ברטנורא על משנה ערכין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק א · משנה ד
אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. דְּמַהוּ דְתֵימָא וְלָדוֹת מָמוֹנָא דְבַעַל הֵן כְּדִכְתִיב (שמות כא) כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה, וְלֹא נַפְסְדִּינְהוּ מִנֵּיהּ, קָמַשְׁמַע לָן דִּכְתִיב (דברים כב) וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם, גַּם לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד:
יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר. מְקוֹם מוֹשַׁב הָאִשָּׁה הַיּוֹלֶדֶת קָרוּי מַשְׁבֵּר:
מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. דְּכֵיוָן דְּנֶעֱקַר לָצֵאת, גּוּפָא אַחֲרִינָא הוּא וְאֵינוֹ כְגוּף אִמּוֹ:
נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. לָאו שְׂעָרָהּ מַמָּשׁ קָאָמַר, אֶלָּא פֵּאָה שֶׁהָיְתָה לָהּ מִשְּׂעַר אִשָּׁה אַחֶרֶת קְשׁוּרָה לִשְׂעָרָהּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁאָמְרָה תְנוּ אוֹתָהּ לְבִתִּי אוֹ לִפְלוֹנִית, דְּכֵיוָן דְּאָמְרָה תְנוּ גַּלְיָא דַעְתָּהּ דְּלֹא נִיחָא לַהּ דְּתֶהֱוֵי כְגוּפָה לְאִתְּסוֹרֵי, וְכִנְטוּלָה מֵחַיִּים דָּמְיָא. אֲבָל בְּעִנְיָן אַחֵר אָסוּר, שֶׁנּוֹיֵי הַמֵּת אֲסוּרִים בַּהֲנָאָה:
בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָה אֲסוּרָה בַהֲנָאָה. אֲפִלּוּ שְׂעָרָהּ: