ברטנורא על משנה חולין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ד · משנה ז
שִׁלְיָא. כְּמִין כִּיס שֶׁהָעֻבָּר מֻנָּח בְּתוֹכוֹ:
נֶפֶשׁ הַיָּפָה. שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ קָצָה בָהּ מֵחֲמַת מִאוּס:
תֹּאכְלֶנָּה. וְלֹא אָמְרִינַן אֵבָר מִן הַחַי הוּא, אֶלָּא גַם הִיא נִתֶּרֶת בִּשְׁחִיטַת הָאֵם:
וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה. דְּלָא חֲשִׁיבָא אֹכֶל:
וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת. אִם מֵתָה הַבְּהֵמָה:
מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין. אִם נָגְעָה בַּטֻּמְאָה, דְּמַחֲשָׁבָה מְשַׁוְיָא לֵיהּ אֹכֶל. אֲבָל טֻמְאַת נְבֵלוֹת לֹא, דְּלָאו בָּשָׂר הוּא אֶלָּא כִּשְׁאָר אֹכֶל בְּעַלְמָא הוּא:
אֲסוּרָה בַאֲכִילָה. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נָפַק אֶלָּא פּוּרְתָּא וּפְשִׁיטָא דְּכָל מִחוּי הַוָּלָד לֹא הָיָה שָׁם, מִכָּל מָקוֹם חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא בְּאוֹתוֹ מִקְצָת יָצָא רֹאשׁ הַוָּלָד וַהֲרֵי הוּא כְיָלוּד:
[הָכִי גָרְסִינַן] סִימַן וָלָד בָּאִשָּׁה, וְסִימַן וָלָד בַּבְּהֵמָה: הַמְבַכֶּרֶת. זֶהוּ פֶּטֶר רֶחֶם שֶׁלָּהּ:
יַשְׁלִיכֶנָּה לִכְלָבִים. שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה בָּהּ. דְּאַף עַל גַּב דְּאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, הָכָא רֻבָּא לָאו בַּת מְקַדְּשָׁא הִיא, דְּדִלְמָא נְקֵבָה הֲוָת אוֹ נִדְמֶה הֲוָה וְלֹא קַדִּישׁ:
וּבַמֻּקְדָּשִׁין. כְּגוֹן בֶּהֱמַת שְׁלָמִים שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא:
תִּקָּבֵר. דְּכֵיוָן דְּאֵין שִׁלְיָא בְּלֹא וָלָד, קַדְּשָׁה, דְּבֵין זָכָר וּבֵין נְקֵבָה דְּנָפֵיק מִבֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ, קַדִּישׁ:
בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. מָקוֹם שֶׁהַדְּרָכִים מִתְפָּרְשִׁים לִשְׁנַיִם, וְדֶרֶךְ הַמְנַחֲשִׁים לְקָבְרָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁלֹּא תַפִּיל עוֹד:
דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי. נִחוּשׁ. וּכְתִיב לֹא תַעֲשֶׂה כְמַעֲשֵׂיהֶם: