ברטנורא על משנה גיטין· רבנו עובדיה מברטנורא [הרע"ב]
פרק ב · משנה ז
חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ כוּ'. אֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר מֵת בַּעְלָהּ, מִשּׁוּם דְּסַנְיָן לָהּ וּמְכַוְּנִין לְקַלְקְלָהּ:
וּבִלְבַד שֶׁהִיא צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. וְדַוְקָא כְּשֶׁהִתְנָה הַבַּעַל עִמָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּסַר הַגֵּט לְיָדָהּ וְאָמַר לָהּ לֹא תִתְגָּרְשִׁי אֶלָּא בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי וְתֹאמְרִי בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם. וְהַבֵּית דִּין לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִיָּדָהּ אַחַר שֶׁאָמְרָה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם, וּמְמַנִּין שָׁלִיחַ שֶׁיַּחֲזֹר וְיִתֵּן אוֹתוֹ לָהּ. אֲבָל אִשָּׁה שֶׁגִּטָּהּ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וַאֲפִלּוּ שֶׁאֵין הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, וְאֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁתֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתָּם: