ברטנורא על משנה תענית· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק א · משנה ד
הִגִּיעַ שִׁבְעָה עָשָׂר בְּמַרְחֶשְׁוָן. וּכְבָר עָבְרוּ שְׁלֹשָׁה זְמַנִּים, שֶׁהֵן שְׁלִישִׁי בְּמַרְחֶשְׁוָן, וּשְׁבִיעִי, וְשִׁבְעָה עָשָׂר:
הִתְחִילוּ הַיְחִידִים. תַּלְמִידֵי חֲכָמִים:
שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת. שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי:
אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים מִשֶּׁחֲשֵׁכָה. מֻתָּר לָהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת כָּל לֵיל הַתַּעֲנִית עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָשֵׁן. אֲבָל לְאַחַר שֶׁיָּשֵׁן שֵׁינַת קְבַע אָסוּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת אִם לֹא הִתְנָה מִתְּחִלָּה קֹדֶם שֶׁיָּשֵׁן. וְאִית דְּאָמְרֵי דַּאֲכִילָה בָּעֵי תְּנַאי, שְׁתִיָּה לֹא בָּעֵי תְּנַאי, דְּאֵין קֶבַע לִשְׁתִיָּה. וְהָכִי מִסְתַּבְּרָא: