ברטנורא על משנה מנחות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ב · משנה ד
הַזֶּבַח מְפַגֵּל אֶת הַנְּסָכִים. וְהַשּׁוֹתֶה מֵהֶן עָנוּשׁ כָּרֵת:
מִשֶׁקָּדְשׁוּ בִכְלִי. לְאַחַר שֶׁשָּׂמוּ אוֹתָם בִּכְלִי שָׁרֵת, שֶׁהַכְּלִי מְקַדְּשָׁן קְדֻשַּׁת עוֹלָם דְּשׁוּב אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן:
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר שֶׁנְּסָכִים מִתְפַּגְּלִים לְפִי שֶׁהַדָּם שֶׁל הַזֶּבַח הוּא שֶׁמַּכְשִׁיר וּמַתִּיר אוֹתָן לַמִּזְבֵּחַ, וְהוֹאִיל וְיֵשׁ לָהֶן מַתִּיר, מִתְפַּגְּלִים בְּמַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִזְמַנּוֹ. וַחֲכָמִים פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ בְּפֶרֶק בֵּית שַׁמַּאי בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים [דַּף מד] וְאָמְרֵי שֶׁהַנְּסָכִים אֵין לָהֶם מַתִּיר, לְפִיכָךְ אֵין מִתְפַּגְּלִין. וְאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר: