ברטנורא על משנה נזיר· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ב · משנה ד
הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכֻלָּם. וּבְהָא כֻּלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל:
אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר. דְּיַיִן וְתִגְלַחַת וְטֻמְאָה הָאֲסוּרִים בַּנָּזִיר, הַנּוֹזֵר מֵאֶחָד מֵהֶן נָזִיר בְּכֻלָּן:
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. דְּסָבַר אֵינוֹ נָזִיר עַד שֶׁיִּזּוֹר מִכֻּלָּן:
אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר מֵתִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. דַּהֲוֵי נִדְרֵי אֳנָסִים, וְהוּא אֶחָד מֵאַרְבָּעָה נְדָרִים שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים:
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר. דְּסָבַר אַרְבָּעָה נְדָרִים שֶׁהִתִּירוּ חֲכָמִים צְרִיכִים שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהָנֵי תְּרֵי בָּבֵי דְמַתְנִיתִין: