד ולהשליכם לעשות בו ציציות אחרות יפות מן הראשונות נ״ל ודאי שהוא מותר דהוי נמי מצוה וכתיב זה אלי ואנוהו עכ״ל ונראה להביא ראיה מפשטא דשמעתא דכיון שהוא לצורך מותר דהא שמואל דאמר מתירין וכו' סבר בפרק התכלת דחובת מנא וכלי קופסא חייבין בציצית א״כ איך מתיר להתיר ציצית מבגד לבגד דהשני בגדים הם חייבים ע״כ לומר דאפי' דהבגד האחר חייב להניח בו ציצית אפ״ה שרי ליה להתיר ציציותיו מפני שהוא צריך להם להניחם בבגד אשר הוא מתעטף בו א״כ אף אנו נאמר דשרי להסיר הציציות הישנים לתלות חדשים גם מלשון רש״י דכתב פרק ב״מ יש לדקדק כן שכתב להתיר ציציות מטלית ישן לטלית חדש דנראה דהוקשה לו לרש״י איך מתיר משואל להתיר ציצית מבגד לבגד והלא איהו ס״ל כלי קופסא חייבין ולכן פירש דהטעם שהתיר שמואל היינו משום דהוא לצורך מטלית ישן לטלית חדש וא״כ גם בנ״ד שרי להתיר ציציות ישנים לחדשם ומשמע מדברי רש״י דאינו יכול להתיר מבגד חדש לחדש אלא מישן לחדש ויראה לכאורה דמדלא הזכירו הפוסקים חילוק זה חולקין על רש״י בזה אמנם מתוך מ״ש יראה דלא פליגי דרש״י לא הוצרך לכתוב זה מישן לחדש אלא לתרץ הקושיא לשמואל דסבר דכלי קופסא חייבין בציצית כדאמרן אמנם לדידן דציצת חובת גברא וכלי קופסא פטורין אפי' מחדש לחדש מתירין ושוב ראיתי שהב"ח כתב על לשון רש״י וז״ל אפשר וכו' עכ״ל ומכללות דבריו שרצה ללמוד דמתירין ציצית מבגד חדש לחדש ממש דשאלתות לא אסר אלא כדי למכרה לישראל דקמבטלא ממצותה אבל מטלית לטלית שרי גם אנו נלמוד לנ״ד דמתירין ציציות הישנים לתלות חדשים תחתיהם וכמ״ש הרב הלבוש דזה נוי מצוה עכ״ל הרב מהרמב'"ח:
הנה מה שהביא מהר"י מולכו בתשובתו הרמתה הנז״ל ראיה להוכיח דאם יש ג׳ ציציות כשרים או אפילו אחד כשר אין להתירו מהטלית משום בזוי מצוה מדלא מוקי תלמודא בריתא דקתני ושוין שמביא תכלת ממקום אחר (דהכי) [בהכי] נראית ראיה נכונה. אך יש לדחות קצת דלעולם דליכא משום בזויי כי אם בטלית מצויצת בארבע לא מצינא להתיר ציציותיו אף להניחם בבגד אחר לרב ושלא להניחם לשמואל וכדבצר ליה חדא או תרתי שרי להתירם ומיהו ה״ד לדידן דקי״ל דארבעתן מצוה אחת אבל לר׳ ישמעאל דארבעתן ד׳ מצות אף דליכא אלא חדא מצוה היא ואין להתירו ומשום דשמעינן לרב יהודה אמר שמואל בשילהי הקומץ דאמר הלכה כר׳ ישמעאל לא בעי תלמודא הכא לאוקומי בריתא דושוין שמביא תכלת וכו' שמביא מטלית שאין בה ד' ציציות דכפ״ז רב ס"ל דלא כר׳ ישמעאל ופליג אשמואל באי נמי ואנן לא שמעינן לרב דפליג עליה דשמואל בההיא ומ״ה משני שינוייה אחרינא. ואי נימי דבפלוגתא לא איירי תלמודא ומשני שינוייא דרויחא לכ״ע בין לת״ק בין לר׳ ישמעאל. ומיהו אנן דקי״ל דלא כר' ישמעאל ונקיטינן דארבעתן מצוה אחת אי ליכא בטלית ארבע שרי להתיר הציציות כיון דאין כאן מצוה עד שיהיו ד'.
הן אמת דכפ״ז ק״ק דבעי תלמודא בשילהי הקומץ אפלוגתא דר׳ ישמעאל ות״ק מאי בינייהו ואמרו דאיכא בינייהו סדין בציצית א"ב בעלת חמש א״נ למיפק בה בשבת ואמאי לא אמרו דאיכא בינייהו נמי אי שרי להתיר ג׳ ציציות בדליכא ארבעתן:
אלא דאי מהא לא איריא דאשכחן דמקצת רבוואתא דזימנין דמשכחת דאיכא בינייהו טובא ולא אמרינהו תלמודא כמ״ש בשיטה מקובצת לקמא דף מ״ד ע״ד ע״ש ואף אנו נאמר דאה״נ דהא נמי איכא בינייהו לת״ק ור׳ ישמעאל ולעולם דלדידן דקי״ל כת"ק בדליכא בטלית כלהו ארבע מתיר אף מפקיע:
אמנם הדין דין אמת דאיכא משום ביזויי מצוה אפי׳ אי ליכא בטלית אלא ציצית אחד ואין להתירו מהטלית להשליכו וכמ״ש הרב הנז׳ ואדחויי לא סמכינן וכדמשמע קצת מדברי הטור בשם השאלתות שהביא הרב הנז׳:
איברא דמה שסיים הרב הנז' דאם בלו הציציות ורוצה להניח חדשים שרי וכמ״ש הר׳ הלבוש קצת קשה דמשמע מדבריו דדוקא אם בלו הציציות הישנים בהא הוא דשרי הרב אבל אם הציציות הישנים לא בלו ובעומדם יעמודו חזקים לא אריך למשלפינהו הגם דהחדשים נאים מהם ואם זה כונתו ק״ק דמייתי מהרב הלבוש ואלו הרב הלבוש כתב בהדיא דאם רוצה להתיר מן הבגד הציציות ולהשליכם לעשות בו ציציות יפות מהראשונות מותר ונראה דהרב איירי כשהציציות חדשים גם ישנים שוו בשיעוריהם בנוי ובחוזק אז בעינן דהראשונים בלו דוקא דאי לא בלו אסור אך אם החדשים נאים ויפים מהראשונים אף שלא בלו והם חזקים מותר להתירן להניח היפים דיש נוי למצוה ומקיים זה אלי ואנוהו ולא פליג על הרב הלבוש אלא שקיצר בדבריו. וגם הרב מהר״ם ן׳ חביב בתשובה הנזכר מסכים הולך לדברי הרב הלבוש. אך הראיות שהביא אינם כל כך מכריחות כמבואר למעיין. ומה שהסכים דמתירין ציצית מבגד לבגד אפילו מחדש לחדש (דברים) [דבריו] ברורים וכן משמע מסתמות דברי רשב״ם בפסחים דף ק״א ומפסקי תוספות פ׳ במה מדליקין ושאר פוסקים וכן משמע מדברי התוס׳ בפסחים דף ק"א ובמנחות דף מ״א ע"ש וכן מוכח ממ״ש רבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ״י פ׳ במה מדליקין שכתב וז״ל רב אמר אין מתירין הציצית מטלית לטלית מפני שאתה מבזה הטלית הראשונה שכבר הקצה אותה לדבר מצוה ושמואל סבר כיון דלדבר מצוה בעי לה לקושרה בטלית אחרת נאה ממנה מותר עכ״ל משמע אפילו הראשונה חדשה אלא שהשניה נאה ממנה מותר. וכן משמע מדברי הנמקי יוסף בהלכות ציצית ומכאן קצת ראיה לדברי הרב הלבוש דמותר להתיר הציציות אף שהם חדשים כדי לשים אחרים נאים דכיון דאיכא נוי מצוה מותר וכן בדין דגדול כח מצוה מן המובחר וכדאמרינן במנחות . דף ס״ד דאם שחט כחושה לטובת היום אומרים לו לכתחילה הבא שמנה ושחוט ופסקה הרמב"ם פ״ב דשגגות וכמ״ש הרב מהר״ר צבי בתשובה סי׳ מ״ה ואף שיש לדחות כמ״ש במקום אחר מ"מ מסתברא דכיון שכונתו לקיים מצוה בציצית נאה לקיים מצות זה אלי ואנוהו שרי ליה לחתוך הציציות הראשונים וכמ״ש הרב הלבוש והסכימו [לדבריו] הרבנים הנז׳ והאחרונים וע"ש בשו״ת מהר״ר צבי סי' הנז' מ״ש ע“ד רש"י הנז׳ שכתב מישן לחדש ע״ש:
ומתוך מה שכתבנו אבא העי"ר על מ”ש בס׳ האגודה פ׳ התכלת דף רט״ו ע״ד וז״ל טלית (בגלויה) [בלויה] ויש לה תכלת יתיר התכלת ויביא ויעלה בטלית וכו׳ עכ״ל וק״ק דהא דאוקימנא הך בריתא דילמא דאיבלאי היינו לרב דסבר אין מתירין ציצית מבגד לבגד וכמבואר עמש״ל אות א' וא״כ לדידן דקי"ל כשמואל דמתירין וכמ״ש בס' אגודה עצמו בשבת דף קכ״ג ע״ד אפי' אינה בלויה מתירין ומאי קאמר טלית בלויה ויש לה תכלת וכו' אפי' אינה בלויה והיא חדשה מתירין מבגד לבגד ככל אשר דברנו. ועיין מ״ש בסמוך בסוף אות ד' בס"ד:
ג
בהך בריתא דפרק התכלת דף מ״א הנז׳ דקתני ושוין שהוא מביא תכלת ממקום אחר קתני סיפא ובלבד שלא תהא מופסקת והביאוה הרי"ף והרא“ש ותמה מרן בב״י אמאי השמיטוה הרמב״ם והטור. וק"ק דאמאי השמיטה נמי הוא ז״ל ולא העלה אותה על שלחנו. ובפירוש הבריתא פירש מרן בב״י דאצטריך לאשמועינן דסד״א דאם בכנף הראשון נפסק ונשתייר כדי עניבה דכשר בעודו שם לתכשר גם בכנף השני קמ״ל דכיון דתחילת קביעתו בכנף זה מופסק פסול. וכן ראיתי בלקוטי מהר"ר בצלאל כ"י שכתב בשם גליון וז״ל ובלבד שלא תהא מופסקת שיהיו כל חוטיה שלמים דלכתחילה בעי שיעור וכדאמרינן לעיל בד״א בתחלתו אבל בסופו שריו וכו' והכא הוי תחלה לגבי האי טלי' שבא לתלות בו ולכתחילה בעי שיעור שלם עכ"ל. והרב מעד"מ פירש מדנפשיה פירוש זה וכתב וז״ל ושוב מצאתי שהב״י דחה פירוש זה דאי תימא הכי למה לא כתבו הרמב״ם והטור ורבינו ירוחם לדין זה עכ״ל ומ״ש שמרן דחה פירוש זה איברא שלשון מרן בב״י הוא ותימה דא"כ אמאי לא כתבו וכו' אבל בזה לא נדחה הפירוש שהוא פירוש נכון לדעת הרי״ף ורש״י והרא"ש. ומ״ש שרבינו ירוחם נמי השמיטו נגרר אחר מרן אך האמת שרבינו ירוחם כתבו נתיב י״ט וכבר השיג בס' יד אהרן על מרן ע"ש ומ״ש הרב ב״ח ומהר״ם מטיבו״לי לישב בעד הרמב״ם והטור הם דברים דחוקים ומה גם דהטו״ר בקצור פסקי הרא״ש כתבו ע״ש:
והגם דמרן הכא בש״ע השמיט דין זה ומשמע קצת דמספקא ליה. הדין דין אמת ופירושו של מרן אמת ויציב ומה גם עתה דמהר״ר בצלאל מטי בה בשם גיליון שהוא מרב קדמון והכי מוכחי דברי רש״י וברא״ש ורבינו ירוחם שכתבו שיהיו החוטים שלמים וגם הרי״ף הביאה. וכן כתב הרב ברכת הזבח דהדין אמת וגם הט״ז ומג״א ואליה רבה כתבוהו. וגם מור״ם כתבו בדרכי משה וק״ק אמאי השמיטו גם הוא בהגהה ובס' עולת תמיד כתב דין זה מדנפשיה וכתב להוכיח כן מדברי רש״י ע"ש והם דברי מרן בבית יוסף:
ד
אבל שלא להניחם וכו' כתב הרב עולת תמיד וז״ל לשון השאלתות ר״פ שלח דאין להתיר ציצית כדי למכרה לישראל משום דקמבטל לה למצוה אבל מטלית לטלית שרי ומשמע מדבריו מדנקט למכרה לישראל קמ"ל אע״ג לישראל אחר יעשה בו ציצית אפ״ה אסור או י״ל איפכא מדנקט דקמבטל מצוה דוקא היכא דיתבטל המצוה אבל אם גם ישראל אחר עשה בו ציצית מותר להתיר את הציצית אף ע״ג דאין לו טלית אחר שיתן בו ציצית והכי מהתברא עכ"ל והרב אליה רבה כתב וז״ל הב״ח הביא לשון השאלתות וכו' ונדחק עולת תמיד טובא בפירושו ולע״ד יש ט״ס וצ״ל כדי למכרה לעכו״ם דאלו לישראל מאי כדי למכרה לישראל דמשמע שמתירה כדי למכרה לישראל ומה טעם יש בה אבל כמו שהגהתי לעכו״ם ניחא דמתירה משום דאסור למכור בגד בציצית וקאמר לאסור להתירן אם לא שעושהו בטלית אחר דאז מותר למכור לעכו״ם שוב ראיתי במגן אברהם שכתב דאם רצה לעשות מטלית בגד שלא יהיו בו ד' כנפות מותר ליטלן וכ"מ בש״ס דף מ״ג דמותר ליטלם אם מוכר הטלית לעכו״ם ולאו ראיה מש״ס דמיירי בשנותנן לטלית אחר עכ״ל ושני הרבנים הנז' בל חזו דברי השאלתות בגופן שלהם רק משראו פני הבית חדש אתו רבנן במימר קדישי שאלתא והנה עמך דברי השאלתות דברים ככתבן וז״ל מאן דאית ליה גלימא ורמיא ליה תכלתא וקבעו לזבונה לישראל אחד אסור למשקליה לתכלתיה והדר זבוני משום דקמבטל למצוה אי נמי היה דר בבייתא וקבע ליה מזוזייתא וקא נפיק ליה אסיר למשקליה מיניה משום דקמבטל למצוה דת״ר המשכיר בית לחברו וכו' וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא ובעכו"ם נוטלה בידו ויוצא וכו' ברם צריך למימר הני מילי כי אסיר למשקל היכא דלא קבע לה למזוזה בשעתי' תכלתא נמי דלא רמי ליה לגלימא אחרינא היכא דקבעי למשקל [מהאי] פתחא ומקבעיה בפתחא אחרינא ומן הדין גלימא לגלימא אחרינא בשעתיה מי שרי אי לא מי אמרינן כיון דהאי דשקיל להו אדעתא דלמעבדיה מצוה הוא ליכא בזיון ושפיר דמי או דילמא כיון דאתעביד בהון קמבטלין ממצותיהו אית בזיון ואסור ת״ש דאתמר רב אמר אין מתירין וכו׳ למימרא דהלכתא כשמואל דשרי עכ״ל ובהגלות נגלות דברי השאלתות הנז׳ עצמן ממילא מפריך מאי דדייק הרב אליה רבה דמה הלשון אומרת כדי למכרה לישראל ומכח זה שפיר קדמיה להגיה למוכרה לעכו״ם והוליד דין חדש דאסור למוכרה לעכו"ם אא״כ יתיר הציציות ויתנם בטלית אחר וכתב דכך נראה לו לענין דינא דהרי זה שכתב הרב ב״ח משם השאלתות הם דברי הרב ב״ח שאמר משם השאלתות בלשון אחר מפי עצמו אבל בלשון השאלתות עצמו אין לדקדק זה כמבואר ומוכח בהדיא דבמוכר לישראל קמשתעי ומייתי בהדה האי דמזוזה דהתם פשיטא דאיירי דוקא כשישראל אחר דר בבית ומ״ה אסור להוציא המזוזה כמבואר בפ' השואל ואדרבא אם עכו״ם רוצה לדור נוטלה ויוצא אף דלא קבע לה למזוזתא בפתחא אחרינא וציצית ומזוזה כי הדדי נינהו דכשמוכר הטלית לישראל אסור למשקליה וכשמוכרו לעכו״ם שרי למשקליה כדין מזוזה ובחדא שריין ציצית ומזוזה בדברי השאלתות כמבואר. ומינה דכשמוכר הטלית לעכו״ם לא בעי דלירמי ליה בגלימא אחרינא דומיא דמזוזה ודלא כהרב אליה רבה. וכן מצאתי בחידושי הר״יטבא למציעא הנדפסים דף ק"ב שכתב וז״ל וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויצא וכתב רבינו האי גאון אבל אם מצטרך לו אותה מזוזה במקום אחר נוטלה ויוצא וכן פירש רב אחא פ׳ שלח וה״נ אמרינן אם רוצה למכור טליתו לחבירו אין לו ליטול ציציותיו ממנו משום דמקבטל ליה ממצוה כדאמרינן הכא במזוזה מיהו אם הוא רוצה לתת אותו ציצית בטלית אחד שלו או אותה מזוזה בבית אחר מותר והרשות בידו כדאמרינן מתירין ציצית מבגד לבגד עכ״ל. הראת לדעת דגם הרי"טבא כתב אם רוצה למכור טליתו לחבירו ודלא כהרב אליה רבה שהגיה למוכרה לעכו״ם וגם משמע מדברי הרי"טבא דציצית ומזוזה שקולים הם ושוו בשעוריהם וכי היכי דמזוזה כשהוא עכו״ם ניטלה אף שאינה מניחה בבית אחר דאי מניחה בבית אחר מאי איריא עכו״ם אפילו ישראל נמי שרי לרב אחא ורב האיי והרי״טבא ה״ה דטלית מוכרו לעכו״ם ישקול מיניה הציציות אף דלא רמי להו בגלימא אחריתי.
ומעתה דינו של הרב מגן אברהם דשרי להתיר כשרוצה לעשות הטלית שלא יהיה בו ארבע כנפות יוצא בהינומא וראיתו מדין עכו"ם היא מכרחת כמבואר וצדיק דינו וכן מוכח מהש״ס ומהפוסקי׳ למאן דמזבין גלימא לעכו״ם שקיל תכלתא מיניה אף דלא רמי לה בגלימא אחריתי. ועוד נראה להכריח דבר זה דבמוכר טלית לעכו״ם די בהתרת הציציות לבד וכלשון הבריתא דף מ״ג דקתני עד שיתיר ציציותיה וכן כתב הרי״ף והרמב"ם והרא״ש ורבינו ירוחם דהרי פ׳ התכלת רמינן לרב דאמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד משני בריתות ומפרקינן להו והשתא תקשי לרב מהך בריתא דקתני על שיתיר ציציותיה דאלמא מתירין ציצית ומוכרח דאין זו קושיא דשאני מוכרה לעכו״ם ממתיר מטליתו. וכיון דלרב יש חילוק בין מתיר מטליתו למתיר כדי למכרה לעכו"ם ה״ה לשמואל דיש חילוק בין מתיר מטליתו למכרה לעכו"ם דאף דמתיר מטליתו לא שרי אא״כ מניחן בטלית אחר מ"מ למכרה לעכו״ם די בהתיר ציציותיה אף דלא רמי להו בטלית אחרינא ודלא כהרב אליה רבה:
ומ״ש הרב עולת תמיד מדנקט למכרה לישראל קמ״ל אע״ג דישראל אחר וכו' דבריו מגומגמים דמאי דוקיא דנקט למכרה לישראל והלא האי דינא דוקא במוכרה לישראל הוא דאי מוכרה לעכו״ם מתיר ציציותיה. שוב ראיתי לקמן שדעת הרב עולת תמיד דגם במוכרה לעכו״ם צריך להתיר הציציות ולהניחם בטלית אחר וכדעת הרב אליה רבה הנז' והיינו דדקדק מדנקט למכרה לישראל וכו' אבל כבר כתבתי שדעתי הקצרה כהרב מגן אברהם וכפשט הש״ס והפוסקים דשרי למוכרה לעכו״ם אם התיר ציציותיה אף דאינם מניחם בטלית אחר. ומאי דאסיק הרג ע״ת שאם ישראל הלוקח יעשה ציצית שרי למוכר להתירם. לא כן אנכי עמדי דהגם דישראל אחר רוצה ללבשו ויעשה בו ציצית אין להתיר הציציות אא״כ כשיניחם בטלית אחר דהא הגאון בשאלתות מדמי לה למזוזה והתם מסתמות הש״ס והפוסקים מוכח דאין להוציא המזוזה אף דישראל הנכנס מניח. והגם שלפי תרי טעמי שכתב הרב ראשון לציון בי״ד סי׳ רצ״א מפני המזיקין או דאפשר ישראל הנכנס לא יניח מזוזה ע״ש היה נראה דגם במזוזה אם ישראל הנכנס מוכנת בידו המזוזה והוא רוצה להניחה בה שעתא תכף שיוציאנה היוצא שרי ליה לאפוקה דהשתא תו לא שייכי התרי טעמי הנז׳ מ״מ נראה דלא פלוג רבנן ואסיר ליה לאפוקה וה״ה טלית. ומלישניה דגאון בשאלתות ליכא למידק מיני כלל:
וראיתי להרב כמהר״ר דוד שרירו אחד המיוחד מרבני שלוניקי בתשובה שכתב דמה שאינו מותר להתיר ציצית היכא שאינו מניחה בטלית אחר הוא דוקא משום בזיון הטלית הראשון ועכ״ז כשמניחם בטלית אחד לא חיישינן לבזיון טלית ראשון והיינו דכתב הרמב"ם פ״א דציצית הטיל ציצית על ציצית אם נתכון לבטל הראשונה מתיר הראשונה וחותכה וכו' דכל שהטלית ראשון לא הופקע מצותו כגון שהיו שני זוגות ציציות שפיר מצי לחתוך א׳ מהם או אם רוצה להחליפם שפיר ולא נגעו אלא משום בזיון הטלית שמפקיעו מחיובו ולא משום ציציות עצמן שהרי חומר בטלית מבציציות שכן כתב מרן בש״ע סי׳ כ״א חוטי ציציות שנפסקו יכול לזרקן לאשפה ואלו טליתות של מצוה שבלו בודל עצמו מהם ואינו מותר לקנח וכו׳ אלא זורקן והם בלים ואלו לזורקן לאשפה לא קאמר דאלו לאשפה נמי מותר הא באשפה מקום מגונה יותר מתשמיש מגונה ומקנוח דקאמר דסתם אשפה קי"ל דאסור לקרות ק״ש נגדה ולפ״ז ק' מ״ש הרב שיירי משם הרב הלבוש דאם לעשות ציציו׳ יפות מן הא׳ מותר וכו׳ ומה צורך לטעם שהאחרות יפות ומשום זה אלי הא אפילו אינם יפות מותר כל שאינו מניח לטלית בלי ציציות ואולי כל חידוש הלבוש אינו אלא שלא נטעה מלשון הש״ע שצריך ליתנם במקו' אחד אבל להשליכם אסור לזה אמר דאף להשליכם מותר ואגב כתב ולעשות אחרות יפות דאי יעשה פחות מהן או שוה להן אטו בשופטני עסקינן כלל העולה שמותר להסיר הציציות אם יניח אחרים במקומן אפילו לחותכן מותר וכ״ש היכא דאיכא משום הדור מצוה עכ״ל הרב מהר״ר הנז' קצת בקיצור. ואני אומר דהמונח הזה אשר הניח דלא חשו אלא לבזיון הטלית ולא לבזיון הציציות וחומר בטלית מבציציות זוהי הנח״ה שובר״ת ומה סברא זו דהציציות הם עיקר המצוה והטלית היא כסותו של אדם ויהיה הטלית יותר חומר מהציציות. ודברי הרב הלבוש שעליהם הוא דן שיהיו מסכימים לסברתו ונדחק בהם הויין תיובתיה וכמדומה שלא ראה הדברים במקומן רק ממ״ש הרב שיירי בשמו שהרי הרב הלבוש כתב וז״ל ונ״ל דוקא כשמתירם שלא ע"מ לעשותם בבגד אחר וגם אינו רוצה לעשות ציציות אחרות בבגד זה דה״ל ביזוי מצוה לציצי' או לבגד וכו׳ עכ״ל עין רואה שכתב בהדיא דה״ל ביזו מצוה לציצית או לבגד והקדים ביזוי ציצית לביזוי הבגד וכן אתה מוצא דהגאון בשאלתות כתב דאסור למעבד [מדעם.] בציצית ואסיר למעבד צרכיהון בחוטי ציצית ולא כתב דאסור למיצר מידי בטלית שיש בו ציצית משמע דדוקא בחוטי ציצית אסיר למיצר בהון מדעם אבל בטלית עצמו ש״ד וכן כתב הרב עולת תמיד סי' כ״א דתשמיש שאינו מגונה מותר אפילו בעוד הציצית בו ולא אסיר להשתמש אלא בציצית עצמו לא
בטלית ע״ש:
ומאי דתלי זייניה בדקדוק לשון מרן לקמן סימן כ״א דגבי ציציות שנפסקו כתב זורקן לאשפה וגבי טליתות שבלו כתב זורקן והם כלים ומשתמש בהם תשמיש שאינו מגונה וכו' לאו דוקיא הוא דשרשן של דברי מרן הנה הנם דמ"ש בציציות הם דברי הרמב״ם והם מעיקר הדין דתשמישי מצוה נזרקין כמ״ש במגילה דף כ״ו והרב קרית ספר פ״ג דציצית יהיב טעמא דציצית שנפסק אין בו מצוה דכסותך קרייה רחמנא ראה בעיניך דמשום דקרייה כסותך הוא תשמיש מצוה ונזרקה לאשפה ואיך יתכן דהכסות עצמו הוא מרומים ואינו נזרק לאשפה. ומ״ש מרן בטליתות שבלו הם דברי הר"ן פרק כל הכלים בשם הראב"ד ואינם מעיקר הדין רק דכך נהגו וישראל קדושים וכך דייקי דברי הר״ן שכתב שאדם בודל עצמו וכו' ואינו רוצה לקנח וכו' משמע דנהגו סלסול זה ולאו מעיקר הדין ואה״נ דלפי זה פשיטא דאסור לזרוק הציציות לאשפה מק"ו דטלית שבלה. וכן הוא בש״ע דקצת נסחאות שם אדם בודל עצמו מהם ואינו רוצה לקנח עצמו מהם ולא ליחד אותם וכו' וזוהי הנסחא אמיתית והנסחא אחרת דגריס ואינו מותר לקנח וכו׳ ליתא. ומרן בתחילה הביא דברי הרמב״ם שהם מעיקר הדין ועשה שינוי קטן שהרמב״ם כתב זורקן לאשפה ומרן כתב יכול לזורקן לאשפה כלומר יכול מעיקר הדין ואחר כך הביא דברי הר״ן בשם הראב״ד ודקדק וכתב אדם בודל וכו׳ ואינו רוצה וכו׳ להורות דהוא מנהג טוב וסלסול שנהגו וק״ו בציצית וזה פשוט.
ומעתה הדבר ברור שאין מותר להתיר הציצית ולהשליכו אלא כשרוצה לעשות הדור מצוה ולשום במקומו ציצית נאה דמשום נויי מצוה מותר וכדברי הרב הלבוש והאחרונים אבל בלאו הכי דהציציות שוים בכל אסור ודלא כהרב מהר״ר הנז':
ה
דין ב׳. אינו יכול ליקח הכנף וכו׳ דעל כנפי בגדיהם בעינן וכו׳ כן פירש״י והרא"ש וכתב מרן בב״י וז״ל לא הבנתי מ"ש רבינו הגדול מהר״י אבוהב וז״ל הרא"ש פירש טעמו של זה משום תעשה ולא נהירא שהרי כבר נעשה לשום מצוה שהרי דברי הרא״ש פשוטים דלאו משום תעשה פסל ליה אלא משום דבעינן כנפי בגדיהם כלומר שיהא הכנף מבגד זה בשעת עשייה וליכא עכ"ל ומהר"א ששון סי׳ רל״ב כתב שהוא ט״ס וצ״ל הרמב"ם ועמ״ש מורי הרב ז"להה בספרו הבהיר נחפה בכסף א״ח סי' א׳ דף ד' ע"ב:
ואני אומר כי נסחא מוטעת נזדמנה לפני מרן בספר מהר״י אבוהב ומצאתי בביאור מהר״י אבוהב כ״י ישן נושן שכתוב וז״ל הרא"ש פירש טעמו של זה דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה ועיטור פירש משום תעשה ול"נ שהרי כבר נעשה לשם מצוה עכ״ל ודבריו מבוארים:
ו
דין ג׳ טלית מצויצת כהלכתה שחלקוה וכו'. טלית שחלקוה לשתים וחזרו ותפרוה כמו שהיתה העלה בס׳ פרי הארץ א"ח סי׳ ב׳ דכשרה ואין בה פקפוק ואפילו למ״ד דהיכא שמביא מטלית אחרת יש בה משום תעשה ולא מן העשוי היינו דוקא כשמביא מטלית אחרת דהרי הרשב״א ס״ל דטעמא משום תעשה ואפ״ה כתב בתשובה דמה לי אם נקרע מקצתה או חלוקה לשתים אלמא דס״ל דאפילו היכא דנקרע למעלה מג' מכל וכל דיכול לתופרה עכ״ד וקשה אשר לא זכר דברי הרב ב״ח והרב ט״ז על תשובת הרשב"א הזו והרב ט״ז העלה דגם להרשב״א צריך להתיר הציציות מחלק אחד ואחר שיתפרם עושה ציציות חדשים בחלק השני ואם לאו יש בו משום תולמ״ה עש"ב:
וכבר מורי הרב זלה״ה בספרו נחפה בכסף א״ח סימן א' תמה עליו תמיהות אחרות והעלה לדינא דיתיר השתי ציציות שבחלק אחד ויתפרנו עם החלק האחר ואח״כ יעשה שני ציציות חדשות מעתה וכתב דאף הרב ב"ח יודה בזה עש״ב:
ז
דין ד'. נקרע וכו' ופירש״י וכו' עיין מ״ש הרדב״ז החדשות סי' של״ב ע״ש באורך: