ברטנורא על משנה נדה· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ה · משנה ז
פַּגָּהּ. סְמָדַר. כְּמוֹ הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ (שיר השירים ב). כָּךְ הַתִּינוֹקֶת שֶׁאֵין לָהּ סִימָן לֹא בַּדַּדִּין וְלֹא בַּשְּׂעָרוֹת:
בֹּחַל. הַפְּרִי הַקָּרוֹב לְהִתְבַּשֵּׁל. וּלְשׁוֹן חֲכָמִים הוּא, הַתְּאֵנִים מִשֶּׁיַּבְחִילוּ חַיָּבִים בְּמַעֲשֵׂר. כָּךְ כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ סִימַן דַּדִּין קְצָת, בְּיָדוּעַ שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנַעֲרָה הִיא:
צֶמֶל. לְשׁוֹן נוֹטָרִיקוֹן יָצְתָה מְלֵאָה. שֶׁיֶּשׁ לָהּ סִימָן מֻבְהָק בְּדַדֶּיהָ וְהִיא בּוֹגֶרֶת:
בָּזוֹ וּבָזוֹ. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, אָבִיהָ זַכַּאי בַּכֹּל. דִּכְתִיב (במדבר ל) בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ, כָּל שְׁבַח נְעוּרֶיהָ לְאָבִיהָ: