נפשי בשאלתי - שאלות ותשובות בנושא תפילה · שאלה לה - האם ישנה קפיצת הדרך בעבודת ה' ולהסיר באפן מזרז את טמטום הלב?
תשובה
בהחלט כן, והיא בדרך תחינה ותפילה מקירות לבו שה' יסיר ממנו הטמטום ויפתח לבו לאהבה וליראה את ה'.
והיטיב לבאר זאת הרב "מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 261-262)
ולנחיצות וחשיבות דבריו נצטט לשונו:
דרך העקיפה של חיצוניות ודרך הישירה של תפילה:
שני גדרים אלה יש גם אצל עבודת האדם, שיש דרך למלחמה ביצה"ר ע"י שלא לשמה, ע"י שאינו רוצה להיות שונה מהסביבה, ע"י ההרגל וכדומה, דרך זו מצריכה מלחמה תדירה לדחיית הרע, כי העליה היא בהדרגה, בדרך "סולם מוצב ארצה" וכו', ובדרך זו - שהיא דרך חיצונית - אנו נלחמים, אבל בפנים אין אנו עוסקים באופן ישיר בדחייתו, אלא אנו מסלקים את המפריעים שהיצה"ר שם בדרכנו. למשל: הוא רוצה להפריע אותנו מלימוד תורה ע"י שטוען שצריך לדאוג ל"תכלית" ולשאוף לכבוד, ואנו משיבים לו שגם ע"י לימוד התורה נוכל לקבל משרה בבא הזמן ולזכות לכבוד וכדומה, וע"י זה משתתקות טענותיו והוא מניח אותנו ללמוד. במשך הזמן נגיע לאהבת תורה עזה, עד שטענותיו אינן מפריעות לנו יותר.
את השמוש ב"לא לשמה" אנו לומדים ממאבק יעקב אבינו עם עשיו. יעקב הכין את עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה כאשר היה צריך להפגש עם עשיו, (עיין רש"י וישלח לב, ח) ואיתא בזוה"ק וברמב"ן רמז לדורות באופני המלחמה בסט"א וביצה"ר. ענין הדורון לעשיו הוא גדר שוחד לשטן, שמשחד את השטן ע"י שלא לשמה בעשיית המצוה ועי"ז מסלק את התנגדותו.
אבל הדרך השניה היא דרך התפילה, דרך "קונה עולמו בשעה אחת", שהיא דרך ישירה להתקרב אל השי"ת אעפ"י שעדיין לא תוקן טמטום לבנו, וכמפורש בגמ' עבודה זרה (י"ז) במעשה דר"א בן דורדיא שזכה לתשובה ולדבקות עד שיצאה נשמתו בבכי' וכו' ויצאה בת קול ואמרה ר' אליעזר בן דורדיא מזומן לחיי עוה"ב. הוא זכה לזה ע"י בקשת רחמים כדאיתא שם, שאמר: "שמים בקשו עלי רחמים, ארץ וכו' אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו... חזר ואמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו געה בבכיה ומת". כלומר, הוא בא לידי ההכרה שהוא בעצמו צריך לבקש רחמים, ובא לידי תפלה אמיתית פנימית, עד כדי דמעות ועד כדי מסירת נפש. חידוש גדול למדנו בזה שאם נתעורר להתפלל באמת על ההתקרבות אליו ית', שיבטל כל טומאותינו וטמטום לבבנו, ונגיע לידי זה ע"י התעוררות כי הננו עם השי"ת תמיד, וקרוב הוא אלינו, ורק אנו צריכים לבקשו באמת, נזכה לבחי' קפיצת הדרך רוחנית - מעל כל מחיצות הטמטום המעכבות - לדבקות בו באמת, וככל שנתייחד בזה יותר, נצליח יותר בעהשי"ת.
תוכן שתי הדרכים הוא: בדרך הראשונה, שמצורף הגשמיות והשלא לשמה ג"כ לעבודתנו ע"י שאנו משתמשים בחיצוניות, באופן זה צריך מלחמה תדירה לשבור ולדחות את הגשמיות. אבל הדרך השניה, שהיא רוחנית גרידא, חותרת אל הפנימיות באופן ישיר.
אמרו חז"ל (ברכות לב) : "מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפלה וכו' שערי דמעות לא ננעלו" וכו' עיי"ש. היי' שבחינת שער סגור הוא טמטום הלב; שאחר חורבן ביהמ"ק נתעבה כ"כ עד שאי אפשר לבקעו ולהתקרב אל ה', כדאיתא בגמרא (שבת לא:) : "יודעים רשעים שדרכם שאולה אלא שחלב על כסלם", היינו שלבם טומטם כ"כ שאין הידיעה יכולה לשלוט על לבם ועל רצונותיהם. אבל בתפלה עמוקה עד כדי דמעות אפשר לבקוע את הטמטום ולסלקו ולהתקרב אל ה'. שער זה לא ננעל מעולם.
ואחז"ל (ברכות ו':) "דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם - זו תפלה", הפירוש הוא שמדרגת התפילה היא ברומו של עולם, היי' שהיא מעל גבי חוקי העולם, שאין עולים ע"י תפלה בעלייה הדרגתית כבשאר דרכי העליה, אלא מתעלים בבת אחת וזוכים לטהרת הלב.
חיזוק גדול נדרש להתעורר ולהתפלל לסילוק הטומאה ולטמטום, והמתחזק בדרך זו ודאי שיצליח, כי בדרך זו אין מעכב כלל.
שאלה לו - מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה [משלי כח, ט] מדוע? הלא סוף סוף מתפלל הוא ומבקש צרכיו, ומדוע תלוי הדבר בתורה?
תשובה
על כך עונה ה"מכתב מאליהו" (ח"ד עמ' 60-61) בביאור נפלא:
"מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה" (משלי כח, ט) . אם תפלה היא רק שמבקשים מה' מה שרוצים, קשה להבין פסוק זה, כי מה ענין תורה לתפלה. אבל אם תפלה היא דבר התלוי במדרגה, היינו לתת ביטוי לשאיפה לעלות בעבודת ה', ולבקש ממנו לשמור אותו מן המפריעים מעבודתו ית' ושיזכה לסיעתא דשמיא כדי שיוכל לעובדו בלי עיכובים - אז אפשר להבין שלא תיתכן בלי תורה. וכן כתב מהר"ל בספר נתיבות עולם (נתיב העבודה פ"ב) , כי אם אין האדם שואף לתורה ולמצוות באמת בכל לבו, איך יתכן שיתפלל על סיוע לרוחניות. הרי אין אדם מתפלל אלא על מה שהוא מרגיש שהוא חיוני לו ונחוץ לו ביותר. ואדם המסיר אזנו משמוע תורה הרי זה לאות שאין לו חשק ושאיפה לתורת ה', ואיך תהיה תפלתו תפלה מאחר והוא אינו שואף לרוחניות.
אבל "תועבה"? למה תפלתו "תועבה"? ביאר מהר"ל (שם) כי זה שלבו רחוק מתורה, ודאי שתפלתו אינה אלא על עניני הגוף, ותפלת המגושם תועבה היא בהכרח, כמו שתפלת השיכור תועבה (עירובין סד.) , כי השיכור אבד שכלו ונשאר רק גופו, וגשמיות לשם גשמיות היא שקר ורע, ונמאסת לפני הקב"ה. גדר התפלה הוא הדביקות בו ית', היינו הרצון העז להתבטל אל רצונו ית', וזה יתכן רק אם תפלתו על הגשמיות היא בגדר סיוע לרוחניות כנ"ל. אבל אם מבקש מאת השי"ת שיתן לו תאוותיו ורצונותיו הפחותים, כמה זר ומוזר הוא זה, וכמה מאוס הוא לבקש דבר נבזה כזה מאתו ית' שהוא קדוש בתכלית הקדושה. ובכן, מסיים המהר"ל, בודאי תפלה כמו זו תועבה היא להקב"ה, והוא כביכול מסיר אזנו משמוע אותה כמו שהאדם מסיר עצמו להביט בדבר המתועב אצלו.
ולפי זה מיושבת קושיא יסודית בענין התפלה. כי הנה הרבה נבוכו בזה, למה צריך האדם להתפלל אל ה'; לכאורה אם המבוקש טוב לאדם, הרי השי"ת רוצה בטוב ויתן לו גם בלי תפלה, ואם רע לו איך יתן לו על ידי התפלה? על שאלה זו עונה מהר"ל (שם) "כי התפלה - להשלים את האדם מה שהוא חסר, ואז השי"ת שומע תפלתו ובקשתו, כאשר האדם הוא חסר וצריך אל השלמה". הכוונה לפי המבואר לעיל, שאם האדם מרגיש חסרונו בעבודת ה', ושואף לסייעתא דשמיא, ושאיפה זו היא היא תפלתו, אז יתן לו ה' מה שהוא מבקש, כי השאיפה החזקה היא ה"פתח של מחט" שעל ידו יהיה ראוי לסייעתא דשמיא.
שאלה לז - הכיצד נפעל ע"י התפלה שיתרומם האדם למדרגות רוחניות , הכי מועילים תחנונים לזכיה רוחנית הדורשת עמל ויגיעה?
תשובה
הרב "מכתב מאליהו" (ח"ג עמ' 66) מבאר זאת בדרך זו, שהתפילה היא מדבקת את הבורא לנברא המתפלל אליו, וא"כ הוא פועל מלמטה בתפילתו, וכנגדו הבורא חותר לו מלמעלה חתירה ומתקרב אליו ובכך סר טמטומו מלבו ומתקרב הוא לה'.
וכדי שיובנו הדברים היטב נצטט אי אלו קטעים מלשונו:
...אולם בתפלה אפשר לכל אדם, אפילו לפשוט ביותר, להגיע ישר אליו ית', כי הלב בדבקותו יכול להגיע אל מה שאין השכל מגיע בהשגתו.
נוסיף להסביר כיצד יגיע אדם אל למעלה ממדרגתו ע"י התפלה. "קרוב ה'... לכל אשר יקראוהו באמת", וכאשר השי"ת מתקרב אל הקורא אליו - שם יש פגיעה (עיין רש"י ריש ויצא: פגיעה היינו תפלה) , זו היא הדבקות. נמצא, שאין הדבקות נעשית על ידי האדם לבדו, אלא שמלמעלה באים לעומתו עד שנשלמה הפגיעה. דבקות זו היא המענה אשר יענה ה' לקוראיו. ונבאר: הרי האדם נברא לעבודת ה', ואין בכל הגשמיות שלו אלא רק כלים שישתמש בהם לצורך הרוחניות. ואם כן, גם בתפילתו עיקר בקשתו צריכה להיות רק לצרכי רוחניותו; וגם מה שיבקש בעניני העולם הזה יבקשנו כסיוע לעבודת ה'. ואם כן, הלא תוכן התפילה אינו אלא בקשת לבבו להתקרב אל ה' ולידבק בו, וההתקרבות מלמעלה היא היא המענה.
אבל יש עוד להתעמק בענין זה. כתב הרמח"ל זצ"ל שבהארת אורו ית' אין שינוי לעולם, כי לא שייך באורו ית' כל צמצום והגבלה, והוא מאיר תמיד על כולם בשוה. אלא שההגבלה היא במקבל, כי חלונות לבו של אדם עכורים המה, וכל שירבה לנקותם, יכנס בהם האור יותר. וצריך לבאר לפי זה את ענין הענות התפילה שהקב"ה מתקרב מלמעלה ממדרגת האדם, הרי לעולם לא חסר מצד הארתו יתב', וההכנה לקבל הארה יותר גדולה צריכה לבוא מצד המקבל. אבל הענין הוא כך: טמטום הלב הוא מחיצת הברזל המפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים, והיא היא עכירת החלונות. והמחיצה עבה היא מאד: אילו האדם היה רוצה לבקוע את המחיצה בכוחות עצמו - עבודה של חמש מאות שנה היתה דרושה לכל הפחות לכל מדרגה ומדרגה של נקיון (עיין מאמר "שבעה רקיעים - דרכי העליה") . כְּשֶׁכּוֹרִים מִנְהָרָה מתחילים אותה משני הצדדים כאחד, עד שנפגשים באמצע הדרך, בזה מושלמת המנהרה. כך נבקעת מחיצת טמטום הלב. על ידי מעשה המצוות ועבודת ה', האדם כורה מצדו והלאה, ומרגיש בכל הדרך את עלייתו ממדרגה למדרגה. ובתפלה, זוכה שכורים ומנקים כנגדו מלמעלה, ואינו מרגיש כלל איך ובאיזה אופן חלף ועבר עובי הטמטום. הוא מתפלל "וטהר לבנו" וכו', והקב"ה מטהר, פירוש, מקטין את עובי הטמטום בשיעור שלמעלה ממדרגת האדם, והוא בחינת קפיצת הדרך הנ"ל.
שאלה לח - האם מן הנכון לבוא בתפלה לפני השי"ת בנוסחת תביעה, וכמו שמצינו גבי אברהם אבינו שטען: "האף תספה צדיק עם רשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט", או כמו גבי משה רבנו שטען: "למה הרעתה לעם הזה"?
תשובה
האריך בזה בספר מכתב מאליהו ח"ב (עמודים 183-187), ומסקנת דבריו שאין לבוא להקב"ה בנוסחת תביעה, והמתפלל כך נענש, אלא בכגון אברהם אבינו שהתפלל כך ללא שום קושיא על הנהגת ה', וכל טענתו היתה מפני חילול ה' שבדבר שגורם לו חילול והסתר, ויש זכות לצדיק לבקש שלא יהיו לו מפריעים במהלך עבודתו את ה', וכל דאגתו רק על כבודו ית' שיהא מקודש בעולם ללא שום הסתר ובלבול, וכמו כן משה רבנו שהתפלל, "למה הרעות" וכו' כוונתו היתה רק למען קידוש שמו ית', ללא שום שמץ של הרהור וקושיא אחר הנהגת ה'.
כך שלזכות בתפילה על דרך נוסחת תביעה ולדבר קשות זהו רק כשהמתפלל הוא בדרגה עליונה של שלימות האמת, וכשאין בבקשתו שום שמץ טענה כלפי הנהגתו ית', אלא רק שאיפה לראות בקידוש שמו ית', אזי תפילה כזו לא רק שאין בה חילול, אלא להיפך יש בה גילוי גדול לקידוש ה' ובקשה כנה ואמיתית להסרת החילול.
אך תפילה שכזו סכנה גדולה כרוכה בה באם יחסר למתפלל אף בחינה דקה שבדקה במדת האמת של התפילה, כי אז יש בה מן חילול ה', ועלול המתפלל כך להענש קשות. ועיי"ש עוד דברים נפלאים בזה.