אור ברסלב

ברכי יוסף על אורח חיים· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

א

סימן תקעה

דין א׳. הגיע י״ז במרחשון ולא ירדו וכו׳. יש להסתפק אם חל י״ז במרחשון יום שני ולא ירדו גשמים אם יתחילו היחידים להתענות בו ביום. ובספר שלחן מלכים כ״י כתוב וז״ל כתב הרי״ם דמלשון הר״ן גבי הגיע י״ז במרחשון מוכח דהגיע י״ז ביום שני אין מתענין בו עכ״ל ויש מי שסמך על זה. ואני אומר דאין לסמוך על זה. ויש מי שכתב דבספר שלחן מלכים כתב שהסכימו רבני ירושלם דהגיע טו״ב היינו עד שיעבור י״ז. אבל בקושטא לשון ס׳ שלחן מלכים הוא כמו שהעתקתי ולא כתבו אלא בשם הרי״ם וגם הרי״ם לאו הלכה למעשה קאמר אלא דרך שקלא וטריא. וספרו כאן והא עד. והרב המחבר שלחן מלכים הנז׳ הוא מהר״י בואינו שהיה מלקט איזה חידוש מרבני דודו מפיהם או מפי כתבם ומעלה על שלחנו. ואין דבריו הלכה למעשה ולא כהסכמת הרבנים כמבואר מתוך ספרו וגם אני שמעתי כן מרבני ע"הק הזקנים. ועדותי זו כי זה קרוב לשלשים שנה נמצאתי בע״הק חברון תו׳ ואמרו לי רבני ע״הק חברון תו׳ זקנים משער שכך נהג מורינו הרב הגדול מהר״י זאבי זל״הה שהתחילו היחידים להתענות בי״ז עצמו. וכה הראוני דברי מרן בב״י בסי' זה עמ״ש הרמב״ם ושוהים כמו ז׳ ימים שכתב וז״ל טעמו שכך שוהים בא״י שהרי כשהגיע י״ז וכו' נגמרים בכ"ה לחשון וכו׳ הרי ה׳ ימים שנשארו מחשון ויום ר״ח כסליו הרי ששה ובז׳ שהוא מחרת ר״ח כסליו מתחילין להתענות וכו' עכ״ל וכפי קביעות ר״ח חשון צא וחשוב דחשבון זה שכתב מרן לא יצדק כי אם כשחל י״ז במרחשון יום ב׳ וממנו מתחילין להתענות. וכל זה כתב מרן לישוב לשון הרמב״ם שכתב שוהים כמו שבעה ימים וכתב דצ״ל כמו ששה ימים וכך כתב לקמן בש״ע. ומאחר שלמדנו דמרן סבר דמתענין ביום י״ז עצמו הכי נקיטינן ואין להשגיח בדברי המפרשים דמשמע דכבר עבר י״ז דהם ז״ל ברוב שנים מיירו:

ב

מתחילין הת"ח לבד להתענות ב' ה' וב' וכו׳ שמענו כי באחת הערים מארץ ישראל לא התענו היחידים ביום י"ז חשון שחל ביום שני והשבוע הבא התענו שתי תעניות ב׳ וה' ובשבוע שאחריו שהיה ר״ח כסליו יום א' גזרו תענית ב' וה' וב׳ ממחרת י״ח כסליו ונראה בעיני דלאו שפיר עבדי דהא אם י״ח כסליו היה ביום שני היו מתענין לשבוע הבא ואין כאן הפסד זמני הרביעה ותו דהוי מילתא דתמיהא אשר לא היתה כזאת דהיחידים יתענו ב׳ ימים לבד. ותו לדידהו דסברי דלא חל חיוב היחידים כי אם אחר שעבר י״ז חשון א״כ כשחל חיוב היחידים היה יום שני כ״ד חשון ובהדיא אמרו בש״ס בתעניות דף יו״ד דרב הונא אמר שיתענו היחידים ב' וה׳ וב׳ ותניא נמי הכי וכן פסקו כל הפוסקים ומוכח דלעולם בעינן שיתענו היחידים ג׳ תעניות ואפי׳ בח״ל כתבו הרמב״ם ומר״ן דמתענין היחידים ב‘ וה׳ וב' ושוהים אח״כ כמו ששה ימים. ומה שלא התחילו היחידים כי״ז עצמו שח״ל בשני לא שפיר כמבואר ממש״ל:

ג

דין ב׳. הגיע וכו' ב״ד גוזרין וכו׳ כתב בספר שלחן מלכים דאם לא גזרו בית דין תעניות גשמים אם עבר ר״ח כסליו חלה הגזרה וחייבים להתענות שכבר הם גזורים מחכמי המשנה עכ״ד וליתא דלשון המשנה והפוסקים דנקטי ב״ד גוזרין הויא תיובתיה. גם מ״ש בש״ס אמר שמואל אין תענית צבור בבבל דא היא תברתיה וכן מצאתי בתשובות הרב החסיד מהר״ר יעקב מולכו כ״י אשר בידי שכתב בסי' כ״א דאם לא גזרו אינם חלים והביא ראיה כמ״ש ועוד האריך להוכיח דב״ד צריכין לגזור. והראיתי תשובתו לרבינו זמנינו ושמחו לדבריו:

ד

ב״ד שרצו לגזור תענית על הגשמים ונזדמן שהיה יום עשרה בטבת עולה להם יום או שהוא עשרה בטבת במקום יום שני הרשב״ץ בתשובה ח"ג סי' י״א:

ה

דין ג'. ובאלו מפסיקין לאכול מבע״י וכו׳. שמענו מזקני עה״ק ירושלים וחברון תובב״א דאירע בימיהם עצירת גשמים ונהגו בו בפרק ג׳ אמצעיות ועשרה אחרונות ככל סדר שכתבו הטור ומרן. ולבי מהסס דהא מפורש בב״י משם הרמב״ן והר״ן דדוקא בא״י שיש סמוכים וכתב דזה דעת הרמב״ם והטור אינו השתא דליכא סמוכים מאן ספין לגזור מבע״י:

והרב הלק״ט ח״א סי׳ ן׳ נשאל על זה אם יש לנהוג סדר תעניות בזה״ז והשיב דשליחותייהו דקמאי עבדינן והדבר קשה דהרי מפורש בריש ח״מ דלא אמרינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס ואי קרינן להא שכיח וחסרון כיס משום מזוני גם בח״ל הו״ל לגזור תעניות אלו דבמידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס לא פלוג בין א״י לח״ל והרי אשכחן בש״ס כמה זימני גזור תעניתא בח״ל בימי האמוראים על גשמים ואמאי אמרו אין תענית צבור בבבל וכמ״ש לקמן דין יו״ד. אלא משמע דזה לא נכנס בסוג חסרון כיס דגם בתענית פשוט בלי הפסקה מן השמים ירחמו ואינו ברור שלא יענו כי אם בהפסקה ואדרבא מעשים בכל יום ישמע אל ויענם בתענית פשוט ולזה אף דשכיח אין ת״צ בח״ל ומאחר שכן ה״ה בא״י דלענין זה שקול ישקל א״י וח״ל האידנא דליכא סמוכים וכי תימא א״כ אמאי הביאוהו הטור וש״ע. זאת אשיב דאפשר להיות סמוכים בזמנינו כמו שהורו מהר״י בי רב ובית דינו כידוע. ומרן בב"י בח״מ סימן רצ״ה מסכים הולך לזה ובשיט׳ רבו אמרה שהקשה כמ"ש הרא״ש הבאות שאמרו ריש פ' המפקיד דנ״מ האידנא אי אזמניה לדינא בא״י דהשתא ליכא סמוכים ותירץ דהשתא נמי אפשר להמצא סמוכים וכו' עש״ב והגם שכתב הרב כנה"ג בח״מ סי׳ א' דהטור ס״ל כמהרלנ״ח ודלא כמהר״י בי רב הרואה יראה שאין הכרע מדברי הטור:

א״נ אפשר שהביאוהו הטור ומרן אגב הברכות שנוהגות בח״ל נמי ומ״ה הביאו כל הסדר אגב הברכות והכי רגילי רבנן לשנויי בכיוצא בזה כידוע. וזה ימים ושנים בהתווכחי בזה עם רבני עה״ק נענה רב אחד זל״הה ואמר דנהיגי השתא בארץ ישראל ולא בח״ל דבח"ל לא שכיח עצרת גשמים הרבה ובא"י שכיח טובא ואני ענית״י דמהירושלמי והבבלי מוכח דגם בח"ל שכיח. ותו דגם בא״י לא שכיח עצרת גשמים כי האי שיצטרכו לכל הסדר והזקנים עדים ליתנהו בזכירה כי אם פעם אחת זה רבות בשנים אחת לששים או לשבעים שנה וא"כ גם בא״י לא שכיח:

ובא רעהו רב אחד זל"הה ההוא אמר דהעיקר משום נשיא דרב חיליה לגזור על הציבור ולא חליא מילתא בסמוכין ודייק לה מלשון הה״מ והרי״טבא בחידושיו דנקטי נשיא וא״כ יקשה למה הביאוהו הפוסקים אלא מוכרח דבהא שליחותיה דנשיא עבידנא ומאי דתנן ב״ד גוזרין היינו דנהי דשליחות נשיא עבדינן אבל מאחר דאין זמן התעניות קבוע לך נתנו רשות לסתם ב״ד שבא״י לגזור בעצירת גשמים וה״ט דהרמב"ם דכתב דאין גוזרין אלא בא״י ובעשרה תעניות ותו לא ואי ס״ד דהרמב״ם איירי בזמן נשיא אמאי כתב דהני דוקא והלא הנשיא יש לו רשות לגזור וגם הה"מ דכתב דטעמא לפי שהם מפורשים אי סבר דהרמב״ם איירי כשיש מאי איריא אלו המפורשים והלא הנשיא הכל תלוי בידו אלא ודאי דהרמב"ם איירי השתא דליכא נשיא ודוקא בא״י שליחותיה עבדינן אלו דבריו זל"הה. והשבתי לו דגם סמוכים לדעת הרמב״ם יועילו לזה והראיה דהר״ן ותלמיד הרשב״א שחידושיו כ״י נקטו סמוכים ואף שהזכירו נשיא אין ראיה דאה״נ דבדאיכא נשיא הרשות בידו לגזור אבל גם ב״ד סמוכים תקיף חילייהו אף בלא נשיא לגזור. ואין ראיה מהטור וש"ע ככל אשר דברנו. ותו דהרי הרמב״ן והטור ס״ל דגם בשאר צרות נהיגי חומרות אלו שהרי הטור בסוף סי' זה לא כתב כל לשון הרמב"ם אלא שאין נוהגין בח״ל אלא בא״י ותו לא וגם בדין צמחין ששינו כתב שנוהגין חומרות השבעה וא״כ מוכרח דלדידהו הכל תלוי בסמוכים דאי לא הא דתנן ב״ד גוזרין מאי ב״ד לימא נשיא. וליכא למימר כמ״ש הרב הנז' בעד הרמב״ם דהרי הרמב״ם ס׳׳ל דבכל הצרות נוהגין חמורות אלו ונראה שכן דעת הטור אלא מוכח דס״ל דסמוכין מהני. ואם נפשך לומר דמ״ש הרמב״ם דבשאר צרות גוזרין היינו כשיש נשיא קשה על הה״מ דשויינהו להרמב״ם והרמב״ן חולקים הלא גם הרמב״ם מודה כשיש נשיא והרמב״ן מודה דדוקא בהא עבדינן שליחותייהו דהני הוזכרו במשנה. ותו דאי עבוד הא דאח"כ יהיה כח בישראל לגזור משום שליחות הנשיא מסתמא היה בדור אחרון בימי הלל הנשיא אשר ראה והתקין העיבור לדעת הרבה מן הראשונים כמ״ש לעיל סי' קכ״ד ולפניו לא היה כן אלא הכל היו מסור ביד הנשיא וא״כ המשנה דנשנית מקמי הכי טובא לא הול״ל ב״ד גוזרין אלא נשיא גוזר אלא ודאי בסמוכין תליא. והרמב״ם שכתב בעשר תענית דוקא היינו דסבר דגם הנשיא אין ראוי שיגזור כי אם בזה דלא חזינן בש״ס דגזור הכי בשאר צרות ועוד יש לדקדק בשיטת הרב הנז' ולא ע״ט האסף באופן דבכל האמור לא צילא דעתין בנותן טעם לגזור כסדר הזה בא״י:

ברם כבר כתבנו דזקני שער העירו שעשו כסדר הזה וגם הרב הלק״ט פשיטא ליה גם ראיתי בתשובו׳ גדול בדורו מהר״ם ן' חביב כ״י סי' ו' שכתב וז״ל שאלה אם יש לנהוג בא״י בזה״ז סדר תעניו׳ ככתוב במשנתינו תשובה כיון שהרי״ף והטור והרמב״ם כתבו סדר תעניות השנוי במשנתינו משמע דאין שום חילוק לפלוגי בין אותם הימים לזמן הזה אלא אם יש לחקור הוא אם נאמר דה״ד כשהשנים כתקנן וכו׳ עש״ב וק״ק על הרב דפשיטא ליה טובא דליכא לפלוגי בין הימים ההם לזמן הזה ולא עמד בהא דתליא בסמוכים ככל אשר דברנו. ומההיא דאמרינן בתעניות דף כ״ד ע״ב רבא גזר תעניתא ולא אתא מטרא א״ל ביתו בתעניתייכו אין ראיה דכל ב"ד אף בח״ל שאינם סמוכים יכולים לגזור יותר מתענית פשוט די״ל דהא דאמר ביתו וכו׳ לאו מתורת גזירת ב״ד אמרה רק אמר להו ונתרצו והיא עצה טוב ולהכי לא קאמר גזר עלייהו למיבת בתענית׳:

ולישב מעט חקירתנו אפשר דאף דתליא בסמוכים הא שכיח והוא דבר שיש בו חסרון כיס דזוזי לעללתא לא שכיחא בשגם הוא בצ״ר בצורת ויוקר השערים ואמטול הכין שליחותייהו עבדינן והגם דמילתא כדנא א״י וח״ל כי הדדי מ״מ בח״ל לאו סדנא דארעא חד היא דזימנין דמשכח' עצירת גשמים באיזו מדינה ובגליל ההוא על גלילי״ה קצ״ף. ויש כמה מדינות וגלילות דאין שם עצירת גשמים כלל אלא מיעוטא דמיעוטא וכיון דלא שוו בשעוריהן כל מקומות שבח״ל אף דבבבל שכיח עצירת גשמים לא ראו לחלק בין מקום למקום כיון דבגליל זה שכיח ובאחריני לא שכיח והשוו את מדותיהם דאין תענית צבור בח״ל משום דידעי רבנן כמה מקומות בח״ל דלא שכיח בהו עצירת גשמים ולא קאו לומר דסדר זה אינו נוהג כי אם אל המקום דשכיח עצירת גשמים שלא רצו לחלק בין ח״ל עצמו ממקום למקום ולא מסיימא מילתא. אך בא״י דשכיח תדיר עצירת גשמים וכך היו נוהגים תדיר ויש חילוק בין א״י לח״ל בכמה מילי אוקמוה לא״י כי אורחה ועבדינן שליחותייהו דשכיח וא"ת ביה חסרון כיס כמדובר:

ו

ושוהים אח״כ כמו ששה ימים וכו׳ כן הגיה מרן בב״י לשון הרמב״ם אבל ראיתי למרן עצמו בכסף משנה פ״ג דתעניות שאחר שכתב כמ״ש בב״י כתב וז"ל ויותר נכון לומר כי מפני שבר״ח כסליו אינו אלא יום אחד הם ששה ימים וכשר״ח כסלו הם שני ימים הם שבעה ימים לפיכך כתב כמו שבעה ימים עכ״ל וקשה דכשחל יום י״ז בשני והתחילו היחידים להתענות בו ביום ונגמרו בכ״ד חשון נשארו מרחשון ה' ימים ור״ח כסלו יום ראשון הם ששה ימים וכמ״ש שם לעיל ובבית יוסף ואם ר״ח כסליו שני ימים הם יום א׳ ויום ב׳ וא״כ אין לגזור תענית עד השבוע הבא ולא משכחת שבעה ימים אחר תענית היחידים דאחר ז' מיד יגזרו תענית דהוא יום ג' וצריך להמתין עד שבוע הבא ונמצאו שוהים יותר מז׳ ימים וכמ״ש מרן לעיל:

ז

דין ח'. הרי אלו מתענים וזועקים עד שירדו וכו׳ עמ״ש הרדב״ז סימן תרס"ז:

ח

דין יו"ד. שאין גוזרין תענית על הצבור כגון צום כפור אלא בא״י וכו׳ הה״מ פ״ג דתעניות כתב משם הרמב״ן שהטעם מפני שאין נשיא בח״ל וכו' ע״ש וכ״כ הרי”טבא בחידושיו ורבינו ירוחם נתיב י״ח ח״א בשם אבי״ה אבל מדברי הר"ן ותלמיד הרשב״א בחידושיו כ״י משמע דלאו דוקא נשיא אלא ה״ה סמוכין יכולין לגזור וכמ״ש בסמוך ומרן בב״י הקשה דברי הטור שהכא מוכח דס״ל כהרמב״ן ובסי׳ תקס״ב כתב כהראב״ד לענין קבלה. ותירץ וק״ק דהו״ל להקשות זה גם על הרא“ש שכתב כהרמב״ן בשם אב״יה ושם כתב דברי הראב״ד והטור בתר אביו גריר בתרתי ובתירוציו יתורץ גם להרא"ש:

ט

כתב הרב כנ״הג בתשו' א״ח ח״ב סי׳ ח״י וז״ל כמדומה ששמעתי בשם מהר״י איסקאפה שששה ברכות שמוסיפין בתעניות אחרונות שגוזרין על הגשמים אינן נוהגים עכשיו ואם נוהגים אינו אלא בא״י והא ליתא שהרי״ף והרמב״ם והרא״ש והטור ורי״ו הביאו כ״ד ברכות וכו' גם שאינו נוהג אלא בא״י ליתא שהרי כתב הר״מ ספ״ד דתעניות כל מקום שגוזרין אותם וכו' פי' בין בארץ בין בח״ל ואפי׳ אם נפרש דוקא בא״י תשובת הרשב״א וכו' דאף בח״ל אומרים כ"ד ברכות וכו' מכל הלין נשמע בביאור ששש ברכות נוהגות אף בזה״ז ובח״ל מיהו כתב בצדה לדרך שאין אומרים אלא בעצירת גשמים עכ״ל ואשתמיטיתיה דברי הר"ן סוף פ״ק דתעניות שהוכיח מהבבלי והירושלמי שמברכין בח״ל כ“ד ברכות וגם לא זכר מ״ש הרב לח״מ סוף פ״ג דתעניות שגם הוא הוכיח כן מתשובת הרשב״א כמ״ש הוא ז״ל גם לא העיר במה שיש לעמוד בדבר דתענית ח״ל בתענית יחיד ואמאי מברכין כ״ד ברכות כמו שהעיר הרב לח״מ שם וכבר הר״ן שם ראה והתקין הכל וגם מהרב לח״מ אשתמיטיתיה לשון הר״ן כמו שכתבתי בהגהותי להרמב״ם שם. והרי״טבא בחידושיו שם ספ״ק דתעניות כתב באורך כדברי הר״ן ומטי בה משם רבו משם הרמב״ן ועיין בתשו׳ הר״ש בן הרשב״ץ סי' שפ״ה. ולהרב אביו בתשב״ץ ח״ב סי׳ רכ"ד:

י

דין י״א. היו מתענין על הגשמים ונענו וכו׳ שיעור משיצא חתן לקראת כלה בציר טובא משיעור זה להפסיק לתענית וכשיצ' חתן לקראת כלה אף שלא ירד עוד ולא היה שיעור להפסיק התענית יברכו ברכת הודאה אשר בסי' רכ״א ויתענו עד שיענו ואם היו מתעני׳ על גשמי בורות אין לברך ברכת הודאה אם ירדו שיעור שיצא חתן לקראת כלה אלא עד שירדו גשמים שיעור הרבה כדי לשתות מהם לחדש אחד אף שלא נתמלאו הבורות. הרב מהר״ם ן' חביב בתשובותיו כ״י סי׳ ה' והאריך הרבה בדבר:

יא

ואם התחילו לירד קודם חצות וכו׳. פי' אף שלא נגמר השיעור קודם חצות כיון שההתחלה היתה קודם חצות אזלינן בתר ההתחלה ולא ישלימו. מהר״ש עדני בס' מלאכת שלמה כ״י וכן ראיתי שכתב הרב כנ״הג בתשובה א״ח ח״א סי' ל״ג:

יב

ויאמר הלל הגדול. שמענו כי בע"הק ירושלם תו' בשנת הת״ץ ירדו גשמים אחר חצות והשלימו ואמרו הלל הגדול. ואינו נראה בעיני כאשר אבאר. ויראה שטעמם שדקדקו הם ממ״ש מרן לקמן בדין י״ב מתשוב' הרשב״א דאין אומרים הלל הגדול אלא כשנענו ביום תעניתם דוקא אבל אם לא נענו עד יום של אחר תעניתם לא נחשבו דלא מעיט אלא יום שלאחר תעניתם הא ביום תעניתם אפי׳ ירדו אחר חצות יאמרו הלל. וזו אינה ראיה דקושטא דמילתא דאין אומרים הלל אלא בכרם מלאה והו״א דאף אם נענו ביום שלאחר תעניתם אז יאמרו כיון שהם בכרם מלאה קמ״ל דצריך ביום תעניתם אבל אם ירדו אחר חצות שדינא הוא דמשלימים אין אומרים הלל בעת שהדין נותן להתענות וכן אין ראיה ממ״ש הרב מגן אברהם דאם רצו רוב צבור להשלים יאמרו וכו' דאף אם נסכים לדינו של הרב מג״א לא דמי לנ״ד דהתם הדין הוא שיאכלו ענוים וישבעו והם רצו להחמיר להשלים וזו יפה להם משיאכלו ובכה"ג סבר הרב מג״א דמשום חומרתם לא יפסידו כיון דלדידהו לא איכפת להו באכילה. אבל בזמן שהדין נותן להתענות אף דמצטערים מנ״ל שיאמרו הלל בנפש רעבה. ומדברי הרמב״ם המעיין בעיניו יראה דמוכח דאין אומרים הלל אלא בירדו קודם חצות ובכרס מלאה וכן מוכח מדברי הרב המגיד שם כאשר יראה המעיין ישר הולך וכן הוא פשט דברי מרן בש״ע. ופוק חזי להרי״טבא בחידושיו לתעניות שכתב משם הראב״ד בפירוש דדוקא אם נענו קודם חצות יאמרו הלל בכרס מלאה והרי״טבא חלק עליו דיאמרו אחר כמה ימים. הא למדת דשתי סברות נמצאו לראשונים האחת שלא יאמרו הלל כי אם כשנעשו קודם חצות והשנית שיאמרו אחר כמה ימים. אך סברא שלישית שיאמרו גם אם נענו אחר חצות לא מצינו וכיון דהרמב״ם ומרן פסקו דלא יאמרו אלא אם נענו ביום התענית מסתמא דעתם כהראב״ד דדוקא אם נענו קודם חצות יאמרו וכן משמע מדהראב״ד לא כתב דעתו בהשגות מוכח דסבר דגם דעת הרמב״ם כמותו ובאמת דהכי מוכח מלשונו. אחר זמן נדפס פרי הארץ ח״ב וראיתי שם סי' ה׳ שכתב דזה היה מעשה בע"הק וגלי לן טעמיה ואין ראיותיו מכריעות כאשר יראה הרואה והעיקר כדכתיבנא וכן העידו לי רבני ע״הק חברון תו׳ שזה היה דעת הרב הגדול מהר״י זאבי ועשה מעשה כשנענו אחר חצות שלא לומד הלל ופשיטא לי דאם הרב מהר״ם מזרחי ומר אחיו שהם הם העושים מעשה הנז׳ בע״הק ידעי שהרב הגדול מהרי״ז הנז׳ לא כן דעתו היו מבטלים ומקיימים דבריו של גדול. בתר דנה בא לידי ס׳ אליה רבה הנדפס מחדש וראיתי שכתב בפירוש כדכתיבנא דאם נענו אחר חצות לא יאמר הכל עלץ לבני שכיונתי לדעת גדולים:

תוכן העניינים

ברכי יוסף על אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה