ברטנורא על משנה קידושין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ח
הָאוֹמֵר בְּנִי זֶה מַמְזֵר הוּא, אֵינוֹ נֶאֱמָן. דְּקָרוֹב הוּא אֶצְלוֹ, וְאֵין קָרוֹב כָּשֵׁר לְהָעִיד:
וַאֲפִלּוּ שְׁנֵיהֶם. הַבַּעַל וְאִשְׁתּוֹ. וְלֹא מִבַּעְיָא כְּשֶׁהָאָב לְבַדּוֹ מֵעִיד שֶׁהוּא מַמְזֵר, דְּלֹא מְהֵימָן, דְּלֹא קִים לֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אֶלָּא אֲפִלּוּ אִמּוֹ דְּקִים לָהּ בְּגַוֵּיהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת:
אֲפִלּוּ עַל עֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ. שֶׁלֹּא הָיָה לְעוֹלָם בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר נֶאֱמָנִים. טַעֲמָא דְרַבִּי יְהוּדָה דִכְתִיב יַכִּיר, יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים. מִכָּאן שֶׁהָאָב נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת בְּנוֹ, וְאֵין הָאֵם נֶאֱמֶנֶת עַל בְּנָהּ. וְדַוְקָא עַל בְּנוֹ הוּא נֶאֱמָן, אֲבָל לֹא עַל בֶּן בְּנוֹ, שֶׁאִם הָיוּ לְבֵן זֶה בָנִים אֵינוֹ נֶאֱמָן לְפָסְלָם. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה: