חלק א · סימן: כ''ט - שאלה: האם חייב ליתן יין בפי התינוק בברית המילה?
בפסיקתא רבתי (איש שלום פרשה יז) משפטי צדקך על המשפטים שהבאת על המצרים במצרים, ועל צדקה שעשית עם אבותינו במצרים, שלא היו בידם (מצוות) אלא שתי מצוות דם פסח ודם מילה הדא הוא דכתיב ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי (יחזקאל ט''ז ו') זה דם פסח ודם מילה. ובשמות רבה (וילנא) פרשה יט כתב נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב''ה עובר ונוטל כאו''א ונושקו ומברכו שנאמר ואעבור עליך ואראך וגו' חיי בדם פסח, חיי בדם מילה. ובפרקי דרבי אליעזר (היגר - ''חורב'' פרק כח) ר' אליעזר אומר וכי מה ראה הכתוב שני פעמים בדמיך חיי, אלא אמר הקב''ה בזכות דם ברית מילה ובזכות דם פסח נגאלו ממצרים איברא שראיתי בזוהר הקדוש (כרך ג ויקרא פרשת אמור דף צא עמוד ב) דכתב ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו', בדמיך בתרי, ואי תימא התם כד נפקו ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה ע''ש. מ''מ מכל הלין למדנו שיש שני דמים וזהו הפירוש בדמייך (בדמייך לשון רבים).
גם בספר אבודרהם מילה וברכותיה כתב נאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך וגו' ב' דמים דם פסח ודם מילה. ומנהג כשאומר ואומר לך בדמייך חיי נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק, והטעם משום דאמרינן במדבר סיני רבה (שמות לב, כז) שימו איש חרבו על יריכו משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה פי' לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מהולים במדבר מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצווה ולכך היה משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה אותם עפר העגל שעשו, כמו שנאמר (שמות לב, כ) ויקח את העגל וישרוף באש ויטחון עד דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל וארז''ל (ע''ז מד, א) שבדקן כסוטות ואותה השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים. ואנו אומרים השקאה זו של שעת מילה והפריעה יהיו לחיים ולא כאותה של יהושע. ומה שאומר ואומר לך בדמיך חיי ב' פעמים לרמוז שזוכה ע''י המילה לשני עולמים העולם הזה והעולם הבא כמו שפירשנו וכ''כ מחזור ויטרי (סימן תקו) כשהוא אומר ואומר לך בדמיך חיי. טובל אצבעו ביין ומטיף בפי הילד. וכן כשהוא אומר פלוני הקטן זה גדול יהיה. מטיף בפי הילד לשם מצווה וחינוכה וכ''כ שו''ת יהודה יעלה (חלק א - יו''ד סימן רנח) נמצא מנהג קדום שנותנים יין ב' פעמים בפי התינוק בזמן המילה זכר לב' דמים או לטעם הזוהר אחד לדם המילה ואחד לדם פריעה והשני עיין עוד בספר טעמי המנהגים (סעיף תתקטז).
וראיתי בשו''ת יהודה יעלה (חלק א - יו''ד סימן רנח) שכתב מאי כוונת המדרש אחד משקה וצ''ל כוונתם משקה כוס של ברכה יין להנימול וזה אפשר טעם הגאונים שהסכימו כולם לברך ברכת אשר קידש ידיד וכו' על הכוס יין ע''כ וקצת קשה לכאורה בשלמא כוס של ברכה לבר חיובא שפיר (מדובר במדרש על בני ישראל שמלו במדבר) הא לתינוק שאינו בר חיובא מהו הטעם לטעימת היין כפי שכתב הב''י שם דטעימת התינוק לא מהני כלל דלאו בר חיובא הוא אלא שראיתי בשו''ת הר''ן (סימן נב) שבטעימת התינוק הנימול סגי דכיון שפורס (על שמע) בשביל התינוק שנתחייב בחינוך כ''ש בשביל זה שהגיע לחיוב מצווה זו וכ''כ בשו''ת מהרש''ם (חלק ה סימן ח) בשם שו''ת תשב''ץ דגם טעימת התינוק מהני ושו''ת רדב''ז (חלק א סימן שפה) ועוד עיין בדברינו (סימן ג) נמצא שברכת הכוס באה עבור הנימול ולכן נראה שהוא צריך לטעום.
וראיתי עוד בשמות רבה (וילנא פרשה א) טעם אחר דנתינת יין בפי התינוק משום רפואה אשר שם האחת שפרה שהיתה משפרת את התינוק, כשהוא יוצא מלא דם, פועה שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה ע''ש. ובשו''ת יביע אומר (חלק ז-יו''ד סימן כג) ציין להראב''ן (עירובין מ דף קנו סע''ב) שכתב, וא''ת כד מקלע לן מילה בט' באב או ביוהכ''פ היכי מברכינן על כסא, הא לא מצי המברך לשתות, וגם להשקות לתינוק אינו רשאי דילמא אתי למסרך. ונ''ל דמשום הכי הרגילו הראשונים לתת מהיין שבכוס בפי התינוק הנימול בכל ימות השנה, משום ימי התענית האלה, ובתינוק כי האי ליכא למימר אתי למסרך, וגם משום רפואה נותנים יין בפי התינוק וכו'. וא''ת מה היא חשובה טעימה זו להתיר לברך על הכוס, איברא חשובה היא, דהא טעימת הכוס אינה אלא משום גנאי של הכוס, שלא יאמרו שלא לצורך היא ברכה זו, וכי חזו דמטעימין התינוק ליכא גנאי. ובשו''ת יהודה יעלה (חלק א - יו''ד סימן רס) כתב שכוונת המג''א שהטעימה הראשונה (בדמיך חיי) אינה לשתיה אלא מנהגא לסימנא טבא חמרא וחייא וכ''כ המשנ''ב (בסימן תרכא).
וראיתי בספר העיטור (שער שלישי - הלכות מילה דף נג.) ומנהג ליתן מן היין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית וכן בטור (יורה דעה סימן רסה) משמע מיד כשסיים המברך את ברכת הגפן יכול להטעים לתינוק .
אלא שמדברי מרן בב''י (יו''ד סימן רסה) משמע יותר מאוחר עד לפסוק בדמייך וכו' בדווקא ולא לפני שכתב ואנו נוהגים שלא ליתן מן היין בפי התינוק עד שמגיע לפסוק (יחזקאל טז ו) ואומר לך בדמיך חיי, זאת אומרת שהמנהג לתת יין לנימול בפ' בדמייך, וציין לכלבו (סי' עג) ע''ש. וטעם הדבר כתב ה''ר דוד אבודרהם (שם עמוד שנב) על פי המדרש ואז נותן מן היין באצבעו בפי התינוק ושמעתי שעושה צורת שדי באצבעותיו בעת שנותן מן היין בפי התינוק ונוהגים לכפול ואומר לך בדמיך חיי וכו' וגם בשו''ת הרמ''א (סימן יז) כתב שהמנהג כן וכ''כ בספר ברית כהונה (במערכת מי''ם אות יח) (אמנם כתב שנוהגים לתת ג' פעמים) ולכן הנוהגים לטבול את המוצץ בכוס יין של הברכה לשים בפיו של הנימול (אחר המילה ולפני הברכה) אין לעשות כן אלא להמתין עד לפסוק בדמייך וכו' כדעת הב''י והמנהגים הנ''ל.
וכן כתב מרן בשו''ע (שם סעיף א) נוהגין שכשמגיע לבדמיך חיי, נותן מהיין באצבעו ופי התינוק והש''ך (ביו''ד סימן רסה ס''ק ו) ומגדל עוז (בנחל עשירי) וברית אברהם שם והמשנה ברורה (סימן תרכא ס''ק יב) וקיצור שולחן ערוך (סימן קלג סעיף כב) ושו''ת ציץ אליעזר (חלק ח' סימן כט) ובשו''ת הרמ''א (סימן יז) ושו''ת חתם סופר (חלק ב (יו''ד) סימן שכז) גם ציין לקימוץ ידים שעושים צורת השם הקדוש שמכוונים המוהלים בשעה שאומרי' בדמיך חיי שמציירים אותיות שד''י וכ''כ ספר זוכר הברית (סימן כג) וזה תמצית לשונו שם שעושה צורת שי''ן דל''ת יו''ד היינו ג' אצבעות הם דמות שי''ן והאצבע הנותן בפי התינוק כופפו כמין דל''ת והאגודל הוא כצורת יו''ד וציין גם לספר זכור לאברהם הספרדי שהאגודל הוא דל''ת והזרת יו''ד ובזרת נותן את היין לתינוק וזה יעשה ביד ימינו והכוס בשמאלו ובמגדל עוז שם כתב כדעה הראשונה דהיינו האגודל צורת יו''ד.
ואף המברך שותה. דאמר מר המברך צריך שיטעום. וכל שכן מי שמברכין עליו. שצריך ליהנות מכוס של ברכה שבא על ידו. ולכך מטיף בפי הילד. ומתוך שאין ניכרת הטעימה זו אלא לרמז היא עשוייה משקין אף לאמו שעל ידי פרי בטנה בא הכוס. והרי שתה ונהנה מי שמברך עליו ולא תהיה ברכה לבטלה ע''כ דברי מחזור ויטרי (סימן תקו ) וכ''כ ראבי''ה (ח''א - הלכות עירובין סימן שפג) הנותר שבכוס שולחין לאם לשתות בשביל רפואה וכ''כ בשו''ת פעולת צדיק (חלק ב סימן קיב) בבית המילה כשמסיים המוהל ברכת אשר קידש ידיד מתחיל ואומר בקשת רחמים על התינוק הנימול ואח''כ מבקש רחמים ורפואה לאם הנימול ופסוקים המורים בקשת רחמים וברכה ואח''כ שותה המברך מהכוס [ומשלח] ומשקה לאם הנימול ובכל אלו אין חוששין להפסקה. וכ''כ הלבוש (י''ד סי' רס''ה ס''א) דלא הוי הפסקה משום דבקשת הרחמים שייך לברכה.
לסיכום: יש ליתן יין בפי התינוק כשאומר בדמייך חיי.
פירות הנושרים:
1. נוהגים לעשות בקימוץ ידים צורת השם הקדוש ומכוונים המוהלים בשעה שאומרים בדמיך חיי שמציירים אותיות שד''י.
2. אין להטעים את התינוק יין עד לפסוק בדמייך חיי.
3. נוהגים להטעים פעמיים כפי הפסוק.
4. יש גם שנוהגים כשהוא אומר פלוני הקטן זה גדול יהיה. להטיף בפי הילד.
5. אחר שהמברך שתה מהכוס משלח הכוס לאם הנימול.
סימן: ל' - שאלה: הובטח למוהל ע''י אם התינוק בעודה מעוברת למול את בנה אך ביום המילה הגיע עוד מוהל למול האם יש כאן דין קדימה או לאו?
איתא בב''י (יו''ד סימן רסד) שרבינו יחיאל אומר אם הוא מתנה בעודה מעוברת אינו כלום דהוי דבר שלא בא לעולם דלא דמי לסיטומתא דהתם בא לעולם ומועיל בה קנין הילכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור, אבל דבר שלא יועיל [קנין] כמו בדבר שלא בא לעולם לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור ע''כ. וכן העלה בשו''ת רדב''ז (חלק א סימן רעח) שנשאל במי שאמר לחבירו שיהיה בעל ברית שלו כלומר שישב על הכסא ויחזיק בתינוק בשעה שמלין אותו ועתה חוזר בו ורוצה ליתנו לאחר. וכתב אם הוא קודם שנולד הדבר ברור שיכול לחזור בו דלא עדיף מקנין דקי''ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכ''כ בחידושי רע''א (שם סעיף א) וראיתי ביד אברהם שם שציין לדעת הרא''ש (בכלל קב אות י) דמותר לחזור ואין בזה משום מחוסר אמנה (וכתב עוד דמה שכתב הש''ך להלן לא ראה תשובת הרא''ש הנ''ל) וטעמו של הרא''ש שם שרק בדבר שישנו בעולם ודבר שיש בו ממש שאלו הקנה לו היה קונה קנין גמור שייך לומר מחוסר אמנה אבל דבר דלא שייך ביה קנין אין בו משום מחוסר אמנה ע''ש וכן נראה דעת רבינו יחיאל שאין בו מחוסר אמנה כשהתנה בעודה מעוברת ועיין עוד בעצי לבונה (שם סעיף א) שמביא שיטות בזה ,ובעיקרי דינים (סימן כח אות כב) שכן נראה דעת הריב''ש ולפי מה שכתבנו בתשובת הרא''ש הנ''ל לא קשה עיין שם.
וכתב עוד (הרדב''ז שם) אבל אחר שנולד הוולד אין יכול ליתנו לאחר לפי שכבר נהגו כל ישראל שמקנים זאת המצווה ע''י דבור בעלמא וכבר ידעת כי המנהג עיקר גדול בכל כיוצא בדברים אלו וראיה מהא דאמרינן במציעא האי סיטומתא פי' רושם שרושמין בחביות קניא ובאתרא דקניא ממש קניא. הא קמן דאע''ג דלא קנה בא' מדרכי הקנין קנה מפני המנהג הכא נמי הואיל וכן הוא המנהג צריך לקיים דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו' ועיין בברכי יוסף (שם אות ד) שציין לעוד פוסקים כהרדב''ז ולכן אם הבטיחה לו האם כאשר כבר נולד חייב לקיים ואם לאו עבר איסור שארית ישראל וכו' (ונראה שלא יכול לחייבו יותר מזה רק עבר איסור ואילו לדברי רבינו יחיאל לעיל משמע שזהו קנין גמור) וכתב הב''י שם בשם הרא''ש שפשוט שאין להבטחה קיום כלל אלא בתקיעת כף או קבלת חרם וכתב הרא''ש עוד שאף אם הקנה בקנין גמור יכול לחזור בו כדלעיל ע''ש.
ועיין שם שהובא מעשה שהיה בימי רבינו תם באחד שנתן בנו למוהל למולו ובא אחר וקדמו ובא הראשון לדין על שכר הברכה ושאלו לרבינו תם והשיב דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו (ב''ק דף פד:) ואפילו תפס מפקינן מיניה וכ''כ בספר אור זרוע (חלק א - הלכות כיסוי הדם סימן שצט) וכתב עוד היכא ששליח צבור קרא לראובן לקרות בתורה והקדימו שמעון פר''ת וכן כתב ריב''א דאין לו עליו כלום. שכולנו חייבין לקרות בתורה ומשום שקראו שליח צבור לא זכה בברכה יותר מאחריני עיין עוד בשו''ת מים עמוקים שלהלן וצריך לומר דזהו דווקא שהמוהל השני לקח את המילה של הראשון הא אם לקח לאבי הבן שהוא מוהל חייב עיין ב''י (חושן משפט סימן שפב) מי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור אבל אם גזלה מאביו חייב וכ''כ ש''ך (שם ס''ק ד) ועיין הטעם בשו''ת הר צבי (יו''ד סימן ג) כשהוא חוטף מהאב עצמו, הרי מלבד הברכה, חטף ממנו גם עצם המצווה, לא סגי ליה בעניית אמן לחוד, דזה אינו אלא כנגד הברכה, אבל בעד גוף המצווה צריך לשלם לו.
נמצאנו למדים שאף אם הוזמן המוהל הראשון ולבסוף מל השני אין לו עליו כלום אבל אם עדיין לא קדמו המוהל השני והרי שניהם עומדים לפנינו כתב שם שאז ודאי אותו שנדר לו תחלה הוא קודם וודאי לא עבר אבי הבן על ''שארית ישראל לא יעשו עולה'' שלא שלח לשני רק בשל אפיסת הראשון עיין להלן בהמשך דברינו ,ובדברי הגר''א (שם אות טו). ולכן גם כאן למי שהובטח ראשון הוא קודם וכן העלו להלכה בשו''ת מהר''ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן תתקמט) ושו''ת בנימין זאב (סימן תכ) ובקיצור שולחן ערוך (סימן קסג סעיף א) וע''ע בשו''ת מים עמוקים (חלק ב סימן ע) שהעלה חילוק בין מצווה שכל ישראל חייבים בה כגון מילה למצווה שלא כל ישראל חייבים בה שבמקום מצווה אפי' שהחזיק המחזיק בה. כההיא דמכרי כהונה דחשיבי מוחזקי' בה. ואין אחר יכול לקחת אותם מ''מ בדבר מצווה שכל ישראל חייבים בה לא חשיב מוחזק ויכול אחר להקדים ולקחתה מ''מ לכתחילה ודאי אין מוציאין הראשון מחזקתו. ועיין בזוכר הברית (סימן ב אות ח ואות לב) שיש קדימה מדין מכירי כהונה וכ''כ במגדל עוז (נחל שלישי אות כ) ולבושי שרד שם ובחידושי רע''א (סעיף א) שאם היה רגיל ליתן לו המצווה וגם נדר לו אינו יכול לחזור בו.
ואם אבי הבן רוצה לשנות אפי' ששני המוהלים נמצאים כאן פירש ריב''ם שם שאין בית דין יכולים לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (צפניה ג יג) ומותר לקרותו רשע דהיינו בדבר שאין לבעלים בו אלא טובת הנאה שאפילו מתנה מרובה דינו כמתנה מועטת שאסור לחזור בו וה''נ במילת בנו שאין לאב בו אלא טובת הנאה דינו כמתנה מועטת שאסור לחזור בו משום מחוסרי אמנה וכן נמצא מהרדב''ז הנ''ל וכן משמע מהנ''ל ואף לרא''ש שכתב שיכול לחזור בו דקנין דברים בעלמא הוא מודה דאית בה משום שארית ישראל וכו' עיין בד''מ (סימן רסד אות ד) וברמ''א שם ובט''ז שם (ס''ק ה) ובש''ך (ס''ק ז) ועיין לעיל בדעת הרא''ש (כלל קב אות י) שאינו נחשב מחוסר אמנה (ומה שכתבו בשמו שנחשב מחוסר אמנה לא ראו תשובה נוספת של הרא''ש הנ''ל עיין ביד אברהם שם).
ושו''ר בשו''ת דברי יציב (חלק יו''ד סימן קצה) שהעלה אף דאפשר דבמילה מצוה להדר אחר יותר צדיק גבי פדיון הבן אין מצוה לחזור אחר כהן יותר צדיק, וא''כ מכל שכן שאסור לחזור בו, כיון דאין לנו היום כהנים מיוחסים. ומ''מ פשיטא דאם יבוא אליהו ויאמר [על אחר] שזהו בודאי כהן שמותר לחזור והבן.
איברא זהו דווקא כאשר האב הזמינו שהוא מחוייב מה שאין כן אם התינוק אינה בת חיוב כלל עיין בשו''ת הרשב''א (חלק א סימן תעב) אם יש לו אב האב קודם. והיינו דאמרינן בפרק קמא דפסחים (דף ז' ב') דכל היכא דאב מל מברך למול משום דלא סגיא דלאו איהו מהיל. ומכל מקום אם אין אב לנימול אזי מוזהר הבית דין ובית דין חייבין למולו ועיין עוד לעיל שכתבנו בספרנו בזה וכ''כ הב''י שם בשם רבינו טוביה דאין כח לאשה ליתן לאחר למול מאחר דלא שייכא במצוות מילה וכתב דהכי מסתברא ובפסקי מהרי''ק (סימן רסו) וכ''כ הרמ''א שם והש''ך (ס''ק ח) ומגדל עוז (נחל שלישי אות יח) וזוכר הברית (סימן ב אות ל) ולבושי שרד שם בשם מהרי''ע.
וראיתי עוד חילוק במגדל עוז (נחל שלישי סעיף יד) ובשו''ת מנחת יצחק (חלק ז' סימן פט) שאם האב עצמו מוהל, אלא שחשב שלא יוכל להיות שם בעת המילה, ומפני כך העמיד אחר במקומו, ואירע שבא באותה שעה, אפילו כבר התחילו לעסוק בצרכי המילה והכין עצמו המוהל המורשה לקיים המצווה, מיד בבוא האב פקע זכותו ממילא, וכל לגבי נפשיה ודאי הדר ביה, דמצווה בו יותר מבשלוחו, ופשיטא שאין על האב שום עונש או תרעומת בעבור החזרה עכ''ל וכ''כ לבושי שרד בשם מהרי''ע וזוכר הברית (סימן ב אות כג) וכן משמע מהט''ז (ס''ק ה) שהתיר לחזור אף בנזדמן לו מוהל שהוא אוהבו או צדיק ואנן סהדי דאילו היה שם בשעה שנתן לראשון למול היה נותן לזה אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו אלא אם כן נשבע שצריך שיתירו לו ע''ש ועיין שם בפ''ת שהעלה בדברי הט''ז דהיינו דווקא אם מצא אחר צדיק יותר או אוהבו יותר ואם לאו יש מחוסר אמנה עש''ע ואם נשבע או שתקע לו כף עיין שם בט''ז ולבושי שרד בעיקרי דינים (סימן כח אות י) ועיין שם עוד דביטול מריבות הוי דבר מצווה לענין להתיר שבועת הנשבע.
(וכדאי קצת להעיר למוהלים הרוצים להספיק כמה מילות בזמן קצר ובשל עיכובי הדרכים או בשל אי עמידה בזמנים של בעלי הברית וכד' נגרמים איחורים רבים בזמני המילה ונגרם טורח ציבור מיותר ואף חילול שם שמים ובפרט שלעיתים בשל זאת מלים בשקיעה ואף אחר השקיעה בין השמשות וזהו דיעבד גמור)
לסיכום: כאשר הוזמן ע''י אם התינוק אינו כלום מאחר שאין כח לאשה ליתן למול את בנה מאחר דלא שייכא במצוות מילה וכ''ש בעודו עובר שאפי' אם התנה האב אינו כלום.
פירות הנושרים:
1. כשמתנה בעודה מעוברת להיות מוהל אינו כלום דהוי דבר שלא בא לעולם.
2. קודם שנולד התינוק הדבר ברור שיכול לחזור בו ולקחת מוהל או סנדק אחר וכד' ואינו בכלל מחוסר אמנה.
3. אם הובטח לאחר שנולד התינוק ואבי הבן רוצה לשנות אין בית דין יכולים לעכבו מלחזור אבל הוא עובר משום ''שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב''.
4. כשעדיין לא קדמו המוהל השני והרי שניהם עומדים לפנינו ודאי אותו שנדר לו תחלה הוא קודם ואין כאן מחוסר אמנה במה שהזמין את השני שאינו רק בשביל אפיסת הראשון.
5. אמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור אבל אם גזלה מאביו המוהל חייב.
6. כשהאב עצמו מוהל וחשב שלא יוכל להיות בעת המילה, והעמיד אחר במקומו, ואירע שבא באותה שעה, אפילו כבר התחילו לעסוק בצורכי המילה והכין עצמו המוהל המורשה לקיים המצווה, מיד בבוא האב פקעה זכותו.
7. אף אם נזדמן לו מוהל שהוא אוהבו או צדיק ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן לראשון. למול היה נותן לזה אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו.
8. כל דבר דלא שייך ביה קנין גמור אין בו משום מחוסר אמנה.
9. מי שרגיל למול למשפחה מסויימת הוא זוכה מדין מכירי כהונה.
10. מוהל שהוזמן לברית והתעכב בדרך ולכן הוזמן מוהל אחר למול ושניהם הגיעו יחד המוהל הראשון הוא צריך למול וכן הדין בסנדק וכד' ואין לאבי הבן משום מחוסר אמנה.
11. היכא ששליח צבור קרא לראובן לקרות בתורה והקדימו שמעון. אין לו עליו כלום. שכולנו חייבין לקרות בתורה ומשום שקראו שליח צבור לא זכה בברכה יותר מאחריני.
12. בפדיון הבן אסור לחזור בו, כיון דאין לנו היום כהנים מיוחסים.