ברטנורא על משנה שבת· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק כד · משנה ה
מְפִירִין. בַּעַל לְאִשְׁתּוֹ וְאָב לְבִתּוֹ:
וְנִשְׁאָלִין. לֶחָכָם:
שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. כְּגוֹן שֶׁנָּדַר שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם. וְאַנִּשְׁאָלִין דַּוְקָא קָאֵי, דְּאִלּוּ בַּעַל אוֹ אָב מֵפֵר בֵּין נְדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת בֵּין נְדָרִים שֶׁאֵינָן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכֹל לְהָפֵר אֶלָּא בְּיוֹם שָׁמְעוֹ בִּלְבַד. וּנְדָרִים שֶׁהֵן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ פְּנַאי לְהִשָּׁאֵל עֲלֵיהֶם קֹדֶם הַשַּׁבָּת נִשְׁאָלִין עֲלֵיהֶם בְּשַׁבָּת:
וּפוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר. הַחַלּוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ הָאוֹרָה נִכְנֶסֶת, סוֹתְמִין אוֹתוֹ בְּלוּחַ אוֹ בִּשְׁאָר כָּל דָּבָר שֶׁרְגִילִים לִסְתֹּם בּוֹ:
וּמוֹדְדִין אֶת הַמַּטְלִית. כְּגוֹן אִם הָיְתָה טְמֵאָה וְנָגְעָה בְּטָהֳרוֹת, מוֹדְדִין אוֹתָהּ אִם יֵשׁ בָּהּ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לֵידַע אִם נִטְמְאוּ הַטָּהֳרוֹת אִם לָאו, דְּמַטְלִית פְּחוּתָה מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ אֵינָהּ לֹא מִטַּמְּאָה וְלֹא מְטַמְּאָה:
וְאֶת הַמִּקְוֶה. לֵידַע אִם יֵשׁ בָּהּ אַמָּה עַל אַמָּה בְּרוּם שָׁלֹשׁ אַמּוֹת. שֶׁאֵלּוּ מְדִידוֹת שֶׁל מִצְוָה הֵן, לְפִיכָךְ מֻתָּר לִמְדֹּד אוֹתָן בְּשַׁבָּת:
שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר. אֶת הַחַלּוֹן. וְקָרוּי מָאוֹר, שֶׁמִּמֶּנּוּ הָאוֹרָה נִכְנֶסֶת:
בְּטָפִיחַ. פַּךְ שֶׁל חֶרֶס:
מְקֵדָה. כְּלִי חֶרֶס:
בְּגֶמִי. לְהָכִי נָקַט גֶּמִי, שֶׁרָאוּי לְמַאֲכַל בְּהֵמָה וְלֹא מְבַטֵּל לֵיהּ לִהְיוֹת קֶשֶׁר שֶׁל קְיָמָא:
לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח. כְּמִין שְׁבִיל קָטָן הָיָה בֵּין שְׁנֵי בָּתִּים שֶׁלֹּא הָיָה מְקוּרֶה, אֶלָּא שֶׁגִּיגִית מֻנַּחַת עַל גַּבּוֹ, וְהָיוּ חַלּוֹנוֹת פְּתוּחוֹת מִן הַבָּתִּים אֶל הַשְּׁבִיל, וְהָיוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יָמוּת מֵת בְּבַיִת אֶחָד וּתְהֵא הַטֻּמְאָה בָּא מִן הַחַלּוֹן אֶל הַשְּׁבִיל וּמִן הַשְּׁבִיל אֶל הַבַּיִת הָאַחֵר דֶּרֶךְ הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ, לְפִיכָךְ פָּקְקוּ אֶת הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ לַבַּיִת שֶׁהַטֻּמְאָה בְּתוֹכוֹ בְּטָפִיחַ שֶׁל חֶרֶס וְגַבּוֹ לְצַד הַשְּׁבִיל, וּכְלִי חֶרֶס אֵינוֹ מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ, וְחוֹצֵץ, כִּי חָשְׁשׁוּ שֶׁמָּא אֵין בְּסֶדֶק הַגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח וְנִמְצֵאת הַגִּיגִית מַאֲהֶלֶת עַל הַשְּׁבִיל וְהַטֻּמְאָה בָּאָה דֶּרֶךְ הַשְּׁבִיל מִבַּיִת זֶה לְבַיִת זֶה. אַחַר כָּךְ הֻצְרְכוּ לִפְתֹּחַ הַחַלּוֹן וְלִטֹּל אוֹתוֹ טָפִיחַ הַפָּקוּק בַּחַלּוֹן, וּבָאוּ לֵידַע אִם יֵשׁ בְּאוֹתוֹ סֶדֶק שֶׁל גִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין שָׁם אֹהֶל בְּאוֹתוֹ שְׁבִיל לְהָבִיא אֶת הַטֻּמְאָה, שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצְאָה מִן הַשְּׁבִיל דֶּרֶךְ סֶדֶק שֶׁבַּגִּיגִית כְּלַפֵּי מַעְלָה. אוֹ אֵין בַּסֶּדֶק שֶׁל גִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח, וְנִמְצֵאת הַשְּׁבִיל כְּאֹהֶל וּמְבִיאָה אֶת הַטֻּמְאָה מִבַּיִת לְבַיִת. וּמָדְדוּ מְקֵדָה שֶׁל חֶרֶס וּקְשָׁרוּהָ בְּגֶמִי וְהוֹשִׁיטוּהָ כְּלַפֵּי מַעְלָה, לִרְאוֹת אִם הָיָה בְּסֶדֶק הַגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו:
ומדבריהם למדנו שפוקקין וקושרין ומודדין בשבת. ובלבד שלא יהיה קשר של קיימא, והמדידה תהיה של מצוה, או להתלמד על דבר הוראה:
סוף הספר