ברטנורא על משנה קידושין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה יד
וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים. שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַזָּכוּר:
כָּל שֶׁאֻמָּנוּתוֹ בֵּין הַנָּשִׁים. שֶׁמְּלֶאכֶת אֻמָּנוּתוֹ נַעֲשֵׂית לְנָשִׁים, וְהַנָּשִׁים צְרִיכוֹת לוֹ:
לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וַאֲפִלּוּ עִם הַרְבֵּה נָשִׁים. לְפִי שֶׁלִּבָּן גַּס בּוֹ וּמְחַפּוֹת עָלָיו. וְאִלּוּ אֱנָשׁ אַחֲרִינָא עִם שְׁתֵּי נָשִׁים תְּנַן דְּלֹא, שָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע שַׁפִּיר דָּמֵי. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ דְּלֹא שָׁרִינַן אֲפִלּוּ מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו לְהִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים, הוֹאִיל וּפַרְנָסָתוֹ מֵהֶן:
חַמָּר גַּמָּל וְסַפָּן. כָּל אֵלּוּ אֻמָּנוּת לִסְטוּת, כְּשֶׁלָּנִין בַּדְּרָכִים נִכְנָסִים וְלוֹקְטִים עֵצִים וּפֵרוֹת מִן הַכְּרָמִים. וְעוֹד שֶׁנִּשְׂכָּרִים לִבְנֵי אָדָם וּמַעֲבִירִין עַל תְּנָאָם:
רוֹעֶה. [בְּהֵמוֹת שֶׁלּוֹ] שֶׁמַּעֲבִיר הַבְּהֵמוֹת לִרְעוֹת בִּשְׂדֵה אֲחֵרִים:
חֶנְוָנִי. מְלֻמָּד בְּאוֹנָאָה, לְהָטִיל מַיִם בְּיַיִן, וּצְרוֹרוֹת בְּחִטִּין. שֶׁחַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת נְקִיָּה:
סוף הספר