אור ברסלב
בריח התיכון חלק א › סימן: ח' - שאלה: אם אבי התינוק חרש מי יכול לברך להכניסו?

בריח התיכון

חלק א · סימן: ח' - שאלה: אם אבי התינוק חרש מי יכול לברך להכניסו?

סימן: ז' - שאלה: מה דין כשמוהל חתך רק חלק מהערלה?

כתב הטור בשם הרמב''ם (יו''ד סימן רסה) שאם אין אבי הבן שם אין אחרים מברכין אותה ברכה ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מהעם ואין ראוי לעשות כן ע''כ וטעמו של הרמב''ם מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן עכ''ל ונוהגים בכל המקומות שיברך אותה מי שתופס הנער וכן כתב הראב''ד עד כאן לשון הטור וכ''כ רבינו ירוחם (בנתיב ראשון חלק שני) והגה''מ בשם סמ''ק והר''ד אבודרהם וכתב מגדול עוז על השגת הראב''ד הסברא והמנהג אינה השגה אבל מחלוקת ישנה היא וטוב להניח כל מקום על מנהגו כדאמרינן בעלמא ונהרא נהרא ופשטיה עכ''ד. כתב הפרישה הטעם (דיברך הסנדק) משום שהוא שליח ב''ד וכן הרמ''א כתב להלכה את דעת הראב''ד (בסימן רסה סעיף א) ור' יעקב הגוזר כתב המוהל עצמו (ולא הסנדק) מברך שתיהן על המילה ולהכניסו.

מ''מ נמצאנו למדים שיכול אחר לברך במקום האב וכן כתב ערוך השולחן והיעב''ץ (בנחל עשירי) והמאירי שזה המנהג וכן כתב רבינו פרץ וספר החינוך ובשו''ת רבי עקיבא איגר (בסימן מב) וז''ל אומנם נראה דאין הפירוש דהסנדק הוא שליח ב''ד לברך דלא מצינו ענין שליחות על ברכה ובכל ברכת מצוות דמצינו דאחר יכול לברך היינו שהוא יהיה השומע ומוציאו בברכה זו מצד שומע כעונה אבל בלא שמיעה בוודאי לא שייך שאחר יברך מצד שליחות, אלא דנראה דכוונתם דהתופס התינוק שהוא בכלל עוסקים בהכנסת הברית הוא שליח הב''ד על הכנסת הברית ויכול לברך דאם השליח עושה המצווה בשליחות יכול לברך וכ''כ ברית אברהם (בעמ' רעז) ועי' מג''א (סי' תלב ס''ק ו) דהטעם בכ''מ שהמוהל יברך היינו משום שהוא שלוחו דאב בעשיית המצווה ויכול לברך ע''ש עכ''פ כמו דחזינן דאם האב מכבד למול בנו שהמוהל מברך ה''נ היכא דהב''ד עושים שליח להכנסת ברית השליח ההוא מברך וכתב עוד שאבי האב עדיף מכולם מדחייב ללמדו תורה ממילא שייך בברכה שכוללת את הלימוד עיין בדברי הלבוש וכן כתב הפ''ת ובשם רבינו עקיבא איגר ביתום שהסב מברך וכ''כ בספר משנה הלכות (חלק יב סימן קפג).

וגם בשו''ת שרידי אש (חלק ב סימן צז) כתב שאם אין אבי הבן אצל המילה מברך אחר ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. וכבר הוסכם בספרי האחרונים, שעל הרב מרא דאתרא להיות סנדק ולברך ברכת להכניסו וכ''כ בשו''ת הרשב''א (חלק א סימן תעב) וז''ל מכל מקום אם אין אב מוזהר לבית דין ובית דין חייבין למולו. ולפיכך הם מברכין להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכמש''כ הרמב''ם ז''ל ע''כ. איברא שאין דעת הרמב''ם כן שלהדיא כתב כדלעיל שאם האב אינו נמצא אין לברך ואולי כוונת הרשב''א לי''א שכתב הרמב''ם וז''ל ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן.

והב''י (בסימן רסה) כתב שדעת רש''י ורבינו אליעזר ממיץ ורבינו שמחה והרא''ש הרב הברצלוני בשם רב האי גאון כתבו כדעת הרמב''ם דהיינו שאין לברך וכן משמע מתוספתא בברכות (פ' ו אות יז) שכתב שהמל צריך ברכה לעצמו על המילה אבי הבן צריך ברכה לעצמו ברוך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והעומדים וכו' ומשו''ת האו''ז (סימן קכח) שכתב שאין לברך אלא אם כן יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו כן כתב בשלטי הגבורים בראש השנה (שילהי פרק ג' אות א) כל שאינו מחויב באותה מצווה אינו יכול להוציא אחרים ע''ש וכ''כ הגר''א (סימן רסה בסעיף קטן לה) וכ''כ כנה''ג וציין לריא''ז וכן פסק למעשה בילקוט יוסף בספר שובע שמחות שאם אבי הבן נפטר קודם מילת בנו שאין לברך להכניסו אומנם כתב שמנהג י-ם שהסנדק מברך וכן נהג למעשה מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א שבירך. אומנם אחינו האשכנזים שיוצאים ביד רמ''א מנהגם שהסנדק מברך ואנו אין לנו אלא דברי מרן שפסק כדעת הרמב''ם וכן המנהג בארץ ישראל כהרמב''ם כפי שכתבתי (בסימן יא) עיין שם שאנו מברכים שהחיינו כדעת הרמב''ם וכן מברכים להכניסו לפני הברית כדעת הרמב''ם לכן נראה שיש לנהוג כן למעשה למעט אנשי ירושלים שמנהגם הוא שהסנדק מברך.

ואם האב נמצא אלא שאינו יכול לברך נראה שלכו''ע יכול אחר לברך במקום האב אך כמובן שצריך ששניהם יכוונו יחדיו וכ''כ בשו''ת או''ז (סימן קכח) שכן שנינו כל הברכות כולן אעפ''י שיצא מוציא כגון ראובן מניח תפילין או ציצית חבירו מברך בשבילו וכן נרות חנוכה וכד' ויעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו ועיין ט''ז (יו''ד סימן א) שבמצוות שבגופו או שבח יכול אחד לברך והשני לעשות כשלא ניתן שאחד יעשה ויברך ועיין שם בב''י ופרישה וכ''כ בשו''ת אבני נזר (חלק יו''ד סימן שסו) שהלכה פסוקה ביו''ד (סימן א סעיף ח) דשומע ואינו מדבר שוחט ושומע הברכה מאחר וכ''כ היעב''ץ (בנחל עשירי) והגר''א (בסימן רסה) והרמ''א בשם הב''י (בסימן רסה) וז''ל הב''י כתב הר''ד אבודרהם בשם המפרשים שאם אבי הבן אינו יודע לברך להכניסו אחד מהעומדים שם מברך ומוציאו ופשוט הוא עכ''ל וכ''כ ד''מ בשם ר''י וכן מוכח מהרמב''ם בהלכות ברכות (פ''א ה' י ופי''א ה' י) שאע''פ שיצא ידי חובתו מברך לאחרים חוץ מברכת ההנייה ואחד העושה מצווה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים מברך קודם עשייתה אשר קדשנו במצותיו וציוונו לעשות ובכ''מ שם שאם אוכל פשיטה דמפיק ומאי קא מיבעיא להוא ע''ש .

וכן איתא במס' ר''ה דף (כט.) וז''ל רש''י שם ושאר ברכות פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך עכ''ל משמע כאשר יש ערבות ניתן לברך וכ''כ הר''ן שם שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצוות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי וכ''כ ספר האשכול (אלבק) (הלכות סעודה דף כד:) שכל הברכות כולן אעפ''י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין. אבל ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש אעפ''י שיצא מוציא, דחובה הן וכל ישראל ערבין זה בזה ומחוייב בדבר הוא ומוציא את הרבים ידי חובתן וכ''כ ספר תשב''ץ קטן (סימן קעו) מי שקורא את המגילה לחולה או ליולדת צריך לברך לפניה ולאחריה אף על פי שכבר יצא ידי חובתו בבית הכנסת ומברך על מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו וע''ע בספר מהרי''ל (מנהגים) הלכות פורים ושו''ת מהרי''ל (סימן קנז) שכתב ודאי פשיטא דכל הברכות אע''פ שיצא מוציא חוץ מברכת נהנין, מה לי הבדלה מה לי שאר ברכות, וכ''כ שו''ת הרמב''ם (סימן רנג) שיש לו לברך בשבילם, כדי שהם יעשו מה שמוטל עליהם, אף על פי שהוא אינו עושה עמהם מעשה כלל.

ועיין עוד בשו''ת מהר''ם מרוטנברג (חלק ד דפוס פראג סימן קיא) ושו''ת הרשב''א (חלק א סימן קכו) ושו''ת מהר''ם אלשקר (סימן י) ובית יוסף (אורח חיים סימן תרצב) ושו''ת גינת ורדים (חלק א''ח כלל א סימן יג) ושו''ת חיים שאל (חלק א סימן עה) שכתב שם שדין ערבות אינו במידי דרבנן ומ''ש כל ישראל ערבים הוי דווקא מדאורייתא וכ''כ מרן (באו''ח סימן רעג) וכ''כ המשנה ברורה שם ופשוט הוא שכל מצוה שישנה בערבות יכול אחר להוציאו וכ''כ הפמ''ג (בסימן יט) אעפ''י שיצא מוציא והיינו אם מי שעושה המצווה אין יכול לברך הא לא''ה אין לחלק המצווה והברכה וכן כתב ברית אברהם (עמוד רעז) ועיין בשו''ת הר צבי (או''ח א סימן נז) דפשיטא ליה דאף הגדה אפשר להוציא מתורת שומע כעונה.

ועיין עוד שם בדברי בעל המאור הקטן, והרא''ש, ושיטת הריב''ב, ושלטי גיבורים, ורבינו יונה (במס' ברכות פרק ג), ובתוספות שם (מח.) שדין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה וערב הוא עבורם ועליו להצילו מן העוון ורק מדרבנן אמרו שלא יפטור בברכות נהנין ואף בברכת המזון שהיא מדאורייתא אם אכל כזית פוטר מי שמחויב מדאורייתא וכ''כ מרן (בסימן קצז) והט''ז ומה שצריך לאכול כזית בכדי שיוכל לומר שאכלנו משלו עיין שם בט''ז ובמגן אברהם ומחצית השקל שם אמנם הרמב''ן במלחמות ה' השיג על דברי בעל המאור משום שכלל גדול אמרו כל שאינו מחויב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא .

איברא כל זה דווקא שהאב שומע אבל אינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע לאו עיין בב''י ופרישה עוד שם וכ''כ בשו''ת אבני ישפה (חלק ג סימן קה) בדין ברכת אירוסין לחתן חרש ובהלכות קטנות (סימן מה) שכתב שאם אינו שומע אלא ע''י חצוצרות פשוט שנחשב שומע וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר ומה שחרש פטור היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל וכ''כ בשו''ת מנחת יצחק (חלק ג סימן מא) שכיון דמשתמש במכונת שמיעה, הרי נראה דשומע ע''י מכונה עכ''פ במקצת, וא''כ הרי כ' הפר''ח (בא''ע סי' קכא), והובא בשע''ת (או''ח תרפט סק''ב), דאף שאינו שומע, רק כשמדברים עמו בקול רם, ע''י מין חצוצרות וכיוצא בזה, לא מיקרי חרש עיי''ש. ובשו''ת יביע אומר (חלק ז-אה''ע סימן יז) בשם עוד אחרונים ועיין עוד בפסקי דין - ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ג' ע' שכ) דאם שומע ע''י חצוצרות חייב בכל המצוות ומוציא אחרים ידי חובתם.

אלא שיש למשמיע ולכוון להוציא את השומע וכן לשומע לכווין לצאת ועיין עוד בשו''ת בנימין זאב (סימן רלה) שנשאל בזאת וכתב ותמהת למה מצרכינן כוונה למשמיע כשומע דבשלמא שומע צריך לכווין כדאמרינן היה עובר אחורי ב''ה או שהיה ביתו סמוך לב''ה ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אבל משמיע אמאי בעי כוונה דע לך שסמ''ג סמך על מה שאמר רבי זירא לשמעיה איכוין לי ותקע לי דמשמע דמשמיע נמי בעי כוונה כדאיתא בר''ה (שילהי פרק ראוהו ב''ד) ופירש''י איכוין לי ותקע לי תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי הא קמן דמשמיע בעי כוונה להוציא השומע וכ''כ ספר העיטור - עשרת הדיברות (הלכות שופר דף צט.) ושו''ת שואל ומשיב (מהדורה א ח''ב סימן א) ודן עוד בענין הכוונה וכ''כ ש''ך (יורה דעה סימן יט) והוא שיתכוין לצאת וגם חבירו יכוין להוציאו וציין (לא''ח סי' ריג ותקפו).

ולכן כשהאב אינו יכול לברך או שהמוהל אינו יכול לברך יכול אחר לברך במקומו וכ''כ בזה בשו''ת יהודה יעלה (חלק א - יו''ד סימן שנו) דאונן יכול להיות מוהל אם אין שם אחר למול אבל הוא האונן לא יברך אלא אחר מברך על המילה והאונן ימול ע''כ וזאת שהאב או המוהל שומע את כל הברכה מתחילה ועד הסוף וכ''כ שו''ת הרשב''א (חלק א סימן קכו) ודווקא למי שהוא בקי אינו מוציא בברכת המזון אבל למי שאינו בקי מוציא וכדאמרינן חכם מברך ובור יוצא. וכל שכן בעונה אמן שהאומר אמן כמוציא ברכה מפיו דמי וכ''כ המ''א והט''ז (בסימן קסד) דקי''ל כל הברכות אע''פ שיצא מוציא חוץ מברכת הנהנין ודווקא בברכת המצוות שכל ישראל ערבין זה בזה עיין עוד בתוספות מסכת ברכות (דף מח:) שכל הברכות אף על פי שיצא מוציא וספר העיתים (סימן קמה) ומחזור ויטרי (סימן שיז) וספר העיטור - עשרת הדיברות (הלכות שופר דף צט:) בשם הירושלמי כל מצוות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים וכ''כ סדר רב עמרם גאון (סדר פסח) שמוציא אדם ידי חובתן לאחרים ואפילו כמה פעמים. וכ''כ בתשובת הרמב''ם (סימן פב).

אלא שברכת שהחיינו כתב הרמב''ם שם (פי''א) וז''ל אבל אינו מברך שהחיינו אלא על המצווה שעושה אותה לעצמו עכ''ד וכ''כ הכ''מ שם וז''ל משמע דדוקא בעושה לעצמו הוא דמברך שהחיינו אבל לא העושה אותה לאחרים וכ''כ ת''ה דהיינו שדעתם שאין לברך שהחיינו אלא אם כן שעושה אותה בעצמו אלא שכתב הב''י (או''ח סימן תקפה) לישב המנהג (שכן לברך שהחיינו) וז''ל ואפשר דהרמב''ם לא איירי אלא במצווה שיש בה מעשה אבל מצווה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים עכ''ל פירוש הדברים ברכת שהחיינו בקידוש או שופר וכדומה יכול להוציא ידי חובה אעפ''י שהוא עצמו יצא ידי חובה אבל במצווה שיש בה מעשה כגון לולב אינו יכול להוציא אדם אחר אם כך קשה כיצד פסק הרמב''ם ושו''ע שהאב לעולם מברך שהחיינו אעפ''י שהוא אינו מוהל וכ''כ כנה''ג (בסימן רסה) וכתב עוד וכן המנהג נראה שברכת שהחיינו היא על המילה עיין שיורי ברכה (סימן רסג) ובדברינו (סעיף יא) (וזאת מצווה שיש בה מעשה) ולשיטתם אם יש בה מעשה ועושה בעצמו רק הוא יכול לברך וכאן אחר (המוהל) עושה את המצווה.

ואולי אפשר לומר שלטעמם ברכת שהחיינו חוזרת על ברכת להכניסו ולא על המילה ועיין בחידושי הרשב''א שבת (קלז:) כדעת ר''ת וסייעתו שברכת להכניסו שבח והודאה בעלמא על שזיכהו להכניסו לברית נמצא שברכת להכניסו היא קול ולא מעשה ואף אם תאמר שהברכה על היא על המילה אך לא על המילה עצמה אלא על חיובו של האב וכן כתב הב''י בשם הר''ד אבודרהם וז''ל ברכה זו נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה לרמוז שמהיום ואילך מוטלות עליו מצוות אלו עכ''ל מדבריו מתפרש שהברכה אינה על מעשה המילה עצמה אלא היא כוללת את חובות האב נמצא שהמצווה היא ללא מעשה כי אם דיבור וכן כתבו הגר''א והט''ז ולכן כתבו שיכול אדם אחר לברך להכניסו במקום האב ולהוציאו ואולי זה מה שהתכוון הב''י בדבריו בב''ה לטעם ברכת שהחיינו וז''ל בא''ח כתוב בשם רמ''ח שנראים הדברים שלא אמר הרמב''ם שמברך שהחיינו אלא בזמן שמל אותו אביו ע''י עצמו דוגמא דפדיון הבן אבל שמל אותו אחר אין אבי הבן מברך שהחיינו עכ''ל ואין נראה כן מפשט דברי הרמב''ם וכו' עכ''ל נראה שמחלוקתם על מה נתקנה ברכת שהחיינו ופסק הב''י שיש לברך מהטעם הנ''ל.

כשהאב נמצא ואינו יכול לברך יכול אחר לברך במקומו להכניסו ושהחיינו אך אם אמו של הנימול נמצאת והאב לא נמצא גם לה או לאחר אין לברך משום שאינה מחוייבת במצוות הנ''ל כי אם האב מחוייב. דתנן זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים עיין לעיל.

וכידוע שאם האב אינו עושה המילה מחוייב הב''ד למולו ואם לאו הוא חייב כשיגדיל ואין על האשה שום חיוב עיין עוד בב''י (יו''ד סימן רסה) היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא זאת ועוד שזאת מצוה שהזמן גרמא שהרי אין למול בלילה ואם כן ל''ל קרא כאשר צווה אותו ולא אותה (ולא את שרה) אפשר לומר דאתיא כמ''ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה או נוהג אחר היום השמיני וכ''כ בתוספות הרא''ש קידושין (כט) וכ''כ בים של שלמה שם והבאר יעקב בשם הכולבו (סי' עג) כתב למה במ''ע שהזמן גרמן נשים פטורות לפי שהנקבה היא עזר לזכר אילו היתה טרודה לעשות את המצווה בזמנה היה הבעל אז בלא עזר והיתה קטטה נופלת ביניהם כמו הנחת תפילין וישיבת סוכה אילו היתה גם היא מחויבת היו צריכים לעשות המצווה בזמן א' והיה נשאר ביתם בלי השגחה משא''כ במילה אילו היתה האם חייבת למול את בנה ישאר האב פנוי ויכול הוא להשגיח על ביתו ולעסוק בצרכיו סד''א דהאם חייבת לכן אמר קרא אותו ולא אותה ועוד כי א''א לו לעשות המצווה רק פ''א ועיין ירושלמי קדושין ל''ד ועיין ביעב''ץ (ס' לו) וברית אברהם (דף צב) עיין ברכ''י (סימן רסא) וספר יראים (סימן תיט) [דפוס ישן - קיז] דנשים פטורות דהו''ל מ''ע שהז''ג ונמצא שהתוקע להם אם מברך אזי הברכה לבטלה.

(איברא שראיתי בשו''ת מהר''ח א''ז (סימן יא) דכל התורה נאמרה בלשון זכר ולכן אם האב אינו יכול לדאוג שבנו ימול הוטל החוב עליה ושו''ת אבני נזר (חלק יו''ד סימן שיח) דפירש''י שם על אביו ואמו חבושין בבית האסורים שהמצווה מוטלת עליהם ולא על אחרים. תמוה מאוד דמה שייכות לאם במילה. ומפורש פ''ק דקידושין דאין האם מחויבת למול את בנה עיין שם ועיין בשו''ת תשב''ץ (חלק ג סימן ח) שכתב שזה היא מצוה על האב ואם) ועוד שאינה יכולה לומר וציונו דהלא היא לא צוותה כלל עיין ברכי יוסף ועיין שו''ע (סימן רסא וסימן רסד) ואעפ''י שהיא כשרה למול כדאיתא בשולחן ערוך (סימן רסד) מכל מקום אינה יכולה לברך על המילה וכ''ש להכניסו ושהחיינו עיין עוד בדברינו (בסימן יא) וכ''כ בשו''ת יביע אומר (חלק ב-אה''ע סימן ד) שמוהל או הב''ד אינם מברכים ברכת שהחיינו. וכ''כ בס' אות שלום (עמוד שנד), שכל שאין אבי הבן שם, אין למוהל או לסנדק ושאר בנ''א הנמצאים שם לברך ברכת שהחיינו, אף למנהג א''י ע''כ משמע שגם אם האם נמצאת אינה מברכת ולכן כאשר יש צורך לעשות ניתוח בברית כמו בהיפוספדיס וכו' ויש מנתחת אשה אזי אין לרופאה לברך אך יכול האב לברך והיא תמול (תנתח) וכל זאת כשלא ניתן שישראל גדול ירא שמים ימול כי הוא קודם לכולם .ועיין עוד בדברינו (בסימן א) שהארכנו שאין לברך אף ברכת שבח לאחר זמן דיבור של ''שלום עליך רבי'' ולכן אין לברך ברכת להכניסו ושהחיינו לאחר הפריעה אם עבר השיעור שלום עליך רבי.

עיין עוד בדברינו (סימן כא) שצריך שאחד יברך לכולם בברכת בשמים ברוב עם הדרת מלך.

לסיכום: אם אבי הבן חרש אין לברך להכניסו למעט י-ם שמנהגם כן וכן אחינו האשכנזים מברכים תמיד.

פירות הנושרים:

1. אם אבי הבן לא נמצא נוהגים האשכנזים שהסנדק מברך להכניסו.

2. אם האב נמצא אך לא יכול לברך יכול אחר לברך במקומו להכניסו ושהחיינו.

3. אם האב נמצא אך אינו שומע אעפ''י שהוא מדבר אין אחר יכול לברך במקומו.

4. אין למסדר לברך ברכת אירוסין לחתן חרש.

5. אם האב שומע ע''י מכשיר הצמוד לאוזנו נחשב שומע לכל דבר.

6. ברכות הנהנין אין אחד יכול לברך במקום חבירו.

7. בכל מצוות שבדיני ערבות כיוון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא.

8. ברכה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול יכול לברך לאחרים אפ' שהחיינו כמו קידוש אבל מצווה שיש בה מעשה כמו בברכת לולב אינו יכול לברך לאחרים.

9. אם ראובן מניח תפילין או מתעטף בציצית או צריך להדליק נרות חנוכה ולא יכול לברך יכול אחר לברך במקומו אעפ''י שבירך ובתנאי שיעמוד לידו ולכווין יחד .

10. אם הנימול אינה יכולה לברך להכניסו או שהחיינו במקום האב.

11. אשה כשרה למול כגון מנתחת והאב יברך את כל הברכות.

12. עדיף (שהמוהל) המנתח יהיה איש ולא אשה.

13. גם ברכת שבח צריכה להיות עובר לעשייה.

14. אין לברך ברכות שבח לאחר שיעור של ''שלום עליך רבי''.

15. גם בהגדה אפשר להוציא מתורת שומע כעונה.

16. כל הקהל יוצאים בברכתו של המוהל ואין צריך לברך שנית על הבשמים או על היין .

סימן: ט' - שאלה: האם מותר לטלטל את סכין המילה אחר הברית וכן לרחוץ את הסכין אחר המילה ביום שבת ?

איתא במשנה (במסכת שבת) עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכו' משמע שכל הקשור למילה שהוא מצרכי המילה מותר וכ''כ הב''י (יו''ד סימן רסו) בשם רבינו ירוחם שכתב בשם הרמב''ן שמותר לטלטל הכלי ולהחזירו לאחר המילה דמאחר וטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה אע''פ שאין לו תינוק אחר למול וכ''כ הרמ''א וכ''כ רש''ל וכ''כ הש''ך וז''ל שמותר לטלטלו בכדי להצניעו בחצר המעורב אבל לטלטלו בחינם לא עכ''ד.

וכתב ד''מ שדעת מהרי''ל להחמיר דמיד אחר המילה יזרוק האיזמל מידו משום מוקצה וה''ה כל צרכי המילה עכ''ד וכ''כ בעל התניא בש''ע (סימן של''א) וז''ל שהסכין מוקצה מחמת חיסרון כיס ואסור לטלטלו אלא לצורך המילה בלבד וכן כתב מגן אברהם וכ''כ בספר פסקי תשובות ובשם שערים המצוינים בהלכה שם וכ''כ הגרשז''א שם וכ''כ בספר מנוחת אהבה שם לרב הגאון משה הלוי זצ''ל שאף דעת הב''י בשם ר''י שכתב בשם הרמב''ן משמע דדווקא בעודו בידו מתיר לטלטלו וחלק על מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א שכתב שדעת הב''י להתיר וכן המנהג וסיים מ''מ המיקלים לטלטלו י''ל ע''מ שיסמכו ואין למחות בהם מאחר שדעת הרבה גדולים להתיר וכתב הרב עוד בסוף דבריו שטוב להניח הסכין אחר שמל בו בשמן ומטלטלו אגב השמן עכ''ל וכ''כ בספר פסקי תשובות שם שיש שמתירים הטלטול ע''י בסיס לדבר האסור והם שו''ת רעק''א וכ''כ שבה''ל עכ''ל וכן כתב כף החיים שם והוסיף אבל לא בתיק הסכין.

וכן נשאל רבי עקיבא איגר בשו''ת (סימן כב) וז''ל אומנם אעפ''כ יש לדון להתיר והיינו דהא מבואר ביו''ד (סי' רס''ו) דעכ''פ כל זמן דלא הסיר הסכין מידו שרי להוליכו למקום שהוא רוצה ובספר תוס' שבת כתב עלה (סי' של''א ס''ק י''ג) דאף למ''ש לעיל (בסי' רס''ו) דהתירא דעודה בידו הוא רק בכלי שמלאכתו לאיסור שיש בו היתר טלטול לצורך גופו ומקומו אבל באבנים ומעות לא (וזהו ג''כ דעת האבן העוזר שם דלא כהמג''א) וא''כ ה''ה נמי באיזמל של מילה צ''ל דאיזמל עדיף טפי כיוון דיש בו היתר לצורך מילה ע''ש הרי כיוון דיש לו היתר לצורך מילה לא דמי לאבנים ומעות אלא דומה לכלי שמלאכתו לאיסור דמותר בעודה בידו וכו' עכ''ד.

הנה מחלוקתם האם יש דין מוקצה על הסכין אחר המילה לאוסרים נראה שדעתם שהסכין חוזר להגדרתו (מוקצה מחמת חיסרון כיס) תיכף ומיד לאחר הברית ולכן יזרקנו מידו והמתירים הרמב''ן וסיעתו מתירים לגמרי ומדברי הט''ז שכתב את טעמם של המתירים (הרמב''ן ודעימיה) וז''ל דאי היה צריך להשליך האיזמל אחר כך ויהיה אבוד ודאי מימנע ולא מהול וזה עדיף טפי מג' דברים שאמר עולא שהתירו סופן משום תחילתם ולכן פוסק הט''ז שגם לדעתם שהוא מוקצה ואסור בטלטול מהטעם הנ''ל יהיה מותר להצניעו באותו חדר וכן דעתו וכ''כ ערוך השלחן ע''כ. אך אם טעמם שהתירו סופן משום תחילתם מה יועיל היתר טלטול הסכין לשמירתו הא שמירת הסכין ללא ניקיונו יגרם חלודה ונזק לסכין ולכן זיל בתר טעמא ונאמר שאם לא יקנח המוהל את הסכין אזי יתקלקל ויחלד ולכן גם לדעת הט''ז וסיעתו יהיה מותר מהטעם הנ''ל לרוחצו וכ''כ ערוך השולחן להדיא וז''ל יש מי שאוסר לקנח האיזמל מן הדם בשבת ולא נהירא כן וגם מעיקר הדין הנ''ל דמותר לטלטלו לצורך המילה עכ''ד מוכח להדיא מדבריו שכורך את שני הטעמים יחדיו כדאמרינן. ולכן מותר לנקותו וכ''כ בספר צב''א מרו''ם בשם ספר זוכר הברית.

אלא שהגר''א דחה את טעמו של הט''ז מ''ש סופן משום תחילתן אינו ענין לכאן דלא אמרו אלא בשמחת יו''ט עכ''ל ואף הוכיח כדברי מהרי''ל שמפורש מהתוספתא וירושלמי דאחר המילה יזרוק האזמל מידו וטעמו דבאמת האיזמל מוקצה הוא אלא שמותר משום צורך מצוה אלא שבעל המ''ב (באו''ח סימן שלא) כתב שהמתירין מקילים לגמרי דהיינו הסכין אינו מוקצה כלל כל השבת דהא אין מוקצה לחצי שבת עכ''ד ובענין נקיונו לא כתב מה הדין ונראה משום שדינו כמו כל כלי של היתר שמותר רק לצורך עיין עוד בכף החיים בזה .

ולכן אם אין לו עוד ברית אסור לנקות את הסכין זאת ועוד מה שהתיר הט''ז סופן משום תחילתן היה בזמנו כאשר היה נגרם נזק לסכין אבל כיום ברוך השם חומר הסכין בימנו הוא מעולה שאף אם ינקו את הסכין לאחר 24 שעות לא יגרם שום נזק וכל שכן אם ינקו אותו במוצאי שבת וראיתי סכינים שניקו לאחר 24 שעות ולא היה שום רושם ומה שאמרו בענין זיהום הסכין ידוע הוראת רבנות הראשית לישראל שיש לעשות סטריליזציה (חיטוי בחום) עבור כל ברית וברית כך שממילא אין חשש זיהום כך שהט''ז יודה שאין לנקות את הסכין בימנו בשל הסיבות הנ''ל.

ואף שאין דין מוקצה כל עוד שהסכין בידו או ביד חברו או בחצר כל אחד לשיטתו מ''מ ישנה בעיה של מכין משבת לחול עדיין ויש לאסור (עיין הגר''א ומ''ב) ואף לדעת הט''ז וערוך השולחן אסור כדאמרינן וראיתי למ''א (בסימן של''א) בשם המרי''ט שהרגיש בזה וז''ל מי שרחץ הסכין לאחר המילה איכא איסורא כיוון שאינו לצורך שבת וציין (סימן שכ''ג) ששם כתוב שאסור לרחוץ כלים שלא לצורך אכילה באותו יום אבל מוקצה ליכא כיוון שעודו בידו עכ''ל וכ''כ כף החיים (בסימן ש''ח) וז''ל אינו מוקצה בעוד שהוא בידו יכול לרוחצו ומיהו איסורא איכא כיוון שאינו לצורך שבת וציין לעוד פוסקים ע''כ וכ''כ בספר ברית אברהם וכן כתב בפ''ת (סימן רס''ו) בשם ספר לבושי שרד שכתב בשם מהרי''ע שהמלין בשבת אסור לקנח האיזמיל מן הדם וכ''כ הגאון בעל התניא רבינו זלמן בחלק (או''ח סימן של''א) וז''ל אבל לרוחצו אפי' בעודו בידו אסור שאין מדיחין כלים בשבת אלא לצורך היום וכו'. וכ''כ בשו''ת פעולת צדיק (חלק ב סימן רב) .

נראה מדבריהם שיש במפורש שני איסורים שונים אחד מוקצה והשני מכין משבת לחול ומה שפסק הרמב''ן שמותר דהיינו מדין מוקצה (שאין איסור כלל) אך מדין נקיון הסכין זהו דין אחר ויראה לאסור לכו''ע גם לדעת הט''ז כמו שמוכח לעיל מדין מכין משבת לחול ולכן אסור למוהל לרחוץ את הסכין ביום השבת לאחר המילה מדם המילה וכ''כ בשו''ת פעולת צדיק (חלק ב סימן ר''ב) שאסור לקנח הסכין מן הדם בשבת. העיקר כדברי המחמירין שלא לטלטל סכין בשבת לפני המילה בחנם ע''כ אלא אם כן יש לו עוד ברית ביום השבת והוא משתמש באותו סכין למול (כמובן כאשר אין חשש בהוצאה או טלטול) ואז מותר לו לנקות כמו שמותר לנקות כלי היתר לשימוש נוסף .

ואם רוצה המוהל להכין לפני הברית כוס מים ולאחר המילה מיד יכניס את הסכין הלחה לכוס עד למוצאי שבת ובכך לא יקרש הדם בסכין ועיין בילקוט יוסף (שבת חלק ב' בדיני הכנה) שכתב בשם שו''ת מהרש''ג שכל דבר שאם לא יעשה אותו בשבת שוב לא יהיה אפשר לעשותו בחול לא הוי בכלל הכנה שאסרו חז''ל ע''כ ולכן אם נשאיר את הסכין כך ללא שריה בכוס מים יהיה קושי לנקות את הסכין לכן מותר לשרות את הסכין בכוס מים וזאת לא נחשבת פעולת הכנה כי אם פעולת מנע .

לאחר כותבי כל זאת הראני בעל השאלה חברי וידידי הרב יהורם שרעבי שליט''א שמצא כתוב בספר אוצר הברית כדלעיל שניתן לשרות את הסכין במים ע''ש.

לסיכום: אין למוהל לרחוץ את הסכין אחר המילה ביום השבת אעפ''י שמותר לו לטלטלה אך יכול להשרותה בתוך כוס מים .

פירות הנושרים:

1. מותר לעשות את כל צרכי הרפואה לנימול בשבת.

2. לאחר הברית מותר לטלטל את הסכין.

3. דין סכין המילה מוקצה מחמת חיסרון כיס.

4. ע''י בסיס לדבר האסור והמותר מותר לכו''ע לטלטל את הסכין.

5. כיום לא נגרם שום נזק לסכין אם לא מנקים אותו באותו יום לכן אין לנקותו בשבת.

6. אין לרחוץ את הסכין בשבת משום שאינו לצורך השבת אלא אם כן יש לו עוד ברית כמובן בלא שיגרם לטלטול או הוצאה בשבת.

7. כל פעולת מנע מותרת בשבת ואינה נחשבת הכנה לצורך יום חול ולכן יכול להכין כוס מים ולהכניס לתוכה את הסכין לאחר הברית למניעת קרישת הדם על הסכין.

תוכן העניינים

בריח התיכון

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה