ברטנורא על משנה יבמות· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ז
הֲרֵי הוּא כְאֶחָד מִן הָאַחִין. וְלֹא הִפְסִיד חֶלְקוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁחָלַץ. דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אֲמִינָא לִקְנְסֵיהּ הוֹאִיל וְהִפְסִידָהּ מִיִּבּוּם, שֶׁפְּסָלָהּ עַל הָאַחִים:
זָכָה בְּנִכְסֵי אָחִיו. וַאֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ לְמָחָר, דְּיָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו אָמַר רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי קָם:
נְכָסִים שֶׁל אָב. דִּכְתִיב וְהָיָה הַבְּכוֹר, מַה בְּכוֹר אֵין לוֹ בְּחַיֵּי הָאָב, אַף יָבָם אֵין לוֹ בְּחַיֵּי הָאָב. וְאֵין כֵּן הֲלָכָה, אֶלָּא הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ זָכָה בְּנִכְסֵי אָחִיו וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם אָב:
אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. כְּאִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וְכָל קְרוֹבוֹת הַנֶּאֱסָרוֹת מֵחֲמַת אִשָּׁה גְּמוּרָה אֲסוּרוֹת מִדְּרַבָּנָן בַּחֲלוּצָה:
בִּזְמַן שֶׁהִיא קַיֶּמֶת. אַאֲחוֹתָהּ קָאֵי וְלֹא אַשְּׁאָר עֲרָיוֹת:
מֻתָּר אָדָם בִּקְרוֹבַת צָרַת חֲלוּצָתוֹ. וְלֹא אָמְרִינַן צָרָה כַּחֲלוּצָה שֶׁיְּהֵא אָסוּר בַּאֲחוֹת צָרַת חֲלוּצָתוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא אָסוּר בַּאֲחוֹת חֲלוּצָתוֹ:
וְאָסוּר בְּצָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ. רְאוּבֵן חָלַץ לְלֵאָה, וְרָחֵל נְשׂוּאָה לְנָכְרִי וְלָהּ צָרָה, וּמֵת הַנָּכְרִי, אֲסוּרָה אוֹתָהּ צָרָה לִרְאוּבֵן. וְטַעְמָא הֲוֵי, שֶׁבִּזְמַן שֶׁלֵּאָה חוֹלֶצֶת, מוֹלִיכָה רָחֵל אֲחוֹתָהּ עִמָּהּ לְבֵית דִּין, וְכֻלֵּי עָלְמָא לֹא יָדְעֵי לְהֵי מִנַּיהוּ חָלִיץ, וְאִיכָּא דְּסָבְרֵי דִּלְרָחֵל חָלִיץ, וְכִי נָסִיב צָרַת רָחֵל דְּהַיְנוּ צָרַת קְרוֹבַת חֲלוּצָתוֹ אָמְרֵי צָרַת חֲלוּצָתוֹ נָסִיב, דְּאִינְהוּ סָבְרֵי שֶׁרָחֵל וְצָרָתָהּ נְשֵׁי אָחִיו הָיוּ, שֶׁהֲרֵי חָלַץ לְרָחֵל. אֲבָל אֵין הַיְבָמָה מוֹלִיכָה צָרָתָהּ עִמָּהּ בִּזְמַן שֶׁחוֹלֶצֶת, הִלְכָּךְ כִּי נָסִיב אֲחוֹת הַצָּרָה לֹא אָמְרֵי אֲחוֹת חֲלוּצָה נָסִיב: