ברטנורא על משנה כריתות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ו · משנה ג
מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי. דְּכָל עַצְמוֹ שֶׁל אָשָׁם תָּלוּי נְדָבָה הוּא. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוֹבָה הוּא, כִּי מִתְיְדַע לֵיהּ שֶׁחָטָא אַמַּאי מַיְתֵי חַטָּאת, אֶלָּא שְׁמַע מִנַּהּ נְדָבָה הוּא:
חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. דִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה הוּא דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ בִּסְפֵק שׁוּם חֵטְא שֶׁמָּא עָשָׂה אוֹ לָאו, אֲבָל הַשְׁתָּא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ, דְּהָא כִּפֵּר יוֹם הַכִּפּוּרִים:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי. דְּהַיְנוּ טַעֲמָא דְּמַיְתֵי אָשָׁם תָּלוּי מִקַּמֵּי דְּמִתְיְדַע לֵיהּ, לְהָגֵן עָלָיו מִן הַיִּסּוּרִים עַד שֶׁיִּוָּדַע לוֹ, שֶׁהַתּוֹרָה חָסָה עַל גּוּפוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין אָשָׁם תָּלוּי בָּא בִּנְדָבָה. וַהֲלָכָה כַּחֲכָמִים: