ברית משה· הרב משה אהרן וייס
מצות לא עשה · מצוה סה
פירוש א
צוה (א) הקב"ה כו' שלא לעשות מלאכה בשבת כו', לכאורה יש להקשות על לשון צוה שכ' רבינו ז"ל שהוא לשון ששייך במ"ע ולא במל"ת וכבר כתב המרש"ל ז"ל בביאורו כאן שהעולם מקשים א"ז עי"ש מה שתירץ, ולי"נ בס"ד דכיון דר"ל סנהדרין נ"ח ע"ב קאמר עכו"ם ששבת חייב מיתה שנ' ויום ולילה לא ישבותו יאמר הפוקר המתפקר על התורה הקדושה דהיאך אמרינן דמל"ת שלא לעשות מלאכה בשבת הא לב"נ צוה שלא ישבות וכלנו בני נח אבל באמת זה טעות גמור כיון דאנו בני ישראל יצאנו ע"י התרי"ג מצות שצוה הקב"ה לנו מכלל ב"נ לגמרי וע"כ כתב רבינו צוה הקב"ה כו' שלא לעשות מלאכה בשבת כמובן, או י"ל כפי מ"ש הרמב"ן ז"ל פ' יתרו דמ"ע ממדת אהבה ומל"ת ממדת היראה ולכן עשה גדולה מל"ת כמו שאהבה גדולה מיראה ולכך אמרו דעשה דוחה ל"ת עי"ש וא"כ י"ל דהני מל"ת שאין העשה דוחה אותם יהי' מאיזה טעם שיהי' הם ג"כ בבחינת אהבה וכיון דבשבת אין עדל"ת דלא תעשו מלאכה כמ"ש הגמ' שבת קל"ג ע"כ התחיל רבינו את המל"ת זו בלשון צוה לרמז שהמל"ת זו בבחינת אהבה כמובן. ומ"ש רבינו והזהיר גם באמור אל הכהנים כו' כוונתו דל"ת דשני לאוין הם אלא חד לאו הוא אלא שנכפלה אזהרתה מחמת חומר הענין כמ"ש הרמב"ם בסה"מ בשרשיו שמצינו בכמה לאוין שנכפלו מחמת חומר הענין וממילא אין שום נ"מ לענין התראה דמאיזה פסוק שהתרה באמת חייב כמובן:
פירוש ב
ומיתה (ב) זו נתפרשה בפ' מקושש שהיא בסקילה כו', כ"כ גם רש"י ז"ל שבת ו' ע"ב ד"ה הא דבהתראה סקילה ממקושש, ונ"ל דאפילו לר' יהודא סנהדרין דף פ' ע"ב דמקושש הוראת שעה היתה פרש"י וע"פ הדיבור מיחייב ולא גמרינן מינה לדורות עי"ש אפ"ה צ"ל דהא דמלאכת שבת בסקילה גם ר"י ממקושש יליף דדוקא על מה שילפי החכמים ממקושש דחייבי מיתות ל"צ שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג ע"ז פליג ר"י ולא יליף ממקושש משום דהוראת שעה היתה אבל א"ז דמלת יומת דכתיב במלאכת שבת דפירושו סקילה באמת גם ר"י יליף ממקושש דכיון שצוה הקב"ה לסקלו ממילא מוכח כן, דאלת"ה הי' קשה מנ"ל לר"י סקילה וכ"ת דבאמת סובר דפירושא דמות יומת דשבת חנק כפירושא דסתם מות יומת דכל התורה א"כ קשה מה הקשה הגמ' שבת ו' ע"ב על מה דמשני הגמ' במזיד ענוש כרת ונסקל איצטריכא ליה הא נמי פשיטא דבהתראה סקילה ממקושש כמו שפירש"י דלמא רצה הבריי' לאשמעינן דלא כר"י אעכ"מ דגם לר"י בסקילה וע"כ דיליף ממקושש כמו שכתבנו ואח"כ ראיתי בפרמ"ג ז"ל בפתיחתו להלכות שבת שג"כ דיבר מזה דמנ"ל לר"י סקילה והניח בשקלא וטריא אבל את מה שנראה לענ"ד כתבנו בס"ד:
פירוש ג
ומה (ג) הן המלאכות כו' ואלו הן החורש כו'. רבינו מנה הל"ט מלאכות בלשון וסדר המשנה דשבת ע"ג ע"ב אלא בזה משנה דבמתניתין איתא תחלה הזורע ואח"כ החורש ורבינו נקט תחלה חורש ואח"כ זורע והשינוי זו טעמא בעי, הן אמת דהגמרא הקשה שם מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר זורע הא הגמ' משני תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי פרש"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה יאשמעינן דהא נמי חרישה היא, ונ"ל דרש"י כיוון למ"ש המאירי ז"ל בשבת שם וז"ל תנא בא"י קאי כלומר שבא להשמיענו שכל שהיא בארץ קשה ונחרשה ונזרעה אם חרשה אחר הזריעה חייב אף על חרישה שניה עכ"ל וא"כ גם לרבינו הי' לו לאשמעינן את זה דחרישה שניה ג"כ חרישה הוא וגם על הרמב"ם ז"ל יש לדקדק דקדוק זה דבהל' שבת פ"ז הל' א' נקט ג"פ כרבינו, אבל אח"כ ראיתי בראש יוסף ז"ל שכבר עמד על הרמב"ם בזה עי"ש מה שתירץ כי תירוצו עולה יפה גם לרבינו. ולי"נ בס"ד לתרץ דרבינו כתב בתר דחשיב את הל"ט מלאכות וז"ל כל אלו המלאכות וכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות כיצד היא עניינם החורש כו' דהחורש או החופר או העושה חריץ הר"ז אב מלאכה שכל אחד ואחד חפירה היא בקרקע כו' וכ"כ הרמב"ם בהלכה ב' שם, וא"כ ממילא י"ל דבשלמא התנא כיון דל"ק דכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות והוה ס"ד דחרישה שניה לא הוי חרישה ע"כ נקט מתחלה הזורע לאשמעינן א"ז אבל רבינו והרמב"ם כיון שהם כתבו בפי' דכל שהוא מעניינם הם הנקראים אבות א"כ ממילא ידעינן מזה דחרישה שניה ג"כ חרישה היא דלא גרע מהעושה חריץ ע"כ נקטו כסדר כל העולם החורש והזורע כמובן:
פירוש ד
ודע דהתנא נקט הל"ט מלאכות על הפועל הזורע החורש והרמב"ם בפ"ז נקט על הפעולה החרישה הזריעה וכבר עמד התי"ט ז"ל בשבת פ"ז מ"ב ע"ז ומתרץ עי"ש וא"כ לכאורה כיון שדרכו של רבינו להלוך בעקבותיו של הרמב"ם כמ"ש היד מלאכי כללי הסמ"ג סי' מ"ח א"כ אמאי פירש בזה, אבל לפי מ"ש הגאון מו"ה מרדכי בנעט ז"ל בריש ספרו מגן אבות לתרץ את הרמב"ם דהתנא דמתניתין קאי לכ"ע אף לר"ש דסובר דמלאכה שאצל"ג פטור א"כ עשיית המלאכה לחודא אינה גורמת החיוב רק בכוונת מכיוון מהפועל שצריך לאיזה תכלית הנמשך מאותה המלאכה וע"כ נקט על הפועל הזורע החורש כו' ר"ל כדרך הזורע שעשה כן לאיזה תכלית אבל הרמב"ם דפסק כר' יהודא דמלאכה שאצל"ג חייב ע"כ נקט על הפעולה כן תירץ המגא"ב ודפח"ח, אלא צריך עוד קצת תבלין כיון דסוף סוף עדיין קשה על הרמב"ם דמדוע לא נקט כלשון המתניתין על הפועל דבשלמא על התנא מיישב המגא"ב שפיר אבל על הרמב"ם אף שפסק כר"י עדיין קשה וכי גרע לר' יהודא כשמתכוון הפועל לאיזה תכלית הנמשך מאותה מלאכה הלא אדרבא אז יותר מסתבר דחייב וא"כ הו"ל למינקט כלשון המתניתין ואי"ל דהרמב"ם רצה להודיענו דפסק כר"י הא הרמב"ם כתב בפי' בפ"א מהל"ש הל' ז' דהלכה כר"י דמלאכה שאצל"ג חייב, וע"כ נ"ל בס"ד בכוונת המגא"ב דעיקר כוונתו ליישב את קושית התי"ט והתי"ט באמת לא הקשה על הרמב"ם מידי אלא אדרבא כתב דעפ"י דקדוק צ"ל כמ"ש הרמב"ם וע"כ הקשה על התנא דמתניתין דעפ"י דקדוק על לישנא דאבות מלאכות שייך למיתני זריעה בלשק שם דבר וע"ז משני המגא"ב דהתנא דמתניתין דאזיל גם אליבא דר"ש ע"כ לא מצי למינקט עפ"י דקדוק אבל הרמב"ם שפסק כר"י ע"כ נקט שפיר בלשון דקדוק' וא"כ ממילא י"ל כיון דרבינו פסק כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור כמו שכתבנו לעיל מל"ת ס' ע"כ לא נקט גם רבינו בלשון דקדוק אלא כהתנא דמתניתין כמובן. ודע דברמב"ם פ"ז שם יש שינויים הרבה בסדר הל"ט מלאכות דלא כהמתניתין מלבד השינויים שכתבנו אבל יען כי ראיתי בראש יוסף ז"ל בשבת דף ע"ג שכבר דיבר מזה ע"כ לא רציתי לפרטם ומה שמיישב הר"י על מה שאיתא ברמב"ם מתחלה ההבערה ואח"כ הכיבוי ובמתניתין איתא להיפך גם אני כוונתי בס"ד בזה לדעתו הטהורה:
ומ"ש רבינו שנינו במס' שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כו' לכאורה יש לדקדק אמאי ל"כ התנא במתניתין בהדיא ט"ל מלאכות וכבר עמד גם התי"ט בשבת שם ע"ז ותירץ ג' תירוצים עי"ש אבל לפי מה שנראה מרבינו לקמן במלאכת תופר דבתופר לא חייב משום קושר א"כ ליכא למימר אליבא דרבינו את התירוץ השני של התי"ט אלא צ"ל או כתירוצו הא' או כתירוצו הג' והמעשה רוקח ז"ל הל"ש פ"ז כתב אליבא דהרמב"ם גכ"כ ועי' בפרמ"ג בפתיחתו להל' שבת שמיישב ג"כ היטב את קושית התי"ט:
פירוש ה
וכל (ד) שהוא מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות כו'. כ"כ גם הרמב"ם הל"ש פ"ז הלכה ב' וצ"ל דסברו דמ"ש הגמ' שבת ע"ג ע"ב תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן דפירושו דכולן הן אבות וכצ"ל על מ"ש הגמ' שם החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת כלומר דכולן הויין אבות, אבל לכאורה מנ"ל הכרח לזה דלמא הפי' בהברייתות דכולן הם תולדות וכמ"ש המאירי ז"ל שם דזומר ונוטע ומבריך ומרכיב תולדה דזורע ובוצר וגודר ומסיק ואורה תולדה דקוצר [ומחופר וחורץ שהם תולדה דחורש לא דיבר המאירי וזה באמת טעמא בעי וצ"ע] וכ"ס הרמ"כ ז"ל מובא בכ"מ [ועי' רש"י שם ד"ה כולן ותראה שהוא דעה שלישית דנוטע ומבריך ומרכיב סובר שהן אבות וענין אחד מזורע אבל זומר תולדה וצ"ע דמנ"ל לחלק] וא"כ מנ"ל לרבינו והרמב"ם הכרח שהם אבות. אבל כבר מפרש הרהמ"ג ז"ל הל"ש פ"ז הל"ד את שיטת הרמב"ם היטב וז"ל ודע שכוונת רבינו שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור אלא שחלוקה ממנה באיכות הפעולה או באיכות הנפעל הר"ז אב כמותה אבל מלאכה הדומה לה במקצת זו היא הנקראת תולדה כו' ויש מי שפי' כולן מלאכה אחת הן שהן תולדות לאב אחד ואע"פ שאין לנו בזה אלא שינוי השמות הפי' הראשון נראה עיקר וזהו חידוש הברייתות עכ"ל נראה שהסכים לרבינו והרמב"ם, ומ"ש וזהו חידוש הברייתות נ"ל שכיוון בזה להראות ההכרח לפשטם וכוונתו דאי נאמר שהם תולדות מה חידשו לנו הברייתות הלא מילתא דפשיטא היא ואי להודיענו דעל תולדות הרבה עם אב שלהם אינו חייב אלא אחת ודלא כר' אליעזר דשבת צ"ז שמחייב אתולדה במקום אב הא זה משנה שלימה בכריתות ט"ז ע"א דר"ע פליג על ר"א וסובר דאינו חייב אלא אחת, אעכצ"ל דהברייתות סברו שהם אבות ואשמעינן חידוש שאפי' על אבות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת דאת זה לא הוה ידעינן ממתניתין דכריתות כיון שלא דברה אלא מתולדות ואבות כמש"נ מגמ' דכריתות שם וכמו שאכתוב לקמן בס"ד וע"ז כיוון הרהמ"ג בצחות לשונו במ"ש וזהו חידוש הברייתות כוונתו דלהרמב"ם יש חידוש אבל להמאירי והרמ"כ ליכא חידוש בברייתות כיון שכבר ידעינן את זה ממתניתין דכריתות כמובן', אבל לכאורה ק"ל דלפי שיטתם מה הקשה הגמ' בשבת שם על הברייתא הזורע והזומר כו' מאי קמ"ל הא איכ"ל דקמ"ל דכולן הם אבות, וצ"ל דרבינו והרמב"ם סברו הפשט בגמ' דהמקשן סובר בהברייתא דכולן תולדות הם וע"כ הקשה מאי קמ"ל אבל התרצן באמת סובר בהברייתא דכולן אבות הם וע"כ משני שפיר הא קמ"ל העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת כוונתו דקמ"ל דאע"ג דכולן אבות הם אעפ"כ כיון דמעין מלאכה אחת הם אינו חייב אלא אחת וכמו שכתבנו בכוונת הרהמ"ג וממילא לפי הרהמ"ג וכפי פשטינו בו שיטות רבינו והרמב"ם עולים יפה ודו"ק:
פירוש ו
אבל הכ"מ ז"ל שם הביא בשם הרמ"כ שהקשה על הרמב"ם שני קושיות חדא דאם כל אלו אבות אמאי חשיב מ' חסר אחת הלא יש יותר מנ' ועוד דאמרינן מלאכה דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב הך דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב וחופר וחורץ ומבריך ואינך לא הואי במשכן שלא הי' צורך המשכן לחפור ולחרוץ וגם לא היו צריכים להבריך ולהרכיב וליטע אילנות ולא לגדור תמרים ולמסוק זיתים עי"ש שהניח בצ"ע ומסיק דכולן לא הכי אלא תולדות כשיטת המאירי הנ"ל וא"כ גם על רבינו קשה הני שני קושיות. ונ"ל בס"ד לתרץ דלכאורה על הקושיא הראשונה של הרמ"ך ק"ל דאמאי הקשה על הרמב"ם דוקא הא גם על הגמ' גופא קשה דבשבת ע"ד ע"ב א"ר פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה ומשני הגמ' תנא דידן סידורא דפה נקט א"כ מוכח דבישול אב מלאכה כיון דהואי במשכן וא"כ קשה מדוע לא חשב התנא מ' מלאכות כיון דאיכא גם בישול נהי דנקט אופה משום סידורא דפת אבל גם בישול הו"ל למינקט, ותו ק"ל הא מגמ' שם מוכח דכותש הוי אב מלאכה כמו שפרש"י שם ד"ה שכן וא"כ היה לו להרמ"כ להקשות גם מזה דאמאי לא מנה התנא גם כותש ויהיו מ"א מלאכות, אלא ע"ז י"ל דהרמ"ך סובר כהמאירי שם דכותש לא הוי אלא תולדה דדש אבל הקושי' מבישול קשה, אעכצ"ל דמשו"ה לא הקשה הרמ"כ מבישול על הגמ' גופא כיון דהתנא דמתניתין לא אשמעינן רק שיש מציאות שחייב ל"ט חטאות וכיון דבישול ואופה מעין מלאכה אחת ואינו חייב על שתיהם בהעלם אחד אלא אחת ע"כ, לא נקט התנא אלא אופה משום סידורא דפת וממילא גם על כל הני אבות שכתבו רבינו והרמב"ם ג"כ י"ל כן דכיון שאינו חייב על כולן אלא אחת כמ"ש הגמ' ורבינו והרמב"ם ע"כ לא חשב התנא במתניתין וגם רבינו והרמב"ם אלא מ' חסר אחת, ואח"כ ראיתי במשרת משה הל"ש פ"ז שג"כ מתרץ כן וגם הראש יוסף בשבת ע"ג ע"א ד"ה במשנה כתב מחמת זה דלא זכה להבין את קושית הרמ"כ עי"ש וא"כ הקושיא הראשונה של' הרמ"כ באמת ל"ק מידי:
פירוש ז
ועל הקושיא השניה של הרמ"כ י"ל דמה דקאמר הגמ' שבת צ"ז ע"ב דהך דהואי במשכן חשיבא קרי לה אב דלא הואי במשכן קרי לה תולדה א"ז ל"ק הגמ' אלא אליבא דר' אליעזר שמחייב אתולדה במקום אב וקשה לדבריו דאמאי קרי לה אב ואמאי קרי לה תולדה ע"כ משני הגמ' דהך דהואי במשכן חשיבא כו' אבל לר"ע דכריתות ט"ז ע"א דלא מחייב אתולדה במקום אב באמת ל"צ לחילוק זה כיון דבלא"ה יש נ"מ בין תולדה לאב כמ"ש הגמ' בשבת שם נ"מ דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי א"נ שתי תולדות בהדי הדדי מיחייב תרתי ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא וגם בב"ק דף ב' ע"א ל"ק הגמ' אלא אליבא דר"א אבל לר"ע באמת י"ל דאפי' הני מלאכות דלא הואי במשכן אם הם מהני מלאכות שדומים לאב בדמיון גמור אלא שחלוקים באיכות הפעולה או באיכות הנפעל באמת נקראים אבות כמ"ש הרהמ"ג הנ"ל מחודש הי' וממילא לפי"ז כיון דרבינו והרמב"ם פסקו כר"ע ע"כ קראו הם שפיר כל הני מלאכות דברייתות הנ"ל אבות אע"ג דלא הואי במשכן ול"ק בס"ד גם הקושיא שניה שלהרמ"כ ודו"ק:
פירוש ח
וא"כ יצא לנו מהנ"ל אי הני מלאכות דהברייתות הנ"ל מחודש ה' נקראים אבות או תולדות תליא בפלוגתא דר"א ור"ע דלר"א צ"ל דנקראים תולדות משום קושיא שניה של הרמ"כ אבל לר"ע נקראים אבות משום די"ל כמו שכתבנו, ומה מאד יש ליישב בזה מה דק"ל על שיטות רבינו והרמב"ם מגמ' דכריתות ט"ז ע"א דבמתניתין שם אר"ע שאלתי את ר"א בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת מהו חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת אמר לו חייב על כל אחת ואחת כו' והקשה הגמ' מאי קבעי מיניה כו' עי' רש"י שם, ואי נאמר כשיטות רבינו והרמב"ם דאיכא מלאכות הרבה שנקראים אבות חוץ מהל"ט מלאכות דמתניתין דשבת דף ע"ג א"כ ק"ל מנ"ל לגמ' שר"ע קבעי מר"א ולדי מלאכות דלמא לא קבעי רק על אבות שחוץ הל"ט מלאכות שאם עשה מהם מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אי חייב על כל אחת ואחת או לא ועל אבות אלו סובר ר"א דחייב על כל אחת ואחת אבל על ולדות הרבה מעין מלאכה אחת באמת סובר דלא חייב רק אחת וא"כ היכי קאמר הגמ' ולדי מלאכות וגם רבא בתירוצו היכי נקט ולדי מלאכות אעכצ"ל דסתם גמ' וגם רבא סברו דאותן מלאכות שחוץ מהל"ט מלאכות אינם נקראים רק תולדות כשיטות המאירי והרמ"כ ודלא כרבינו והרמב"ם, וגם בעמוד ב' שם קאמר הגמ' ואי ר"א חייב על כל ולדי מלאכות כמלאכות וכן בכולי ש"ס נקט הגמרא אליבא דר"א ולדי מלאכות כמלאכות א"כ מוכח מסתמא דכולי ש"ס דלא כרבינו והרמב"ם וזה לכאורה קושיא גדולה על שיטתם ואח"כ ראיתי בלח"מ הל' שגגות פ"ז הל"ח שג"כ דיבר קצת מקושיא זו ושמחתי מאד שהנחני בס"ד בעקבותיו, אבל לפי הנ"ל דלר"א כל אותן מלאכות שחוץ הל"ט באמת אינם נקראים רק תולדות ל"ק מידי כיון דהגמ' דכריתות והגמ' דכולי ש"ס אליבא דר"א שפיר קאמר ולדי מלאכות כמובן:
פירוש ט
אבל לכאורה עדיין צריך להבין מה נ"מ אי הני מלאכות דברייתות הנ"ל אבות או תולדות ואף שהרהמ"ג כתב שאין לנו בזה אלא שינוי השמות כהנ"ל אבל לפענ"ד עכצ"ל דיש איזה נ"מ לדינא דמדהאריכו בזה רבינו וגם הרמב"ם שם הלכה ב' ג' ד' וט' ואין דרכם להאריך בשביל שינוי השמות גרידא ותו הא הגמ' גופא בשבת צ"ז ע"ב ובב"ק ב' ע"א שאל על הנ"מ שבין אבות לתולדות אלמא דגם הגמר' סובר דלא בחנם נקראו כן וא"כ ע"כ גם לרבינו והרמב"ם צ"ל דיש איזה נ"מ לדינא וע"כ חיוב עלינו לחקור אחר הנ"מ.ונ"ל בס"ד דהתוס' בשבת ע"ג ע"ב ד"ה משום נסתפק אי צריך להתרות התולדה משום אב ובב"ק שם בד"ה ולר"א סובר התוס' בתירוצו הראשון דל"צ ובתירוצו השני סובר דצריך ובשבת צ"ו ע"ב בד"ה ולר"א סותם דצריך וא"כ י"ל דזה דוקא בתולדות אבל באבות שחוץ הל"ט אבות דמתניתין באמת י"ל דמשו"ה נקראו אבות משום דאין צריך להתרות בהאב של מעין מלאכה אלא סגיא אם התרה בהם למשל חופר ל"צ להתרות משום חורש אלא סגיא אם התרה משום חופר נהי דאם התרה משום חורש ג"כ מועיל אבל אם התרה משום חופר ג"כ סגיא וכן יש להוכיח מהמרש"א ז"ל בשבת ע"ג ע"ב ד"ה משום זורע מדכתב מלת נמי עי"ש ותבין.
פירוש י
וא"כ לפי"ז יש ג' חילוקים לדינא א' הל"ט מלאכות דמתניתין שהיו במשכן צריך להתרות בהאב של כל אחד ואחד למשל חורש צריך להתרות משום חורש ולא מועיל אם התרה משום חופר או' משום חורץ אע"ג דחופר וחורץ ג"כ אבות ואף שנראה מהלח"מ ז"ל הל"ש פ"ח הל"ב דסובר דמועיל אבל עי' בראש יוסף בשבת ע"ג ע"ב ד"ה מנינא ל"ל שכתב שט"ס יש בלח"מ ומסופק לדינא בזה, ב' הני אבות שחוץ הל"ט יכול להתרות בין בעצמם בין בהאב של מעין מלאכה כהנ"ל, ג' התולדות צריך להתרות בהאבות כהנ"ל בשם התוס' וזה אי דוקא בהל"ט אבות דמתניתין או סגיא אפי' אם התרה מהאבות שחוץ הל"ט למשל גבשושית בשדה ונטלה שהיא תולדה דחורש והתרה משום חופר נ"ל דזה תליא בפלוגתא דרבינו והרמב"ם עם רש"י לרש"י דסובר בשבת ע"ג ע"ב ד"ה כולן דזומר תולדה ונוטע אב ואפ"ה קאמר הגמ'. שם דזומר חייב משום נוטע מוכח דמועיל אם התרה התולדות בהאבות שחוץ הל"ט אבל לרבינו והרמב"ם דסברו דזומר אב לא מוכח מגמרא זו אלא דמועיל אם התרה אב כזה עם אב דדומה ליה ועי' במהר"ל ז"ל ב"ק ב' ע"א ד"ה ועוד דסובר בתוס' שיכול להתרות התולדות עם האבות שחוץ הל"ט דמתניתין וא"כ קיימו התו' ורש"י בזה בחדא שיטתא, ולהמאירי והרמ"כ הנ"ל מחודש ה' דגם נוטע תולדה מוכח ממ"ש הגמרא דזומר חייב משום נוטע דאם התרה התולדה עם תולדה דדומה לה ג"כ מועיל וא"כ צ"ל דסברו כתירוצו הראשון של התוס' דב"ק הנ"ל דל"צ להתרות התולדה משום אב כמובן:
פירוש יא
ולפי הנ"ל שזכינו בס"ד דלתירוצו השני של התוס' דב"ק יש נ"מ בין הני אבות דברייתות הנ"ל להאבות דל"ט מלאכות לפי"ז י"ל דרבינו והרמב"ם באמת סברו כתירוץ זה ואף שהלח"מ הל"ש פ"ב הל"ח ג"כ כתב אליבא דהרמב"ם כהרהמ"ג הנ"ל דאין שום נ"מ אלא חילוף השמות וא"כ עכצ"ל דסברו בדעת הרמב"ם כתירוצו הראשון של התוס' דב"ק אבל נ"ל כיון דליכא להלח"מ הכרח לזה אלא משום קושיתו דהיכי סובר הרמב"ם דהכנסה ג"כ אב נגד סתימת הגמ' דשבת צ"ז ע"ב שהוצאה אב והכנסה תולדה עי"ש וזה לפענ"ד אין כל כך הכרח כיון דלפי מ"ש הרא"י ריש שבת ד"ה או יאמר דיש הכנסה שהיא אב דהיינו הכנסה דעני כיון שהיתה במשכן וגם הרשב"א בחידושיו שם כ"כ עי"ש ממילא לפי"ז שפיר י"ל דהגמ' דדף צ"ז קאי על הכנסה דעשיר דלא הי' במשכן וע"ז קאמר הגמ' שהיא תולדה והרמב"ם קאי על הכנסה דעני ועכ"ס שהיא אב או י"ל כמו שתירץ בפרמ"ג בפתיחתו דהל' שבת שהרמב"ם סובר כהרמב"ן דרב פפא דריש שבת פליג על הגמ' דדף צ"ז וסובר דהכנסה אב והרמב"ם פסק כר"פ עי"ש, וא"כ ממילא כיון דנסתר הכרחו של הלח"מ שפיר י"ל דהרמב"ם סובר כתירוצו השני של התוס' דב"ק ורבינו כתב בפי' לקמן במל"ת זו במלאכה דהמוציא מרשות לרשות דהכנסה תולדה וא"כ לדידיה בודאי לא צריכנא לתירוצו של הלח"מ וכיון שכן ממילא שפיר י"ל דסברו דיש נ"מ לדינא בין הני אבות שחוץ הל"ט לבין הל"ט דמתניתין לענין התראה כהנ"ל ודו"ק:
פירוש יב
וגם מה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל את הקושיא הראשונה של הרמ"כ הנ"ל מחודש ו' בהקדים לפרש את קושיתו כי קשה להבין כהנ"ל במחודש ו' בשם הרא"י, ונ"ל בס"ד שהרמ"כ לא על התנא דמתניתין הקשה דליחשוב יותר מנ' אבות כיון דעל המתניתין באמת ל"ק מידי כהנ"ל מחודש ו' אלא הרמ"כ על הרמב"ם גופא הקשה דכ' בפ"ז מהל"ש הל"א ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ע"ז הקשה הרמ"כ דאמאי לא חשיב יותר מנ' וכוונת קושיתו כך דלכאו' קשה על הרמב"ם דמדוע כתב ומנין כל אבות כו' הלא כבר פרטם כמו שהקשה הגמ' שבת דף ע"ג על המתניתין מניינא למה לי וליכא לתרץ על הרמב"ם כמו שתירץ ר' יוחנן על המתניתין שרצה להודיענו שבהעלם אחד מביא ל"ט חטאות כיון שכבר כתב הרמב"ם א"ז בהל' שגגות פ"ז הל"ג וז"ל אפי' עשה המ' חסר אחת בהעלם אחד מביא ל"ט חטאות אעכצ"ל דבהל"ש באמת ל"כ את המנין משום טעמא דר' יוחנן אלא כדי שנדע בנקל דכמה הם האבות מלאכות וכיון שכן ע"כ הקשה עליו הרמ"כ שפיר דלפי שיטתו אמאי לא חשיב יותר מנ' אבות וכשתעיין בדברי הרמ"כ שפיר תראה בעליל דבאמת לא הקשה אלא על הרמב"ם גופא ולא על הגמ', וכיון שזכינו בס"ד לפרש את קושית הרמ"כ ממילא י"ל דלפי הנ"ל מחודש י"א דלהל"ט אבות מלאכות ליכא אלא חד גוונא התראה באמת ל"ק עליו קושיית הרמ"כ כיון די"ל שהרמב"ם לא נקט את המניין אלא מהני אבות שאין להם התראה אלא מעצמן אבל הני אבות שחוץ הל"ט כיון שיש להם התראה בין מעצמן ובין מהל"ט כהנ"ל ע"כ לא כללם ביחד בין המנין דל"ט ודו"ק:
פירוש יג
וכיון שבררנו בס"ד את שיטות רבינו והרמב"ם לא אמנע מלכתוב מה שנלענ"ד להביא ראי' לשיטתם דלכאורה ק"ל על התו' דב"ק ב' ע"א ד"ה ולר"א דאמאי הקשה ונימא דנ"מ לענין התראה על הא דקאמר הגמ' ולר"א אמאי קרי ליה אב אמאי לא הקשה את הקושיא זו מעיקרא על הא שהקשה הגמ' ומה איכא בין אב לתולדה ע"ז הי' לו להקשות דאמאי לא קאמר הגמ' דנ"מ לענין התראה אמאי איחר התו' עם הקושי' זו עד ר"א וכן על התו' דשבת צ"ז ע"ב ד"ה ולר"א ג"כ קשה קושיא זו דאמאי אליבא דר"א דוקא הקשה ולא מקודם אליבא דרבנן, ונ"ל ליישב דבשלמא מעיקרא כשהקשה הגמ' ומה איכא בין אב לתולדה כיון דלא על התולדות לבד קאי הגמ' אלא כוונת הגמ' לידע גם דמה איכא בין הל"ט אבות לבין האבות שיותר מהל"ט והא דנקט הגמ' בין אב לתולדה ולא קאמר בין אב לאב מעין מלאכה י"ל דשגירת לישנא דמעיקרא נקט כיון דקאמר הגמ' מעיקרא אבות מכלל דאיכא תולדות ע"כ נקט אח"כ ג"כ תולדות או י"ל כיון שהתולדות יותר מהאבות שחוץ הל"ט כדאיתא בירושלמי שבת פ"ז ריש הלכה ב' דלכל אב מהל"ט אבות יש ל"ט תולדות ע"כ נקט הגמר' את התולדות אבל באמת קאי הגמ' על כל המלאכות היותר מהל"ט אבות לידע דמה איכא ביניהו, וכיון שקאי הגמ' גם על האבות שחוץ הל"ט ע"כ לא יוכל התו' להקשות שם דלימא הגמ' הנ"מ לענין התראה כיון דלהני אבות שחוץ הל"ט ג"כ מועיל התראה דעצמם כהנ"ל מחודש ט' אבל אליבא דר"א הקשה התו' שפיר כיון דלר"א ליכא אבות שחוץ הל"ט אלא הכל תולדות כהנ"ל מחודש ז' כמובן, וא"כ לפי"ז י"ל כיון דלפי תירוצו השני של התו' דב"ק לכאו' נשארה קושיית התו' על הגמ' דמעיקרא דאמאי לא קאמר הגמ' הנ"מ לענין התראה אעכצ"ל כתירוצינו דהגמ' דמעיקרא קאי גם על האבות שחוץ הל"ט וכמו שתירצנו אליבא דהתוס' א"כ ממילא מוכח דאיכא נמי מלאכות שנקראו אבות חוץ מהל"ט דאל"כ אלא הכל נקראו תולדות נשאר לפי תירוצו השני של התו' קושיית התף על הגמרא דמעיקרא אעכ"מ כשיטות רבינו והרמב"ם, אלא כל זה י"ל לפי מה שכתבנו במחודש י"א שרבינו והרמב"ם סברו כתירוצו השני של התו' דב"ק אבל המאירי והרמ"כ דסברו כתירוצו הא' של התו' כהנ"ל מחודש י' באמת לפי שיטתם ליכא ראי' מגמ' דב"ק שיש יותר אבות מהל"ט וע"כ פסקו הם שפיר שהכל נקראו תולדות אבל לרבינו והרמב"ם באמת איכא ראי' מגמ' דב"ק כמו שכתבנו ודו"ק:
פירוש יד
ונ"ל בס"ד להביא עוד ראי' לשיטתם דבמשנה דריש כלל גדול איתא היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת פי' רש"י ד"ה אב מלאכה וז"ל אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כו' עכ"ל וכן מפרש הח' ר"ן שם. אבל לכאו' עדיין ק"ל למה נקט התנא אב אמאי ל"ק סתם חייב. על כל מלאכה ומלאכה דאי למעוטי ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו כמו שמפרשו הם הא א"ז ידעינן מסיפא דהעושה מלאכות הרבה כו' דבשלמא להיפך ליכא להקשות דסיפא ל"ל כיון דידעינן א"ז מאב דנקט דע"ז י"ל דאי לאו סיפא באמת הוה אמרינן דאב דנקט למעוטי תולדות וע"כ קתני סיפא לגלויי דאב דקתני למעוטי ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו כמ"ש רש"י והר"ן אבל זה דלמה נקט אב כיון דמסיפא ידעינן באמת קשה אעכצ"ל דהכי פירושא דמתניתין דאב דנקט למעוטי ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו והסיפא נקט למעוטי שתי אבות מעין מלאכה אחת והשתא נקט שפיר התנא גם אב דאי לא הוה נקט אב אז באמת לא הוה ידעינן דגם על שתי אבות מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת כיון דהוה מפרשינן הסיפא על שתי תולדות ולא על שתי אבות מעין מלאכה אחת אבל השתא דקתני אב וידעינן מאב למעוטי שתי תולדות עכ"צ לפרש את הסיפא על שתי אבות מעין מלאכה אחת וממילא לפי"ז מוכח ממתניתין דאיכא אבות חוץ מהל"ט כשיטות רבינו והרמב"ם דאל"כ נשארה קושיתינו דאמאי נקט התנא אב, ועל המאירי והרמ"כ י"ל דלא הי' גירסתם במתניתין אב דהמאירי במשנה שם כתב וז"ל ויש גורסים על כל אב מלאכה כו' נראה בפי' דהי' לו גם גירסא בלא אב א"כ י"ל שכתבו את שיטתם אליבא דהאי גירסא דליתא אב ודו"ק, ועל הפי' המשניות שם שמפ' מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת על אב ותולדה ע"ז באמת ק"ל דלפי שיטתו הו"ל לפרש על שתי אבות מעין מלאכה אחת דהוי רבותא טפי וגם על רש"י ק"ל כיון דגם לרש"י יש אבות חוץ מהל"ט כהנ"ל מחודש ה' א"כ אמאי מפרש את הסיפא על ב' תולדות וכן מפ' הר"ן א"כ גם עליו קשה כיון דגכ"ס כשי' רש"י דנוטע ומבריך ומרכיב אבות הם וצ"ע:
וגם נ"ל בס"ד ליישב לפום שיטות רבינו והרמב"ם את קושיית התי"ט הנ"ל מחודש ד' דאמאי ל"ק התנא במשנה ט"ל אבות מלאכות די"ל שרצה להודיענו שיש עוד מלאכות שנקראו אבות חוץ מהל"ט ונקט לדוגמא מלאכה אחת מאותן מלאכות אבל באמת יש הרבה והכי פירושא דמתניתין אבות מלאכות ארבעים כלומר האבות הם ארבעים וגם עוד יותר אלא על ארבעים חסר אחת חייב על כל אחת ואחת חטאת אם עשה בהעלם אחת ולפי פי' זה באמת גם ממתניתין יש ראי' לשיטתם ודו"ק:
פירוש טו
החורש (ה) אמרינן התם דהחורש או החופר או העושה חריץ הר"ז אב מלאכה כו'. בגמרא שלפנינו שבת ע"ג ע"ב ליתא בפי' שהן אב מלאכות אלא הכי איתא תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן וגם באידך ברייתות שם ליתא אב מלאכה אלא כהנ"ל מחודש ה' אבל מלשון רבינו אמרינן התם כו' מוכח שגירסתו הי' בהברייתות שהן אב מלאכות וא"כ גם להרמב"ם י"ל דכך הי' גירסתו ועכ"ס ג"כ כן וממילא תו ל"צ למימר אליבא דהרמב"ם כהכרחו של הרהמ"ג הנ"ל מחודש ה' וגם מיושב בס"ד הצ"ע שהניח על הפרי הארץ המרכבת המשנה ספרדי הל"ש פ"ז דעל מ"ש הפה"א דבשבת ע"ג ע"ב תנא הזורע וזומר כולן אב מלאכה הן הקשה המרכבת וז"ל ואני לא ראיתי בגמ' דידן דקרא לכל הני אב דאי הוו קרו להו אב לא הוה מקשה הרמ"כ על הרמב"ם דהו"ל לחשוב יותר מנ' ולא הי' אומר דכולן תולדות דזורע וכ"נ מהתו' דכולן תולדות הן אלא הכי תניא בתלמודא דידן תנא הזורע והזומר כולן מלאכה אחת הן ותו לא מידי וצ"ע עכ"ל אבל לפמ"ש יפה כתב הפה"א כיון דלרבינו והרמב"ם באמת היה הגירסא בגמרא שהם אבות ועל הרמ"כ צ"ל שהקשה לפום הגירסא שלפנינו וגם התו' צ"ל דלפום הגירסא שלפנינו כתב שהם תולדות כמובן, עכ"פ זה נראה בפום שגם להפה"א היה הגירסא בגמר' שהם אבות וא"כ ממילא שפיר י"ל אליבא דרבינו והרמב"ם כמו שכתבנו:
פירוש טז
ומה מאד יש ליישב בס"ד בהנ"ל הצ"ע שהנחנו על הרמב"ם בספרינו פני משה הל"ש פ"ז דהיכי סובר דחופר וחורץ אבות הם הא בירושלמי דשבת פ"ז דף כ"ז ע"א איתא בפי' שהם תולדות דהכי איתא שם תנא ר' חייא חפר חרץ נעץ תולדות להחרישה וממילא גם על רבינו קשה קושיא זו ועכשיו מצאתי באור זרוע ז"ל הל' שבת אות נ"ה שכ' על הרמב"ם וז"ל אבל בירושלמי תנא ר' חייא חפר חרץ נעץ תולדות עכ"ל נראה בפי' שג"כ כיוון להקשות על הרמב"ם מהירושלמי ובאמת היא קושיא גדולה, ואי"ל דלפימ"ש הרהמ"ג ולפי מה שפירשנו את דבריו הנ"ל מחודש ה' שהכרח לומר בהברייתות הנ"ל מחודש ה' שהם אבות וכיון דמוכח מהברייתות דגמ' דילן דלא כהירושלמי ע"כ פסקו רבינו והרמב"ם דלא כהירושלמי, דזה אא"ל כיון דלכאורה קשה על המאירי והרמ"כ דסברו דהמלאכות דברייתות הנ"ל תולדות הם א"כ מה יענו על הכרחו של הרהמ"ג דצ"ל שהם אבות דאל"כ מה אתו הברייתות לאשמעינן וצ"ל דהמאירי והרמ"כ סברו דהברייתות אתו לאשמעינן דלא כר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, וממילא לפי"ז י"ל דבשלמא אי לא היה מפורש בהירושלמי דלא כרבינו והרמב"ם אז שפיר י"ל דלרבינו והרמב"ם לא הי' ניחא לומר בהברייתות כפירושם של המאירי והרמ"כ משום דיותר מסתבר להם לפרש את הברייתות כמ"ש הרהמ"ג וע"כ פסקו דכל המלאכות דהני ברייתות הם אבות אבל כיון דאיתא בירושלמי בפי' דחופר וחורץ תולדות בודאי מסתבר טפי לומר בהברייתות כפירושם של המאירי והרמ"כ כדי להשוות את הירושלמי עם הגמ' דילן מלומר בהברייתות כפשטם של רבינו והרמב"ם ולומר דהירושלמי עם הגמ' דילן פליגי וא"כ קשה עליהם מהירושלמי:
פירוש יז
וגם מהא"ז נ"ל להוכיח כמו שכתבנו דבאות נ"ד שם כתב על הברייתות הנ"ל מחודש ה' וז"ל הכי פירושא כולן מלאכה אחת הן כלומר הכל הוי אב מלאכה אחת וכן נמי פי' בההיא דהחופר והחורש והחורץ דאי תולדות קתני להו הא קיי"ל דאתולדה במקום אב לא מיחייב כו' עכ"ל ודבריו לכאורה קשים ההבנה אם לא שנ' שכיוון להכרחו של הרהמ"ג וכמו שפירשנו בכוונת הרהמ"ג הנ"ל מחודש ה' וה"ק הא"ז דאי תולדות כלומר דאי נאמר דהברייתות סברו שהם תולדות א"כ מה אתו לאשמעינן הא כבר ידעינן א"ז ממתניתין דכריתות כהנ"ל מחודש ה' ולזה כיוון הא"ז במ"ש קתני להו כלומר הלא כבר קתני להו במתני' דכריתות ואח"כ קאי הא"ז הא קיי"ל כו' כוונתו בזה וא"ת דלעולם סברו הברייתות שהם תולדות ואתו לאשמעינן דלא כר' אליעזר וכמו שכתבנו מחודש ט"ז להמאירי והרמ"כ ע"ז קאמר הא"ז הא קיימ"ל כר"ע דאתולדה במקום אב לא מיחייב וא"כ לא הוי זה שום חידוש אעכ"מ דצ"ל דהברייתות סברו שהם אבות כנ"ל בס"ד בכוונת הא"ז, וכיון שהוכחנו שהא"ז סובר הפשט בהברייתות שהם אבות מחמת הכרחו של הרהמ"ג ואפ"ה הקשה אח"כ באות נ"ה על הרמב"ם מהירושלמי עכ"מ שגם הא"ז סובר בכוונת הקושיא שהכרח מהירושלמי לומר הפשט בהברייתות כמו שפירשנו להמאירי והרמ"כ כדי להשוות את הירושלמי עם הגמ' דילן וכהנ"ל מחודש ט"ז וא"כ נשארה הקושיא על רבינו והרמב"ם מהירושלמי בתקפה, אבל לפי הנ"ל דלרבינו והרמב"ם הי' הגירסא בהברייתות שכ' בהם בפי' שהם אבות באמת ל"ק מהירושלמי מידי כיון די"ל שפסקו כהברייתות דגמ' דילן כמובן:
פירוש יח
וכן (ו) אחד הזורע כו' או הזומר גפנים כל אלו אב אחד הם כו'. נראה בפי' דרבינו סובר דזומר הוי אב וכ"כ הרמב"ם פ"ז הל"ג אלא הרמב"ם כתב סתם הזומר ול"כ כרבינו הזומר גפנים ובפרק ח' הל"ב כתב הזומר את האילן כו' ולכאורה. אמאי ל"כ גם בפ"ז הל"ג או הזומר אילנות וצ"ל דאילנות שכ' במבריך קאי גם על מרכיב וזומר וא"כ לא הי' לו לכתוב אילנות אלא גבי נוטע וצ"ע עי"ש ותבין, ועל רבינו צ"ל דסובר דלשון זומר לא שייך אלא בגפנים כדכתיב וכרמך לא תזמור וכ"נ מרש"י שבת ע"ג ע"ב ד"ה זומר ומוע"ק ג' ע"א ד"ה זימור אבל לדינא באמת גם רבינו סובר דזומר בשאר אילנות ג"כ אב אלא בשאר אילנות נקרא מקרסמין כמ"ש רש"י במוע"ק שם ד"ה מקרסמין וז"ל היינו זימור אלא שקרסום שייך באילנות עכ"ל וכן איתא בירושלמי שבת פ"ז דף כ"ז ע"ב הנוטע המבריך המרכיב המקרסם כו' חייב משום זורע ומפרש הקה"ע וז"ל המקרסם שחותך ענפים יבשים וקרסום וזימור אחד הן אלא שזימור בגפן וקרסום בשאר אילנות עכ"ל ומה שנקט הירושלמי קרסום ולא זומר י"ל כדי שלא נטעה לומר כיון דאיתא בברייתא הזומר באמת אינו חייב אלא בגפנים קמ"ל הירושלמי דלא, ועל הרמב"ם י"ל דסובר כיון דבברייתא איתא הזומר והגמ' דילן לא חייש לפרש כמו שמפ' הירושלמי עכצ"ל דגמ' סובר דבלשון ברייתא קאי מלת זומר גם על שאר אילנות וע"כ נקט הרמב"ם גם על שאר אילנות לשון זומר אבל לדינא באמת ליכא שום חילוק בין רבינו והרמב"ם אלא שניהם סברו דזומר הוי אב:
פירוש יט
אבל רש"י בשבת ע"ג ע"ב סובר דזומר תולדה ונוטע ומבריך ומרכיב אבות ולכאורה מהברייתא שם הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן נראה כשיטות רבינו והרמב"ם דזומר אב דאלת"ה קשה אמאי נקטה הבריי' זומר הא הברייתא זו לא אתי לאשמעינן אלא דעל כולן אם עשה בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת כמו שמפרש הגמרא שם וא"כ אפי' אי לא הוה נקט זומר ג"כ הוה ידעינן דאתולדה במקום אב אינו חייב אלא אחת במכ"ש מנוטע ומבריך ומרכיב שהן אבות ואפ"ה כיון שהן מעין מלאכה דזורע אינו חייב אלא אחת מכ"ש אתולדה במקום אב בודאי אינו חייב אלא אחת ואמאי נקט זומר אעכ"מ דזומר ג"כ אב ונקט גם זומר משום דרצה למינקט הרבה אבות מעין מלאכה אחת וגם לשיטות המאירי והרמ"כ הנ"ל מחודש ה' דכולן תולדות ג"כ נקטה הברייתא שפיר גם זומר כיון דרצה למינקט הרבה תולדות מאב אחד אבל על שיטת רש"י לכאו' קשה, אבל כשמעיינין שפיר ברש"י שם ד"ה כולן נראה בפי' דרש"י מתרץ א"ז שכ' וז"ל דזומר נמי לצומחי אילנא הוא כו' כוונתו בזה דהתנא לא משו"ה נקט זומר לאשמעינן דאתולדה במקום אב אינו חייב אלא אחת אלא לאשמעינן דזומר הוי תולדה דזורע או נוטע כיון דהוה ס"ד דזומר לא הוי תולדה דזורע או נוטע דמה ענין זומר לזורע או לנוטע קמ"ל כיון דזומר נמי לצומחי אילנא הוא ע"כ הוי תולדה דזורע או נוטע וא"כ ל"ק גם על שיטת רש"י מברייתא זו כמובן:
פירוש כ
אבל עדיין צריך להבין דמה הכריח את רש"י לחלק את הברייתא חומר תולדה ונוטע ומבריך ומרכיב אבות דלמא סוברת הברייתא או כשיטות רבינו והרמב"ם דכולן אבות או כשי' המאירי והרמ"כ דכולן תולדות כמו שהקשינו לעיל מחודש ה', ונ"ל בס"ד דרש"י למד א"ז ממה דאמר רב אמי שם זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע והקשה הגמ' משום זורע אין משום נוטע לא פרש"י משום נוטע לא וז"ל אמבריך ואמרכיב קאי ומשני הגמ' אימא אף משום זורע פרש"י דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא עכ"ל והי' קשה לרש"י דאי נאמר חומר ג"כ אב מעין מלאכה דזורע א"כ גם בזומר אי עביד בהדי זורע אינו חייב אלא חדא וא"כ היכי קאמר ר' אמי דזומר חייב משום נוטע ולא משום זורע ועוד אמאי לא הקשה הגמ' גם על זומר משום נוטע אין משום זורע לא כמו שהקשה על מבריך ומרכיב אעכ"מ דזומר לא הוי אלא תולדה ולא תולדה דזורע אלא. תולדה דנוטע וע"כ קאמר ר' אמי שפיר דזומר חייב משום נוטע כוונתו דאי עביד זומר בהדי נוטע אינו חייב אלא אחת [לפום שיטת רש"י שמפ' את הנ"מ לענין זה ולא לענין התראה כמו שמפ' התוס' שם וכמו שאכתוב בס"ד בשם הרץ וגם עי' בראש יוסף שם היטב] אבל משום זורע סובר ר' אמי דלא חייב זומר משום דלא הוי תולדה דידי' ואי עביד זומר בהדי זורע באמת חייב תרתי וכ"כ החדו' הר"ן שם וז"ל אימא אף משום זורע פי' אבל זומר דוקא משום נוטע ולא משום זורע ונ"מ לענין התראה דזומר אי אתרו בי' משום נוטע חייב אבל משום אינך לא ומבריך ומרכיב הויא התראה בין משום נוטע בין משום זורע ורש"י ז"ל פי' דנ"מ למאן דעביד תולדות עם האבות דמאן דעביד עם אב דידי' מיחייב חדא ותו לא עכ"ל וא"כ גם אליבא, דרש"י י"ל דזומר לא חייב משום זורע כמו שכתבנו ועולה שיטת רש"י כהוגן כמובן:
פירוש כא
וגם נ"ל בס"ד ליישב בהנ"ל מעל רש"י גם הקושיא הא' הנ"ל מחודש י"ט דמדוע נקט התנא זומר די"ל דרצה לאשמעינן דל"ת כיון דאי עביד זומר וזורע חייב שתים ואי עביד זומר ונוטע אינו חייב אלא אחת ואי עביד נוטע וזורע ג"כ אינו חייב אלא אחת א"כ נאמר דכשעביד זורע ונוטע וזומר בהעלם אחת באמת חייב שתים דהוי כמו שעביד זומר וזורע גרידא ואף שעבד נוטע ג"כ אבל כיון דמשום נוטע אינו חייב אלא משום זורע הוה ס"ד דדוקא כשחייב חטאת משום נוטע דהיינו כשעביד זומר ונוטע אז אמרינן דאינו חייב אלא אחת דכיון דחייב חטאת משום נוטע וזומר הוי תולדה דנוטע ע"כ אינו חייב שוב משום זומר אבל היכא דלא חייב חטאת משום נוטע דהיינו כשעביד זורע ונוטע וזומר אימא כיון דלא חייב חטאת משום נוטע הו"ל נוטע כמאן דליתא והוי כאלו לא עביד אלא זומר וזורע גרידא וחייב שתים ע"כ נקט התנא גם זומר לאשמעינן דגם בכה"ג אינו חייב אלא אחת כיון דסוף סוף גם נוטע עביד וזומר תולדה דנוטע ודו"ק:
פירוש כב
וא"כ לפי הנ"ל מחודש כ' קשה לכאו' על רבינו והרמב"ם מר' אמי דמוכח דזומר תולדה דנוטע ותו קשה על הרמב"ם הל"ש פ"ח הל"ב דהיכי כתב הזומר את האילן כדי שיצמח הר"ז מעין זורע הא מר' אמי מוכח דלא הוי מעין זורע אלא מעין נוטע וגם הלח"מ שם כבר הקשה את הקושי' זו ותירץ וז"ל ואפ"ל דמ"ש מעין זורע ר"ל אבל אינו חייב אלא משום נוטע ומפני שנוטע חייב משום זורע אמר הר"ז מעין זורע ועוד י"ל דלפי תירוץ הגמ' כי היכי דאמרינן בהך משום זורע ר"ל אף משום זורע גם משום נוטע ר"ל אף משום נוטע כו' עכ"ל ונ"ל דעכצ"ל דהרמב"ם סובר כתירוצו השני של הלח"מ כיון דלפי תירוצו הא' נהי דל"ק קושית הלח"מ אבל עדיין קושיתינו נשאר' על הרמב"ם דמוכח מר' אמי דזומר תולדה אבל כשאמרינן דרבינו והרמב"ם סברו כתירוצו השני של הלח"מ דלפי מסקנת הגמ' באמת אמרינן דמ"ש ר' אמי הזומר חייב משום נוטע פירושו אף משום נוטע באמת גם קושיתינו מיושבת בס"ד שפיר כמובן. אבל לכאורה עדיין ק"ל על הרמב"ם דאמאי לא הביא את הא דר' אמי חומר חייב משום נוטע נהי דל"ק עליו דהיכי כתב דזומר הוי מעין זורע כמו שתירץ הלח"מ אבל עכ"פ גם א"ז הו"ל להביא דזומר חייב משום נוטע, ונ"ל בס"ד דסמך בזה על מ"ש בהלכה ד' שם את הא דאמר רב כהנא בשבת שם זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע דממילא מוכח מזה הא דר' אמי כיון דר"כ גכ"ס כר' אמי כמובן:
פירוש כג
אבל עדיין נשארה על רבינו והרמגב"ם הקושיא שהקשינו במחודש כ' דאמאי לא הקשה הגמ' על תחלת דברי ר' אמי משום נוטע אין משום זורע לא אמאי הקשה על סוף דבריו דוקא, וי"ל דלא רצה להקשות על תחלת דבריו משום די"ל אה"נ דר' אמי סובר דזומר תולדה ולא אב וע"כ קאמר משום נוטע דוקא אבל על סוף דבריו הקשה שפיר כיון דעל סוף דבריו ליכא לתרץ כלום אלא כמו שתירץ הגמ' כמובן. וממילא לפי הנ"ל מ"ש ר' אמי זומר חייב משום נוטע אי פירושו אף משום נוטע או לא תליא בפלוגתת רבינו והרמב"ם ורש"י דלרש"י דזומר תולדה צ"ל משום נוטע דוקא אבל לרבינו והרמב"ם דזומר אב באמת צ"ל דפירושא דמשום נוטע אף משום נוטע, ומה מאד מיושב בזה בס"ד מעל הלח"מ מה שעמדנו עליו בספרינו פני משה הל"ש פ"ח הל"ב דהיכי קאמר את תירוצו השני הנ"ל נגד הח' ר"ן שכ' בפי' דמ"ש ר' אמי דזומר חייב משום נוטע פירושו דוקא משום נוטע ולא משום זורע, אבל בהנ"ל מיושב שפיר די"ל דהר"ן לשיטתו שכ' שם וז"ל זומר חייב משום נוטע פי' תולדה דנוטע הוא ומבריך ומרכיב נמי תולדה דזורע היא כו' עכ"ל [נראה דלא לגמרי סובר הר"ן כרש"י אלא בזה דזומר תולדה אבל במבריך ומרכיב פליגי דרש"י סובר שהם אבות כהנ"ל מחודש ה' ובאמת פליאה לי על הח' ר"ן כיון דבר"ן על הרי"ף העתיק לגמרי את לשון רש"י דמבריך ומרכיב אבות וא"כ סותר את למודו אם לא שנאמר דשם העתיק אבל הוא לס"כ וזה באמת דוחק וצ"ע] וכיון דסובר כרש"י דזומר תולדה ע"כ כתב דזומר אינו חייב משום זורע אבל הלח"מ כתב את תירוצו אליבא דהרמב"ם דזומר אב ואליבא דהרמב"ם באמת י"ל דגם הר"ן מודה דזומר חייב משום זורע כמובן:
פירוש כד
נמצא לפי הנ"ל יש לפנינו שני שיטות רבינו והרמב"ם סברו דזומר חייב אף משום זורע ורש"י ור"ן סברו דאינו חייב אלא משום נוטע ונ"ל בס"ד להביא ראי' לשיטות רבינו והרמב"ם ממוע"ק ג' ע"א דאיתא שם מכדי זמירה בכלל זריעה כו' מוכח בפי' מגמ' זו חומר בכלל זריעה אלא על רש"י ור"ן י"ל דסברו כתירוצו הא' של הלח"מ הנ"ל מחודש כ"ב דכיון דזומר בכלל נוטע ונוטע בכלל זורע ע"כ אמר הגמ' זמירה בכלל זריעה אבל רבינו והרמב"ם לשיטתם דצ"ל דסברו כתירוצו הב' של הלח"מ כהנ"ל מחודש כ"ב באמת שפיר יש להם ראי' מגמ' דמוע"ק כמובן, וגם מהירושלמי הנ"ל מחודש י"ח מוכח בפי' דזומר חייב משום זורע מדחשיב המקרסם בהדי הנך דחייב משום זורע והמקרסם זומר הוא כהנ"ל מחודש י"ח ובאמת מהירושלמי זה ק"ל מאד על הר"ן שכ' בפי' דזומר אינו חייב משום זורע כהנ"ל מחודש כ' הלא מהירושלמי מוכח דלא כוותיה וצ"ע גדול אצלי:
פירוש כה
ותניא (ז) ר' יוסי אומר הנה אבות מהנה תולדות כו'. לכאורה ק"ל על רבינו דבשבת ע' ע"א איתא חילוק מלאכות מנלן אמר שמואל אמר קרא מחלליה מות יומת כו' והקשה הגמ' ותיפוק ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן דתניא ר' נתן אומר לא תבערו אש כו' דברים הדברים אלה הדברים אלו שלשים ותשעה מלאכות שנאמרו למשה בסיני יכול עשאם כולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כו' ת"ל לא תבערו אש הבערה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפ"ע אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עלי' בפ"ע ומשני הגמ' שמואל סבר כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת והקשה הגמרא ותיפוק ליה לחילוק מלאכות מהיכא דנפקא ליה לר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר ועשה מאחת כו' ומשני הגמ' שמואל אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת לא משמע ליה פרש"י לא משמע ליה וז"ל דמיבעיא ליה כוליה לשם משמעון ולתולדות עכ"ל, חזינן מסוגי' זו דר' נתן דסובר הבערה לחלק יצאת לא דריש את דרשה דר' יוסי וצ"ל דצריך לר'. נתן מאחת מהנה לשום דרשה אחרת כמו שמצינו לר"ש בשבת ק"ג ע"ב דדריש ג"כ מפסוק ועשה מאחת דרשה אחת דלא כר' יוסי ועי' תו' בשבת ק"ו ע"א ד"ה מה וא"כ ק"ל כיון דרבינו פסק כר"נ דהבערה לחלק יצאת דהא חשיב גם הבערה בין הל"ט אבות כסתם מתניתין דשבת ע"ג וכר"ע פסחים ה' ע"ב דסובר ג"כ כן וא"כ היכי הביא רבינו את דרשה דר' יוסי וזה אצלי קושיא גדולה:
פירוש כו
ונ"ל בס"ד דרבינו סובר דאע"ג דפליג ר"נ על ר' יוסי ולא דריש חילוק מלאכות מאחת מהנה אבל על הדרשה דמהנה תולדות ומאחת שם משמעון לא פליג וכמ"ש הגמ' אליבא דשמואל שמודה לדרשה דתולדות ושם משמעון לר' יוסי אע"ג דפליג עליו על הדרשה דחילוק מלאכות כמ"כ נמי י"ל אליבא דר"נ וההכרח לרבינו לומר כן נ"ל דהי' קשה לו מהנה לר"נ ל"ל נהי דמאחת י"ל דדרש כמו שדרש ר"ש שבת ק"ג ע"ב אבל מהנה ל"ל וכן באמת גם על ר"ש קשה אעכצ"ל דגם ר"ש מודה לדרשה דמהנה לתולדות כמ"כ נמי צ"ל לר"נ, וזה ל"ק הא ר"נ סובר דהל"ט מלאכות הלמ"מ הם א"כ עכצ"ל שגם התולדות הלמ"מ דנאמר דאבות הלמ"מ והתולדות ילפינן מהנה זה לא מסתבר אעכצ"ל שגם התולדות הלמ"מ ומ"ש ר"נ אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למ"מ צ"ל דכוונתו גם על התולדות שלהם וכיון דצ"ל שגם התולדות הלמ"מ א"כ תו ל"ל דמודה ר"נ לדרשה דמהנה לתולדות כיון דאי יליף התולדות מדרשה דמהנה א"כ הלמ"מ ל"ל, דע"ז י"ל דהלמ"מ לא באה אלא לפרש דאיזה הם התולדות דהא על הל"ט אבות באמת ג"כ צ"ל כן כיון דר"נ יליף הל"ט מלאכות מדברים הדברים אלה הדברים אעכצ"ל דהלמ"מ פרטם דאיזה הם הל"ט אבות כמ"כ נמי י"ל על התולדות וכ"כ הראש יוסף בפתיחתו אלא הוא מסיק שם דעל התולדות ליכא הלמ"מ אבל אנן אליבא דרבינו שפיר י"ל כמו שכתבנו, וזה ל"ק כיון שגם ר"נ סובר הדרשה דמהנה לתולדות א"כ אמאי כתב התוס' שם ד"ה לא דשמואל דלא כר"נ ודלא כר' יוסי הא שפיר י"ל. דשמואל בדרשה דתולדות באמת סובר כר"נ אלא פליג עליו על הלימוד דחילוק מלאכות דע"ז י"ל כמו שתירץ הפנ"י שם על קושיתו שהקשה ג"כ על התו' כעין קוש" זו עי"ש ותבין וע"כ שפיר הביא רבינו את הלימוד דמהנה על תולדות ודו"ק:
פירוש כז
אבל לכאורה ק"ל לפי שיטות רבינו והרמב"ם שיש הרבה אבות חוץ מהל"ט כהנ"ל מחודש ה' א"כ מנ"ל למילף הנה אבות מהנה תולדות דלמא לעולם אינו חייב על תולדות כלל ומהנה איצטריך על אותן אבות שהן מעין מלאכה אחת ועל קושיא זו לית לי פירוקא אם לא שנאמר כהנ"ל שהתולדות ג"כ הלמ"מ הם כמו הל"ט אבות וכיון דידעינן מהלמ"מ שחייב גם על התולדות ע"כ קאמר הגמ' שפיר מהנה תולדות, אבל אח"כ ראיתי שאאפל"כ דאי נאמר דתולדות ג"כ הלמ"מ אז הי' קשה מהנה ל"ל על תולדות דבשלמא להיפך ל"ק דכיון דאית לן הדרשה דמהנה הלמ"מ ל"ל די"ל דהלמ"מ בא לפרש דאיזה הם התולדות אבל על הדרשה דמהנה באמת קשה דל"ל כיון דאית לן הלמ"מ על תולדות וכמו שהקשה הגמ' סוכה כ"ח ע"ב והשתא דאמרת סוכה הלכתא קרא ל"ל, ואי קשיא על ר' נתן ג"כ קשה דל"ל דברים הדברים אלה הדברים לדרשה דל"ט אבות כיון דהלמ"מ הם כמ"ש ר"נ בפי' אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למ"מ, דע"ז י"ל דהלמ"מ באמת לא הי' בפי' רק על הל"ט אבות אלא על כל האבות גם על אותן שחוץ הל"ט וכיון שההלמ"מ כללה כל האבות אי לא הי' קרא ע"ז שהאבות מלאכות לענין שחייב בהעלם אחת על כל אחת ואחת ל"ט הם אז באמת מחמת הלמ"מ הוה יכלינן למימר שבכל האבות הדין כן לא בהל"ט דוקא וע"כ כתיב דברים הדברים אלה הדברים למילף. דליכא לענין חיוב על כל אחת ואחת בהעלם אחת רק ל"ט אבות, וזה ל"ק כיון דההלמ"מ לא פרטם א"כ מהיכא ידעינן דאיזה הם הל"ט אבות דע"ז י"ל שאותן שהיו במשכן חשיבא הם מהל"ט אבות כמ"ש הגמ' שבת צ"ו ע"ב וא"כ על ר"נ באמת ל"ק מידי אבל הקושיא הראשונה דל"ל מהנה על תולדות באמת קשה אעכצ"ל כמ"ש הראש יוסף הנ"ל מחודש כ"ו דתולדות אינם הלמ"מ וא"כ נשאר' על רבינו והרמב"ם הקושיא הנ"ל בתקפה דמנ"ל למילף ממהנה תולדות דלמא לא בא למילף רק הני אבות דמעין מלאכה אחת. אבל אחר עיון קצת ראיתי שאדרבא דלפום שיטת הראש יוסף שהתולדות אינם הלמ"מ באמת ל"ק מידי כיון דא"ז עכצ"ל שגם על האבות שחוץ הל"ט הי' הלמ"מ דאל"כ נשאר' הקושיא הנ"ל על ר"נ דל"ל דברים הדברים אלה הדברים אעכצ"ל כמו שתירצנו וכיון שהי' הלמ"מ גם על האבות שחוץ הל"ט א"כ תו ל"צ מהנה ע"ז אעכצ"ל דמהנה בא על תולדות כיון שתולדות אינם הלמ"מ ודו"ק:
פירוש כח
היתה (ח) לו גבשושית כו' בשבת ע"ג ע"ב איתא א"ר ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש ורבינו דלא רצה להאריך השוה שניהם כאלו הם חד מימרא, אבל לכאורה צ"ל דמדוע לא נקט לדוגמא לתולדה דחרישה את התולדות דמשנה דשבת ק"ג ע"א המנכש והמקרסם והמזרד והרמב"ם הל"ש פ"ח הל"א באמת נקט מתחלה את התולדות דמתניתין ואח"כ את התולדות דרב ששת ורבא אבל רבינו כיון דלא נקט לדוגמא אלא ג' מדוע לא נקט את הני דמתניתין, וי"ל דרבינו מפרש מנכש חופר סביב בעקרי הגפנים והצמחים כמו שמפרש הפי' המשניות שם ולא כמו שמפרשו המאירי והברטנורה שם תולש עשבים רעים מתוך טובים, והמקרסם מפרש רבינו כמו שפרש"י שם קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו ולא כמ"ש הרמב"ם והמקרסם עשבים, והמזרד מפרש רבינו כמו שפי' רש"י במוע"ק ג' ע"א וז"ל מחתך ענפים יבשים ולחים לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי עכ"ל [ובאמת על רש"י זו לכאו' קשה דמזרד היינו מקרסם וגם הקה"ע בירושלמי שבת פ"ז דף כ"ז ע"ב עמד ע"ז והניח בתימה אבל לי"נ בס"ד לתרץ דבשבת שם מפרש רש"י ד"ה מזרד וז"ל זרדין לחין חדשים של שנה זו ופעמים שהן מרובין ומכחישים האילן ומתייבשין קוצצין אותם ממנו עכ"ל וא"כ לכאו' סתירה ברש"י עם מ"ש במוע"ק וע"כ נ"ל שבמוע"ק אין כוונתו במ"ש יבשים ולחים שקוצץ יבשים בפ"ע ולחים בפ"ע אלא כוונתו שקוצץ הני ענפים שהם יבשים ולחים דהיינו אותן ענפים חדשים של שנה זו שיבשים ועדיין לחים קצת ותחת שכ' רש"י בשבת לחין חדשים של שנה זו כתב במוע"ק יבשים ולחים כיון דחד פירושא היא דיבשים ולחים ג"כ לא יכול להיות רק משנה זו וממילא יש חילוק בין מקרסם למזרד דמקרסם שייך בענפים יבשים לגמרי של אשתקד ומזרד שייך ביבשים לחים של שנה זו כמובן] וכיון דרבינו מפרש כהנ"ל ממילא לא הוי מנכש ומקרסם ומזרד תולדות אלא אבות מהני אבות שחוץ הל"ט כיון דמנכש חופר ומקרס' ומזרד זומר ורבינו סובר דחופר וזומר אבות, ואי קשיא הא להרמב"ם ג"כ מנכש חופר ומזרד זומר וא"כ היכי כתב על מנכש ומזרד שהם תולדות דבשלמא על מקרסם ל"ק כיון דמפ' מקרסם עשבים וא"כ לא הוי זומר אבל על מנכש והמזרד קשה אבל באמת כבר הקשה הלח"מ שם א"ז עי"ש מה שתי' [ודע דכפי מ"ש הלח"מ דלהרמב"ם לא הוי מזרד זומר וגם זה נר' בפי' מהרמב"ם דמקרסם ג"כ לא הוי זומר א"כ ממילא נסתרה הראי' מהירושלמי הנ"ל מחודש כ"ד אבל לרבינו באמת הראי' במקומה עומדת כיון דסובר דמקרסם היינו זומר וגם הצ"ע שם על הח' הר"ן עדיין נשאר במקומו כיון דהח' הר"ן ג"כ מפ' מקרסם כרש"י הנ"ל ולא כהרמב"ם] אבל רבינו י"ל דלא ניחא ליה חילוקו של הלח"מ אלא סובר דמנכש ומקרסם ומזרד דמתניתין באמת אינם תולדות אלא אבות כהנ"ל וע"כ לא נקט לתולדה אלא גבשושית ודו"ק:
פירוש כט
או י"ל דרבינו גכ"ס דמנכש ומקרסם ומזרד תולדות וגם סובר את החילוק של הלח"מ אלא סובר דמנכש תולדה דזורע ומקרסם ומזרד תולדות דנוטע וכמ"ש המאירי שם וע"כ לא נקט אותם לתולדות דחרישה ותירוץ זה נ"ל יותר נכון, כיון דעל תירוץ הא' הנ"ל יש להקשות דמדוע נקט המתניתין כל שהוא שני פעמים מדוע לא עירבינהו התנא המנכש והמקרסם והמזרד עם חורש דבשלמא להרמב"ם י"ל דמשו"ה לא עירבינהו כדי לאשמעינן שהם תולדות אבל לרבינו שהם אבות קשה אבל לפי תירוץ זה גם זה ל"ק ודו"ק:
פירוש ל
עוד י"ל כיון דרבינו סובר דעל מנכש חייב משום חורש ומשום זורע כמו שאכתוב לקמן בס"ד ועל מקרסם ומזרד י"ל דגכ"ס כן וכ"כ המנ"ח מצוה ל"ט אות א' להרמב"ם על מזרד ועל מקרסם נ"ל דמשו"ה ל"כ להרמב"ם כן כיון דהרמב"ם מפרש מקרסם עשבים אבל לרבינו באמת י"ל דמפ' מקרסם כרש"י הנ"ל וא"כ שפיר י"ל דסובר גם במקרסם דחייב תרתי כמ"ש המנ"ח להרמב"ם במזרד וכיון דרבינו רצה למינקט לדוגמא תולדה לחורש דלא חייב עליה אלא משום חורש גרידא ע"כ לא נקט הני דמתניתין אלא גבשושית ודו"ק:
פירוש לא
ודע שנסתפקנו בגבשושית בחצר אי חייב משום חורש כמו בשדה או משום בונה כמו בבית ונ"ל בס"ד דלפי מ"ש הא"ז הל"ש אות נ"ה דאינו חייב משום חורש אלא בקרקע הראוי' לזריעה והביא ראי' מפסחים מ"ז ע"ב מדהקשה הגמרא וטינא בר זריעה היא עי"ש וכפי מ"ש היראים ז"ל סי' ק"ב ד"ה הזורע וז"ל שיזהר אדם שלא ישליך זרעים בחצר במקום ירידת גשמים שסופן להצמיח ואם משליך לתרנגולים יזהר שלא ישליך אלא שיעור אכילת תרנגולים לבו ביום או יומים ואם היה מקום דריסת רגלי בני אדם שאין סופן להצמיח מותר עכ"ל מוכח מהיראים דחצר ג"כ מקום זריעה היא שלא במקום דריסת רגלי בני אדם והדין זה מובא להלכה גם בש"ע או"ח סי' של"ו ואף דבש"ע ליתא חצר נ"ל הטעם כיון דהב"י הביא א"ז בשם הגמ' פ"ו דשבת ושם באמת ליתא חצר והטעם דמדוע ל"כ הגמ' חצר נ"ל כיון דלא דיבר מתרנגולים אלא כתב סתם שלא ישליך זרעים בשבת כו' אבל היראים שדיבר מתרנגולים שדרך להשליך להם בחצר ע"כ כתב בחצר והמחבר כיון שהעתיק את לשון הגמ' ע"כ השמיט ג"כ חצר אבל באמת צ"ל שגם המחבר סובר דגם הגמ' מודה להיראים דגם חצר מקום זריעה שלא במקום דריסת רגלי בני אדם דאל"כ קשה היכי כתב הב"י בתר דהביא את הגהות מרדכי וכ"כ בהגמ"יי הא בהגמ"יי הל"ש פ"ח איתא חצר כיון שהעתיק את לשון היראים אעכ"מ כמו שכתבנו וגם בכלבו הל"ש ג"כ איתא חצר, וע"כ נ"ל דבגבשושית בחצר הדין כן אם היא שלא במקום דריסת רגלי בני אדם חייב משום חורש ואם היא במקום דריסת רגלי ב"א חייב משום בונה ומשום דלא פסיקא הדין של גבשושית בחצר ע"כ לא נקט הגמ' חצר כמובן:
פירוש לב
ובריש (ט) מוע"ק מסיק אביי כו'. במוע"ק ב' ע"ב איתא המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן בי' רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע וכתב התו' דבזה פליגי רבה סובר דאזלינן בתר מעשה ועיקר מלאכה דומה לחורש ורב יוסף סובר דאזלינן בתר מחשבה ואח"כ איתא א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא פרש"י וז"ל אמאי לא מיחייב בתרווייהו הא עביד תרווייהו ואשכחינן במלאכה דמיחייב תרתי עכ"ל וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והא"ר כהנא זומר וצריד לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר קשיא וסובר רבינו כיון דאקשיה אביי לרבה ור"י סליק בקשיא ע"כ הל' כאביי חייב במנכש ובמשקה מים לזרעים בשבת משום חורש ומשום זורע. אבל התו' שם ד"ה חייב כתב וז"ל ואע"ג דר"כ אמורא הוא מקשה מיניה לרבה ור"י משום דגברא רבה הוה כו' וקשיא לא גרסינן כיון דלאו תנא היא לא חשיב לה כל כך ופליגי עליה עכ"ל ולכאו' ק"ל היכי כתב התו' ופליגי עליה דנר' דגם ר' יוסף פליג על ר"כ הא ר"י בעצמו קאמר בשבת ע"ג האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע ואי"ל כיון דאביי לא הקשה על ר"י מדידי' גופא מהאי דקטל אספסתא עכ"מ דלא ידע אביי מזה ועכ"כ התוס' שפיר דלפום שיטת אביי דלא ידע מהאי דר"י י"ל דעל מימרא דרב כהנא פליגי וע"כ לא גרסינן קשיא אבל זה ליתא דמהיכא תיתי דלא ידע אביי מהא דרב יוסף והא דלא אקשיה מינה י"ל כיון דגם על רבה הקשה ועל רבה באמת י"ל דל"ס כהא דר' יוסף ע"כ הקשה מהא דר"כ דהוה גברא רבה וא"כ היכי כתב התוס' ופליגי עליה וצ"ע, אבל זה עכ"פ כתב התוס' שפיר דלא גרס קשיא כיון דלאו תנא הוא וא"כ לכאורה קשה על רבינו דמנ"ל הכרח דהלכה כאביי בזה:
פירוש לג
ונ"ל בס"ד דרבינו סובר כמ"ש הריטב"א במוע"ק שם דאליבא דרב יוסף באמת כוונת אביי להקשות מדידי' גופא אלא נקט רב כהנא משים דאיירי בו התם ולפי"ז באמת רב יוסף סליק בקושיא ועל רבה דסליק בקושיא י"ל ג"כ כמ"ש הריטב"א משום דהלכה כר"כ וליכא דפליג עליה אלא זה עדיין צריך תבלין דנהי דהלכה כר"כ אבל מנ"ל דגם רבה ס"כ דסליק בקושיא, וע"כ נ"ל כיון דאביי תלמידי' דרבה ואביי סובר בפי' כר"כ בשבת ע"ג כיון דאמר האי מאן דקניב סילקא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום זורע א"כ עכצ"ל דידע שגם רבה ס"כ דאי לא היכי סובר הוא כר"כ נגד רבו או עכ"פ הו"ל להביא דרבה לס"כ וע"כ שפיר סליק גם רבה בקושיא ואפשר שגם הריטב"א לזה כיוון במ"ש וליכא דפליג עלה כוונתו כיון דלא חזינן דאביי יאמר משמיה דרבה דפליג וממילא לפי"ז שפיר יש לגרוס קשיא ושפיר פסק רבינו כאביי ;
פירוש לד
אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע נקט דוקא משקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע מדוע לא נקט גם מנכש כמו שאיתא במוע"ק וגם במגילת ספר ראיתי שעמד ע"ז, ואפשר כיון דרבינו רצה לקצר ע"כ לא נקט אלא חדא והא דנקט משקה דוקא ולא מנכש שהיה לו הרווחה בקיצור טפי י"ל כיון שדיבר אח"כ עוד מדיני משקה מים לזרעים ע"כ נקט משקה וגם היראים סי' ק"ב והסמ"ק סי' רפ"א והג"מ בשבת פ' כלל גדול והגמ"יי הל"ש פ"ח והרוקח אות נ"ז לא הביאו את הא דרבה ורב יוסף דמוע"ק אלא על משקה וגם זה נראה בפי' מהסמ"ק והג"מ והגמ"יי שג"כ פסקו כאביי, אבל הרמב"ם הל"ש פ"ח הל"א כתב על מנכש שחייב משום חורש נראה דפסק כרבה ובהלכה ב' שם כתב על משקה מים לזרעים שחייב משום זורע נראה דפסק כר' יוסף וכבר עמד הכ"מ ע"ז וגם הנב"י מ"ת או"ח סי' ל"א הביא בשם השואל שני קושיות על הרמב"ם זה וגם במג"ס ראיתי שכבר הקשה את הקושיא הא' של השואל ובא"ז הל"ש אות נ"ד ראיתי שהקשה את הקושיא השניה עי"ש מה שתירץ:
פירוש לה
אבל לי"נ בס"ד שהרמב"ם גכ"ס כרבינו ודכוותיה דהלכה כאביי ומ"ש בהלכה א' דמנכש תולדה דחורש ול"כ שהיא גם תולדה דזורע וכן בהלכה ב' שכ' דמשקה מים לזרעים תולדה דזורע ול"כ שהיא גם תולדה דחורש ע"ז י"ל דבהלכה א' סמך על הלכה ב' ובהל"ב סמך על הל"א כיון דלמנכש ומשקה מים לזרעים חד דינא אית להו כמו שנראה מגמ' דמוע"ק עכ"ס הרמב"ם דממ"ש בהל"א דמנכש חייב משום חורש ממילא ידעינן מזה שגם במשקה הדין כן וממ"ש בהל"ב שמשקה מים לזרעים חייב משום זורע ממילא ידעינן מזה שגם במנכש הדין כן ומ"ש במנכש תולדה דחורש דוקא ובמשקה תולדה דזורע ולא להיפך ע"ז י"ל כיון דבמשנה דשבת ק"ג ע"א מוכח בפי' דמנכש תולדה דחורש לפי מה שמפרש הרמב"ם את המשנה זו כהנ"ל מחודש כ"ח וא"כ עכצ"ל לאביי דמשנה לאו דוקא חורש קאמר אלא ה"ה דחייב גם משום זורע אלא כיון דהמשנה דיבר' שם מחורש ע"כ לא נקט אלא חורש [והא דלא הקשה אביי ממשנה זו על רבה ור' יוסף י"ל כיון דליתא בפי' דמנכש חייב גם משום זורע והא דלא הקשה אביי על ר' יוסף עכ"פ ממשנה זו עי' מנ"ח מצוה ל"ב אות א' שג"כ דיבר מזה י"ל כיון דאביי רצה להקשות על תרווייהו ביחד כמובן] וכיון דאי' במשנה זו בפירוש דמנכש תולדה דחורש ע"כ כתב הרמב"ם גכ"כ וכיון דכ' על מנכש כן עכ"כ בהל"ב על משקה מים לזרעים שהיא תולדה דזורע כדי שנוכל למילף חד מחברי' כהנ"ל וא"כ ממילא ל"ק על הרמב"ם כל הקושיות הנ"ל וגם ל"צ למימר דסובר דאיכא תרי מנכש כמ"ש הכ"מ ודו"ק:
פירוש לו
ועי' בנב"י הנ"ל שכ' בתירוצו הא' דרבה י"ל דסובר דשייך במנכש גם משום זורע אלא דפליג על רב כהנא וסובר דכל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא וסובר דיותר איכא לחיובי' משום חורש ובדרך המלך חדש הל"ש פ"ח ראיתי שבפי' הקצר תמה מאד על הנב"י דמה הקשה רב יוסף על רבה בשלמא לדידי דאמינא משום זורע היינו דאסירא זריעה בכלאים אלא לדידך דאמרת משום חורש חרישה בכלאים מי אסירא הא לפמ"ש הנב"י היכא דלא חייב משום חורש באמת חייב לרבה משום זורע והניח בצ"ע, ומחמת חומר הקושיא שלא יהא נראה שנעלם ממנו הסוגי' במקומה י"ל דרב יוסף לא ידע מזה דרבה חולק על ר"כ כמ"ש הנב"י אלא ר' יוסף לשיטתו דסובר בשבת כר"כ כהנ"ל מחודש ל"ב ע"כ הי' סובר שגם רבה ס"כ וע"כ הי' סובר רב יוסף דעכצ"ל דרבה ל"ס דשייך במנכש גם משום זורע דאי ס"כ הי' לו לחייב תרתי וע"כ הקשה ר"י שפיר ומה דלא משני ליה רבה דבאמת סובר דשייך במנכש גם משום זורע. י"ל דרצה לתרץ ליה לפי דבריו כמובן:
פירוש לז
מההיא (י) דמוע"ק כו' אמנם לפי' הערוך כו'. מרבינו נראה שמסופק הי' אי הלכה כהערוך ודעתו נוטה דלא כוותיה מדכ' ואף אם יהא אסור כו' ואי"ל שכ' כן משום דרצה לאשמעינן דביין אין לחוש דא"כ הול"ל ואף שאסור במים בגנה שלו אבל ביין כו' כיון דבגנה שלו לכ"ע אסור ומדכ' ואף אם יהא אסור כו' ש"מ שדעתו נוטה דלא כהערוך וכ"כ הב"י או"ח סס"י שכ' וז"ל וסמ"ג והתרומה כתבו מחלוקת זה ודבריהם נוטים לדברי האוסרים עכ"ל, אבל לכאו' יש להסתפק בדעת רבינו במ"ש ואף אם יהא אסור כו' אי סובר שאסור מדאורייתא וחייב חטאת או סובר שאינו אסור אלא מדרבנן אי נאמר כיון דל"ס כהערוך א"כ הדין בגנת חבירו כמו בגנה שלו וכמו שבגנה שלו חייב חטאת כיון דעל פסיק רישיה דניחא ליה בודאי חייב חטאת כמו שמוכח מגמרא שבת ע"ה ע"א ודף ק"ג ע"א כמ"כ נמי נאמר שגם בגנת חבירו חייב חטאת אע"ג דהוי פ"ר דלא ניחא ליה דכיון דל"ס כהערוך תו הוי פ"ר דלא ניחא ליה כמו פ"ר דניחא ליה או דילמא סובר רבינו דעכ"פ א"ז פעל בהא דלא ניחא ליה שאינו אסור אלא מדרבנן והנ"מ גם לבזמה"ז לענין תשובה דבמקום חטאת צריך ליתן ח"י פשוטים לצדקה כמ"ש הרמ"א או"ח סי' של"ד ועל איסור דרבנן ל"צ וגם התענתים יותר קיל על איסור דרבנן כמ"ש הדג"מ שם וכמ"ש הפרמ"ג בפתיחתו דריש הל"ש וכיון שיש נ"מ לדינא בזה עכ"צ לברר א"ז:
פירוש לח
ונ"ל בס"ד לברר דלכאורה צריך להבין כיון שדעתו דלא כהערוך א"כ אמאי הביא אותו הלא רבינו ל"כ את חיבורו זה לקבץ בו את השיטות ומדהביא אותו עכ"מ שיש לו מזה איזה נ"מ לדינא וא"כ צריך לחקור אחר הנ"מ בהקדים לברר דמנ"ל להערוך דפ"ר דלא ניחא ליה שרי וראיתי בתו' והרא"ש בשבת ק"ג ע"א שהביאו את כל הראיות של הערוך וחד מראיותיו ממ"ש הגמ' שם והא אביי ורבא דאמרו תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ומשני לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה וסובר הערוך דליכא לפרש את הגמ' זו אלא משום דהוי פ"ר דלא ניחא ליה ושרי אפי' לכתחלה, אבל התו' והרא"ש חלוקים עליו ומפרשו את הגמ' לא צריכא דעביד בארעא דחבריה ואינו חייב חטאת אבל איסורא דרבנן איכא נראה דסברו דעכ"פ א"ז פעל הפ"ר דלא ניחא ליה דאינו אסור אלא מדרבנן וכן סברו היראים סי' ק"ב ד"ה החורש והא"ז הל"ש אות נ"ד והגמ"י הל"ש פ"ח ועי' בב"י או"ח רס"י ש"כ שהביא עוד כמה פוסקים שחלקו על הערוך וסברו גכ"כ, וא"כ י"ל דמש"ה הביא רבינו את הערוך וקמציין על ראיותיו ללמוד מזה דגכ"ס הפשט בגמרא דאינו אסור אלא מדרבנן דל"ל דסובר דאסור מה"ת ובגמר' סובר הפשט כמ"ש התו' שם והר"ן ס"פ שמנה שרצים משום דהוי מלאכה שאצל"ג דא"כ נשאר' הקושיא דמדוע הביא את הערוך כלל אעכ"מ שגם רבינו סובר כהני שיטות הנ"ל דפ"ר דלא ניחא ליה אינו אסור אלא מדרבנן כמובן:
פירוש לט
ומ"ש רבינו ביין ששורף את העשבים אין לחוש, בזה ג"כ יש מקום להסתפק אי דוקא ביין ס"כ אבל להשתין על העשבים סובר דאסור ואז י"ל שאינו חולק עם היראים סימן הנ"ל שהיראים ל"ק אלא שלא להשתין אבל ביין י"ל שגם היראים סובר דשרי או דלמא סובר רבינו שגם להשתין שרי ולא נקט יין אלא לדוגמא משום דסובר שאין חילוק בין יין להשתין וחולק עם היראים, אבל אח"כ ראיתי בהסמ"ק סי' רפ"א שכ' וז"ל ואף אם יהיה אסור מ"מ ביין או בשאר משקין או מי רגלים כיון ששורף העשבים אין לחוש עכ"ל וזה ידוע שהסמ"ק הולך בעקבותיו של רבינו וכמעט בכל מקום העתיק את לשונו ממש א"כ נר' מהסמ"ק חדא מתרתי או שהיתה גירסתו ברבינו כמו שהוא כתב או את הא דמי רגלים ובשאר משקין הוסיף הסמ"ק מדעתו משום דסובר הפשט ברבינו דנקט יין לדוגמא וגם הכלבו כתב כהסמ"ק, ולהלכה פסק הש"ע או"ח סי' של"ו לגמרי כרבינו דפ"ר דלא ניחא ליה אסור ובהא דיין ומי רגלים פסק דשרי ועי' שם סי' ש"כ לענין פ"ר דלא ניחא גבי רבים שפקקו ולענין פ"ר דלא ניחא באיסור דרבנן עי' מג"א סי' שי"ד ס"ק ה' ובלבושי שרד שם דשרי והפרמ"ג בא"א שם כתב דמדינא שרי רק המנהג לאסור:
פירוש מ
תניא (יא) ר"ש אומר גורר אדם כו' ומסיק עולא כו'. לכאורה מדוע כתב רבינו אבל בגדולים ד"ה יוותר הא אפי' כשנא' שחולק ר' יהודא גם בגדולים וסובר דאסור ג"כ אין נ"מ לנו מזה כיון שפסק רבינו כר"ש ועוד מדוע הביא את הא דעולא הלא ממ"ש רבינו גורר אדם מטה כסא וספסל כו' ג"כ ידעינן דבין גדולים ובין קטנים שרי לר"ש כיון דמטה גדולה וספסל קטנה, ונ"ל בס"ד בכוונת רבינו דבשבת כ"ט ע"ב אי' דר' ירמי' רבה סובר דר"י ור"ש פליגי בגדולים ר"ש מתיר משום דלא אפשר אבל בקטנים דאפשר לכ"ע אסור ועולא סובר דפליגי בקטנים אבל בגדולים לד"ה מותר והקשה הגמ' על תרוייהו מהברייתא ר"ש אומר גורר אדם מטה כסא וספסל כו' ש"מ דפליגי בין בגדולים. ובין בקטנים ומשני דעולא מתרץ לטעמיה מטה דומיא דכסא ורי"ר מתרץ לטעמיה כסא דומיא דמטה ומהתו' שם ד"ה מחלוקת נראה שגירסא אחרת הי' בגמ' דעולא סובר דבקטנים פליגי אבל בגדולים לד"ה אסור וגם התו' פסחים כ"ה ע"ב ד"ה אביי דיבר מגירסא זו וכ' שמשובשת היא עי"ש הטעם אבל היראים סי' ק"ב ד"ה החורש תופס לעיקר כהאי גירסא שעולא סובר דבקטנים פליגי אבל בגדולים גם לר"ש אסור משום דהוי פסיק רישיה וג"ז צ"ל להיראים דרי"ר עם עולא פליגי מהיפך להיפך רי"ר סובר דבגדולים פליגי אבל בקטנים לד"ה אסור ועולא סובר דבקטנים פליגי אבל בגדולים לד"ה אסור עי"ש ותראה שכן היא:
פירוש מא
אבל לכאורה ק"ל על היראים דלפי דבריו קשה על רי"ר דמדוע מתיר ר"ש בגדולים אף דלא אפשר הא הוי פסיק רישי' וצ"ל דהיראים סובר דרי"ר עם עולא גם בזה פליגי ר' ירמיה רבה סובר דהוי פ"ר דלא ניחא ליה ופ"ר דלא ניחא ליה שרי לר"ש כשיטת הערוך הנ"ל [וגם המאירי בשבת שם מפרש לפום שיטות חכמי פרובינצא דהוי פ"ר דלא ניחא ליה כיון שהחריץ קשה לו עי"ש] אבל עולא ל"ס כהערוך ועכ"ס דבגדולים לכ"ע אסור ומשום דהלכה כעולא ע"כ באמת פסק היראים דלא כהערוך כהנ"ל מחודש ל"ח, וא"כ לכאורה ק"ל לפי גירסת התוס' דלעולא בגדולים לכ"ע שרי הא הוי פ"ר ול"ל אליבא דהתוס' דהוי פ"ר דלא ניחא ליה וע"כ שרי לעולא לכ"ע כיון דהתו' ל"ס כהערוך כהנ"ל מחודש ל"ט והגמ' מסיק שם דהלכה כעולא ועוד הלא גם לרי"ר הי' צ"ל דהוי פ"ר דלא ניחא ליה וא"כ הי' קשה על התו' דמדוע לא פסק כהערוך אעכצ"ל דלא מטעם דלא ניחא ליה סובר התו' דשרי וא"כ נשארה הקושיא דהיכי שרי הא הוי פ"ר ואי"ל דהתו' סובר דמשו"ה שרי כיון שהחריץ זה הוי משאצל"ג וכמ"ש התוס' דף ק"ג שם על לא
צריכא בארעא דחבריה דקאמר הגמ' וכמ"ש המרש"א שם ד"ה לא צריכא וכמו שמפרש הקרבן נתנאל פרק י"ב שם אות ד' את המרש"א דהיכא דלא מיכוון למלאכה אז משאצל"ג שרי לכתחילה, אבל גם זה אא"ל דמלבד מה שהקשה הק"נ על המרש"א שם מלבד כל זה ג"כ אא"ל כן כיון דעולא סובר דגדולים שרי אפי' לר' יהודא ולר"י ל"ל דמטעם משאצל"ג שרי כיון דסובר דמשאצל"ג חייב וא"כ נשאר' הקושיא לר"י דמדוע שרי גדולים אעכצ"ל דלא מטעם משאצל"ג שרי וא"כ נשאר' הקושיא דמדוע שרי גדולים לכ"ע הא הוי פ"ר, אבל ראיתי ברוקח סי' נ"ח שכ' וז"ל קיימ"ל כר"ש גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ בין גדולים בין קטנים אבל גדולות מאד אסור דהוי פ"ר כו' עכ"ל אלמא דמפ' את הגמ' לא בגדולים מאד כמ"כ נמי צריך לפרש אליבא דהתו' כמובן:
פירוש מב
ועי' בא"ז הל"ש אות נ"ה שכ' וז"ל. וקיימ"ל כעולא דבגדולים ד"ה מותר כו' ולר' ירמי' רבה דאמר דר"ש שרי בגדולים תימה וכי אין זה פסיק רישי' כו' עי"ש שהניח בתימה ולכאו' ק"ל על הא"ז דמדוע הקשה על רי"ר דוקא ולא גם על עולא אבל כשנ' שסובר ג"כ כהרוקח דבגדולים מאד באמת אסור אז י"ל בכוונת הא"ז כך דהי' קשה לו על מה דמשני הגמר' עולא מתרץ לטעמי' מטה דומיא דכסא אמאי נקטה הברייתא מטה כלל בשלמא כשאמרינן דבגדולים ג"כ פליגי אז שפיר נקט' הברייתא מטה לאשמעינן דבין בגדולים ובין בקטנים פליגי אבל לעולא דבגדולים לכ"ע שרי אמאי נקטה הברייתא מטה ואי"ל דמשום ר' יהודא נקטה מטה לדיוקא דדוקא מטה דומיא דכסא אוסר אבל מטה גדולה גם לר"י שרי כמו שמפרש רש"י דע"ז הי' קשה להא"ז דלא ליתני מטה כלל ואז בודאי י"ל דמודה ר"י בגדולים מדלא פליגי אלא בקטנים אעכצ"ל דמשו"ה נקט מטה לאשמעינן דגם בגדולים דשרי לא שרי אלא מטה דומיא דכסא דהיינו במטה דלא שייך ביה משום פ"ר אבל במטה גדולה מאד באמת אסור משום פ"ר וממילא לפי"ז באמת על עולא ל"ק מידי, אבל על רי"ר הקשה הא"ז שפיר כיון דרי"ר קאמר כסא דומיא דמטה וא"כ גם עליו קשה דלמה נקטה הבריי' כסא כלל ול"ל כמ"ש רש"י לאשמעינן דדוקא גדולים שרי לר"ש ולא קטנים כיון דע"ז היה ג"כ קשה להא"ז דלא לינקט הברייתא אלא מטה ואז בודאי י"ל דדוקא בגדולים פליגי ולא בקטנים אעכצ"ל דמשו"ה נקטה הברייתא כסא לאשמעינן דבין גדולים בינונים ובין גדולים מאד שרי דמכסא דומיא דמטה ידעינן גדולים בינונים וממטה ידעינן גדולים מאד אבל אי לא הוה נקטה אלא מטה אז הוה יכלינן למימר דדוקא מטה בינוני' שרי אבל עכשיו דנקטה גם כסא לל"כ כיון דקשה למה נקטה כסא כלל אעכצ"ל כמו שכתבנו וע"כ הקשה הא"ז על רי"ר שפיר הא הוי פ"ר וממילא מוכח דגם הא"ז סובר כהרוקח דלעולא דהלכתא כוותי' גדולים מאד באמת אסור גם לר"ש משום דהוי פ"ר ודו"ק. וממילא לפי הנ"ל ל"ק על רבינו קושיתינו הנ"ל מחודש מ' די"ל דמשו"ה נקט את הא דעולא לאשמעינן דלא כרי"ר דסובר דבקטנים לכ"ע אסור כיון דמזה שהביא גורר אדם מטה כסא כו' עדיין לא הוה ידעינן א"ז כיון דהוה יכלינן למימר כסא דומיא דמטה וכדי שלא נטעה לומר כן ע"כ נקט רבינו את הא דעולא ואי לא הוה אמר אלא הלכתא כעולא אז הוה יכלינן למימר דגם רבינו סובר כגירסת היראים הנ"ל מחודש מ' דלעולא בקטנים פליגי אבל בגדולים לכ"ע אסור ובזה סובר דהלכה כעולא וכדי שלא נטעה לומר כן עכ"כ בפי' דלעולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר ומשום דרבינו גכ"ס כהרוקח הנ"ל דבגדולים מאד באמת אסור משום פ"ר ע"כ נקט גורר אדם מטה כסא כו' כדי לאשמעינן דדוקא מטה דומיא דכסא דלא שייך ביה פ"ר שרי כהנ"ל אליבא דא"ז וא"כ הרווחנו בס"ד שגם רבינו סובר כהרוקח כמובן:
פירוש מג
והרמב"ם הל"ש פ"א הל"ה כתב כיצד גורר אדם מטה כסא וספסל וכיוצא בהן בשבת ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ כו' וכ' הכ"מ בשם הרמ"כ שנראה שהרמב"ם גורס אבל בגדולים לכ"ע מותר ולכך לא מפליג ומתיר בכל ענין אבל הרמ"כ הקשה על גירסא זו וכ' לעיקר כגירסת היראים הנ"ל עי"ש שדבריו תמוהים מאד וכבר דיבר מזה המעשה רוקח שם, אבל לי קשה על הרמ"כ דמנ"ל שהרמב"ם סובר כהגירסא שבגדולים לכ"ע מותר הן אמת שהרהמ"ג שם ג"כ כ"כ אבל גם עליו ק"ל דמנ"ל א"ז ואי"ל דילפי ממ"ש הרמב"ם מטה כיון די"ל דפירושו מטה דומיא דכסא כמו שמתרץ עולא, וע"כ נ"ל בס"ד דלמדו א"ז משום דקשה דאי נאמר שהרמב"ם סובר כגירסת היראים דבגדולים לכ"ע אסור א"כ אמאי נקט מטה דבשלמא הברייתא שנקטה מטה י"ל לאשמעינן דבמטה דומיא דכסא פליגי אבל בגדולה לכ"ע אסור אבל הרמב"ם מדוע נקט מטה אעכ"מ דסובר כהגירסא דלעולא בגדולים לכ"ע שרי וע"כ נקט מטה ומשום דנקט מטה נקט גם כיסא וספסל לאשמעינן דדוקא מטה דומיא דכסא וספסל דלא שייך משום פ"ר שרי אבל בגדולים מאד באמת אסור משום דהוי פ"ר כמ"ש הרוקח, ואי קשיא אי משום זה עדיין לא הי' לו למינקט כסא וספסל כיון דהוה יכלינן למילף א"ז ממ"ש בהלכה ו' שם דפסיק רישי' אסור דע"ז י"ל דמהלכה ו' לא הוה ידעינן אלא באיסור דאוריי' אבל באיסור דרבנן [כגון חריץ ע"י גרירה שחופר כלאחר יד ואינו אסור אלא מדרבנן דחופר דאורייתא אינו אלא במרא וקרדום כמ"ש רש"י שבת מ"ו ע"ב וכ"פ הב"י או"ח סי' של"ז עי' מג"א שם] הוה יכלינן למימר דסובר דפ"ר שרי כשיטת התה"ד מובא במג"א סי' שי"ד וכ"נ מהתו' פסחים כ"ה ע"ב ד"ה לא וכיון שהרמב"ם באמת לס"כ אלא כהמג"א שם ס"ק ה' שגם בדרבנן פ"ר אסור ע"כ נקט כסא וספסל לאשמעינן דדוקא מטה דומיא דכסא שרי אבל גדולים מאד אסור משום דהוי פ"ר, וממילא הרווחנו בס"ד גם בזה שגם הרמב"ם סובר כהרוקח כמו שהוכחנו דסובר רבינו ועי' בהגמי"י פ"א מהל"ש שג"כ פסק כהרוקח. ולהלכה כיון שהוכחנו שרבינו והרמב"ם והתו' והא"ז והגמי"י קיימו עם הרוקח בחדא שיטתא שבגדולים מאד באמת אסור משום פ"ר כן הלכה וכ"פ המג"א סי' של"ז ומהמג"א נראה שבדעת הש"ע פ"כ אבל לכאורה מהיכא למד מהש"ע א"ז אבל בהנ"ל י"ל דהי' קשה להמג"א עמ"ש הש"ע הלכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים דאמאי נקט מטה כסא וספסל הול"ל כלים בין גדולים בין קטנים אעכ"מ דמשו"ה נקט מטה כסא וספסל לאשמעינן דדוקא מטה דומיא דכסא שרי אבל גדולים מאד באמת אסור משום דהוי פ"ר כמ"ש הרוקח ודו"ק:
פירוש מד
מסקינן (יב) בפ' המצניע האידנא דקיי"ל כר"ש שרי כו'. לכאורה יש לדקדק ברבינו דמה שייכות יש למרבץ עם חורש שכ' את זה כאן באב מלאכה דחורש הא אפי' לר' אליעזר בשבת צ"ה ע"א דמרבץ בשבת חייב חטאת החיוב היא משום אשוויי גומות ומשווה גומות חייב משום בונה כמ"ש רש"י שם ולרבנן דאסור משום שבות ג"כ הגזירה משום אשוויי גומות וא"כ ליכא שום שייכות למרבץ עם אב דחורש אלא עם אב דבונה ומדוע ל"כ רבינו שם, ובהאור זרוע הל"ש אות ע"ח באמת כתב א"ז באב דבונה עי"ש, ונ"ל בס"ד כיון דרבינו כתב כאן אח"כ את הדין דכיבוד הבית כיון דכיבוד הוי תולדה -חורש מדרבנן כמ"ש רבינו [ואע"ג דרבינו כתב דכיבוד אסור משום שמא ישוה גומות ואשוויי גומות אסור משום בונה כהנ"ל וא"כ היכי כתב רבינו דכיבוד הוי תולדה דחורש א"ז אפרש בס"ד לקמן] וכיון דמישך שייך הדין דכיבוד עם הדין דמרבץ עכ"כ גם את הא דמרבץ כאן דבשלמא הא"ז שכ' שם דכיבוד לא משום חשש שמא יזיז עפר ממקומו אסור אלא משום שמא ישוה גומות דהיינו שמא ימלא את הגומות עפר שהיא תולדה דבונה וכיון דסובר דכיבוד ג"כ תולדה דבונה עכ"כ את הדין דכיבוד ומרבץ באב דבונה אבל רבינו דסובר דכיבוד תולדה דחורש וצריך לכתוב את הדין דכיבוד כאן עכ"כ גם את הדין דמרבץ כאן כמובן. אבל לכאורה ק"ל על רבינו דמדוע לא הביא את מ"ש הרמב"ם הל"ש פכ"א הל"ג אין סכין את הקרקע ואפי' הי' רצוף באבנים ואין נופחין אותו ואין מדיחין אותו אפי' ביו"ט כ"ש בשבת שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף עכ"ל ואי"ל דרבינו סובר דממ"ש שמותר לרבץ ממילא ידעינן דלהדיח ולסוך אסור דמדל"כ דרק לרבץ מותר דע"ז י"ל דאי מהתם לא הוה ידעינן שאסור להדיח ולסוך רק במקום שאינו רצוף באבנים אבל במקום שרצוף לא וא"כ קשה מדוע ל"כ א"ז:
פירוש מה
ונ"ל בס"ד דבפסחים ס"ה ע"א על הא דכהנים היו מדיחים את העזרה שלא ברצון חכמים איתא בגמ' שלא ברצון מאן א"ר חסדא שלא ברצון ר"א פירש"י וז"ל דאמר בעלמא גבי מכבד דהיינו דומיא דהדחה איכא חיוב חטאת הלכך במקדש כשכבר נעשה צורך גבוה אסור עכ"ל ולכאורה מדוע מדמה רש"י הדחה לכיבוד דוקא הא לר"א גם במרבץ חייב חטאת ומדוע לא מדמה למרבץ וצ"ל דרש"י סובר נהי דלר"א ליכא שום נ"מ אפי' אם הי' מדמה הדחה למרבץ אבל כיון דלרבנן יש נ"מ דאי אמרינן דדומה הדחה למרבץ אז שרי לנו גם להדיח כמו ששרי לרבץ לר"ש שסובר דדבר שאינו מתכוון מותר וקיי"ל כוותיה אבל אי אמרינן דדומה הדחה לכיבוד אז אסור לנו להדיח כמו שאסור לכבד וכיון שרש"י סובר דבאמת לרבנן דומה הדחה לכיבוד ע"כ אם הי' מדמה אליבא דר"א למרבץ הי' יוצא לנו חורבה מזה לפום שיטת רש"י דסובר בשבת צ"ה ע"א ד"ה כר"ש דכיבוד אסור ועכ"כ רש"י גם אליבא דר"א דהדחה דומה לכיבוד ועי' בתו' פסחים שם ד"ה המכבד ותראה שג"כ מדמה הדחה לכיבוד וא"כ ממילא שפיר י"ל שגם רבינו סובר דהדחה דומה לכיבוד וכיון שכ' רבינו דכיבוד אסור ע"כ ל"צ תו למיכתב מהדחה וסיכה כלום כיון דממילא ידעינן דאסור מכיבוד כמובן. דבשלמא הרמב"ם כיון שסובר בהל"ש שם דכיבוד שרי על רצפת אבנים והדחה וסיכה אסור אף על רצפת אבנים ע"כ צריך לכתוב את הא דהדחה וסיכה לדין בפ"ע אבל רבינו דעכצ"ל שסובר דגם כיבוד אסור אף על רצפת אבנים כיון שהביא ראי' דכיבוד אסור מהא שהקשה הגמ' שבת קכ"ד ע"ב על ר"א שסובר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ואי נאמר שרבינו סובר דכיבוד על רצפת אבנים שרי א"כ שוב הוי אף מכבדות של תמרה מלאכתן להיתר כיון שמותר לכבד בו על רצפת אבנים וא"כ אכתי נשארה קושית רבינו מה הקשה הגמ' על ר"א אעכצ"ל דסובר דאף על רצפת אבנים אסור לכבד [ועי' תו' בשבת צ"ה ע"א ד"ה והאידנא ופסחים ס"ה ע"א ד"ה המכבד ותראה שג"כ לא הביא ראי' דכיבוד אסור אלא מהא דר"א שהביא רבינו וא"כ מוכח שגם התו' סובר דאף על רצפת אבנים אסור לכבד] וא"כ ממילא ליכא שום נ"מ לרבינו בין כיבוד להדחה וסיכה וע"כ סמך שפיר בהא דהדחה וסיכה על הא דכיבוד כהנ"ל כמובן. ועל הרמב"ם שכ' בפי' דכיבוד מותר על רצפת אבנים באמת צ"ל דלא מחמת הראי' של רבינו מהא שהקשה הגמ' על ר"א אוסר הכיבוד אלא על הרמב"ם צ"ל שהי' לו הגירסא בגמ' כמו שגרס הרי"ף בפ' כל הכלים או כמו שגרס הבה"ג מובא בהרשב"א ובח' הר"ן בשבת דף קכ"ד ולפי הני גירסות באמת ליכא משם ראי' כלל עי"ש ותבין אלא על הרמב"ם צ"ל שהראי' שלו שאסור לכבד מגמ' דביצה דף כ"א מובא בר"ן בשבת סוף פ' המצניע ול"ס הרמב"ם כתירוצו של הרי"ף בתשובותיו מובא בר"ן שם שהחכמים דגמ' דביצה הם ר' יהודא דסובר דדשא"מ אסור ולא קיי"ל כוותיה אלא הרמב"ם סובר כיון דגמ' דביצה נאמרה בלשון חכמים מוכח דהלכה כן וכ"כ הא"ז בהל"ש אות ע"ח וז"ל ולא מסתבר לאוקמי רבנן כר' יהודא דלא כהלכתא עכ"ל. ואפי' לפמ"ש הח' הרמב"ן והריטב"א בשבת דף קכ"ד לחזק את תירוצו של הרי"ף בתשובותיו ולפי דבריהם באמת נסתר' הראי' מגמ' דביצה עי"ש ותבין אפי' לפי דבריהם י"ל שהראי' של הרמב"ם היתה ממקום שהביא הרוקח סי' נ"ח משבת דף ק"מ מהא דאסור לגרוף איבוס של קרקע עי"ש ועי' בהגמי"י הל"ש פכ"א שכ' דלהרמב"ם נשארה קושית רבינו על הגמ' דשבת דף קכ"ד אבל לפי מה שכתבנו שהרמב"ם באמת לא משם הביא ראי' ל"ק מידי כמובן, וממילא לפי"ז הרמב"ם לשיטתו באמת שפיר עשה שהביא את הא דהדחה וסיכה לדין בפ"ע אבל רבינו לשיטתו שהביא ראי' דאסור הכיבוד כהנ"ל באמת ג"כ שפיר עשה שלא הביא את הדין דהדחה וסיכה כיון דיכלינן למילף מהא דכיבוד כמו שכתבנו ודו"ק: