אור ברסלב
ברוך שאמר סוכה › דף כה.

ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל

סוכה · דף כה.

סוכה

גמרא שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה כו מנהמ כו מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' אותן אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף דברי ריה"ג ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו כו' ר' יצחק אומר כו' אלא עוסקי במ"מ היו שחל שביעי שלהן להיות בע"פ כו'. ונראה לי בהקדם מה שמדקדק הריטב"א והפ"י על דברי הגמ' אותן אנשים מי היו האם לא הי' ראוי בששים ריבוא שימותו מהן בכל יום ויהיו שם טמאי מתים. לכן נראה לי דהנה בפ' אמור כתיב לנפש לא יטמא ומתרגם בתרגום אונקלוס על מית לא יסתאב בעמי' ובפ' נשא כתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' וכל טמא לנפש מתורגם וכל דמסאב לטמי נפשא דאנשא ומפרש רש"י שם אומר אני שהוא לשון עצמות אדם כו' גם בפ' בהעלותך על פסוק הנ"ל אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' אנחנו טמאים לנפש אדם וגו' מתורגם לטמי נפשא. ואיתא במזרחי בפ' נשא דטעם התרגום דבכ"מ מצינו בפסוק במת בנפש ובפסוקים הנ"ל כתיב לנפש הלמ"ד מורה או שהטומאה לא הי' במת עצמו רק בדבר שבא ממנו או הלמ"ד היא לנתינת טעם על מה יטמא את עצמו לכך גבי אזהרת כהנים על הטומאה דכתיב לנפש לא יטמא י"ל דמיירי בנגיעה במת עצמו וכוונת הלמ"ד בלנפש היא לטעמו של הזדקקות לטומאה זו ר"ל דלא לבד שאין רשות לכהן לטמא א"ע בשום טומאה שלא לצורך אלא אף לנפש לא יטמא היינו אף שכוונתו בטומאה זו לצורך קבורת המת אבל בפ' נשא דבא התורה להורות דין שלוח הטמא אין נפקותא על איזה כוונה נטמא לכך ע"כ כוונת הלמ"ד להורות אף דלא הי' הטומאה במת עצמו רק בטמי נפשא וכמו כן בפ' בהעלותך כן תורף דברי הרא"ם. מעתה י"ל דלכך מפרש ריה"ג דהיו נושאי ארונו של יוסף א"כ לא נטמאו בנגיעה במת עצמו רק ע"י הארון לכך כתיב לנפש. ולר"ע דהיו מישאל ואלצפן לפי המבואר בתוס' דלמ"ד דהי' שריפת נשמה וגוף. לא הי' טומאה בנדב ואביהו רק כל זמן ששלדן הי' קיימת ואחרי שנשרפו לפני ולפנים ולא היו מישאל ואלצפן יכולים ליכנס לשם להוציאם ומבואר בספרי שהוציאום בכלונסאות של ברזל ובוודאי אחרי שנדו ממקומן נתבלבל שלדן ולא נטמאו מישאל ואלצפן רק ע"י טומאת חרב כו' מה שנגעו בכלונסאות בעוד שלדן קיימת. לכך כתיב לנפש. ולר' יצחק דאמר טמאי מת מצוה היו א"כ הי' טומאתם בנגיעה במת עצמו ע"כ צ"ל הא דכתיב לנפש בלמ"ד הוא לנתינת טעם דלכך טמאו את עצמם בטומאת מת אף שעי"ז יודחו מפסח משום שהי' לנפש אדם לצורך קבורת מת מצוה ועוסק במצוה פטור מן המצוה: ודע דלכאורה לר"ע לשיטתי' מההכרח לומר דסובר כמ"ד שהי' שריפת נשמה וגוף מדלא טמאו א"ע להם אלעזר ואיתמר דהא ר"ע סובר לה יטמא מצוה א"ו דנשרפו כלם וגרע מאביו כשהוא חסר. ולפי המבואר בספר קרבן חגיגה דנמנעו הטמאים לקבל הזאה ביום השביעי בע"פ מחמת שהי' אז שבת דעשרה עטרות נטל אותו היום יום א' בניסן שהי' ביום א' עכצ"ל דאיסור שבות דהזאה הי' בימי משה וכיוצא בזה יש כפי'. ויש לומר דאעפי"כ מקשה ר' יצחק שפיר אי מישאל ואלצפן היו. היו יכולין לטהר לפי דעת הרמב"ן על התורה בפ' חקת דעל טומאת חרב כחלל אין צריך הזאה שלישי ושביעי אבל לר"י דהיו טמאי מתי מצוה היו צריכין הזאה. ולא היו יכולין לטהר אף למ"ד דשו"ז על ט"י דמת. ומה שאמרו למה נגרע לבלתי הקריב הוא כפי' הספרי שאמרו שיושחט ויוזרק עליהם הדם והבשר יהי' נאכל לטהורים אבל מאכילת פסח ידעו בעצמם שנדחו מחמת הטומאה ועכ"ז טמאו א"ע ע"כ משום דהעוסק במצוה כו'. וזה מדויק בפסוק שאמרו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ד' ר"ל דכוונתם הי' למצוה במה שטמאו א"ע לצורך מ"מ והתעסקותם בזה פוטרם ממצות אכילת פסח אבל על מה יגרעו להפסיד גם ההקרבה ודו"ק כי נכון הוא:

תוכן העניינים

ברוך שאמר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה