ברטנורא על משנה מעשר שני· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ה · משנה טו
יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל. שִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה אַחַר שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק:
הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵׂר. לְפִי שֶׁעֶזְרָא קָנַס אֶת הַלְּוִיִּם שֶׁלֹּא יִתְּנוּ לָהֶם מַעֲשֵׂר, כְּשֶׁעָלָה מִן הַגּוֹלָה וּבְנֵי לֵוִי לֹא עָלוּ עִמּוֹ, וְצִוָּה שֶׁיִּתְּנוּ הַמַּעֲשֵׂר לַכֹּהֲנִים. וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל בִּטֵּל הַוִּדּוּי, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי:
בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים. שֶׁהָיוּ הַלְּוִיִּם אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם עַל הַדּוּכָן עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה'. אָמַר לָהֶם וְכִי יֵשׁ שֵׁנָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, עָמַד וּבִטְּלָן:
אֶת הַנּוֹקְפִים. שֶׁהָיוּ מְשָׂרְטִין לָעֵגֶל שֶׁל קָרְבָּן בֵּין קַרְנָיו כְּדֵי שֶׁיִּפּוֹל לוֹ דָּם בְּעֵינָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאֶה וְיִהְיֶה נֹחַ לְכָפְתוֹ וּלְשָׁחֲטוֹ. וְעָמַד הוּא וּבִטְּלוֹ, שֶׁנִּרְאֶה כְבַעַל מוּם, וְהִתְקִין לָהֶם טַבָּעוֹת בַּקַּרְקַע לְהַכְנִיס צַוַּאר הַבְּהֵמָה לְתוֹכָהּ. נוֹקְפִים, מַכִּין, וְדֻגְמָתוֹ אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה [חֻלִּין דַּף ז]:
הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלָיִם. חָרָשֵׁי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל הָיוּ מַכִּין בְּפַטִּישׁ לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת הָאָבֵד שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת בַּמּוֹעֵד. וְעָמַד הוּא וּבִטְּלָם, מִשּׁוּם דְּאַוְּשָׁא מִלְּתָא טוּבָא וְאִיכָּא זִלְזוּל מוֹעֵד:
וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמָאי. שֶׁהוּא אָמַר לִבְנֵי דוֹרוֹ כְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְדוֹלָה עֲוֹן מִיתָה כָּךְ תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְטֶבֶל עֲוֹן מִיתָה. וְתִקֵּן שֶׁיּוֹצִיאוּ מִן הַדְּמַאי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּלְבָד, וְלֹא יוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא מַעְשַׂר עָנִי, שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר לַלֵּוִי אוֹ לֶעָנִי הָבֵא רְאָיָה שֶׁהוּא טֶבֶל וְטֹּל. וּמִתַּקָּנָה זוֹ וְאֵילָךְ הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מִן הַשּׁוּק לֹא הָיָה שׁוֹאֵל אִם הֵם מְתֻקָּנִים אִם לָאו, אֶלָּא מִיָּד מַפְרִישׁ מֵהֶן תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר, שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵעַם הָאָרֶץ הֵם בְּחֶזְקַת דְּמַאי:
סוף הספר