אור ברסלב
ברוך שאמר ביצה › דף ג:

ברוך שאמר· רבי ברוך תאומים-פרנקל

ביצה · דף ג:

דף ג.

אחד ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט כו'. קושי' הפ"י דילמא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים. גם קושית המהרש"א שמקשה למה לא מקשה הגמ' לרב נחמן. גם לרבה קשה מיו"ט דעלמא. גם מדקדקין ברש"י שבד"ה ספיקא כו' כ' רש"י קס"ד כו' אסורה ביו"ט משמע שקושיית הגמ' אינה מספק נולדה בשבת כ"א מספק נולדה ביו"ט. וכן מורה משמעות לשון הגמ' בשלמא ס' יו"ט כו' רב אשי אמר לעולם ספק יו"ט כו'. וטפי הו"ל להגמ' לומר ספק שבת שבלול בלשון זה גם ספק יו"ט דיו"ט נמי מקרי שבת דכתי' שבת שבתון אבל לא מצינו שיקרא שבת יו"ט. ונ"ל דכבר הקדמתי המבואר במרדכי ומג"ש ומפרשים דבס' נולדה בחול או ביו"ט יש חזקה לאיסורא דאמרי' השתא היא דילדה. וכעין סברא זו איתא בתוס' ב"מ ד' ק' ע"א ד"ה הא מני סומכוס היא יעיי"ש. ומזה רצה המג"ש להוכיח (דלא כהכרעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י) דספיקא דרבנן לקולא אף במקום חזקה דא"כ מאי מקשה הגמ' כאן והא ספיקא דרבנן הוא. אבל לכאורה י"ל עפ"י מש"כ בהגהת אשר"י פ"ק דחולין על דברי הרא"ש בשם ר"ת שלכך בפרה חולבת אין הולכין אחר רוב לפטור הולד מבכורה משום דאיכא חזקה המסייעת למיעוט דאוקי האם בחזקת שלא ילדה שהרי דחה סברא זו. ומסיק דגבי חולבת ליכא חזקה המסייעת כו' דאי אמרת אוקמא אחזקת שלא ילדה והשתא היא דילדה אדרבה אוקי וולד בחזקת חולין והשתא היא דילדה כו' עכ"ל יעיי"ש. מעתה י"ל בסוגי' דידן שנגד החזקה דהשתא היא דילדה יש חזקה מנגדת דאם נאמר שנולדה הביצה ביו"ט הרי הי' כבר להביצה בעודה בתרנגולת חזקת היתר שתהא נאכלת ביו"ט עם אמה וביציאתה לאויר העולם נאסרה ויש בצד זה סתירת חזקת היתר. ואם נולדה קודם יו"ט ליכא סתירת חזקת היתר וכיון דאיכא בכל צד של ספק ניגוד החזקה קם דינא כמו בכל ספק דרבנן בלי חזקה ומקשה הגמ' שפיר. אמנם כל זה לשיטת האוסרין משום משקין שזבו או פירות הנושרין שהתרנגולת עומדת לאכילה ומותרת עמה הביצה. אבל למ"ד משום מוקצה והתרנגולת עומדת לגדל בצים אין צד חזקת היתר להביצה כי היא אסורה אף במעי התרנגולת תיכף מעת שהחל קדושת יו"ט ונשאר רק חזקת איסור דאמרי' השתא היא דילדה לכך לא מקשה הגמ' לר"נ. והשתא א"ש מה שאמרו בגמ' ספק יו"ט. ודמספק שבת אף לרב יוסף ורב יצחק לק"מ דבנולדה בשבת ל"ש לומר שהי' להביצה חזקת היתר במעי התרנגולת דהא לא הי' אפשר לשחוט התרנגולת מחמת איסור שבת. ולפי"ז מיושב מה שמקשה הפ"י למה לא מתרץ הגמ' אליבא דר"י ור"י דהברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל בצים ומשום מוקצה, די"ל כאן לפי דברי הנ"ל אף לר"י ור"י בתרנגולת העומדת לאכילה אסורה ספק נולדה בשבת או בחול מצד חזקה דהשתא היא דילדה. וקושית הגמ' עליהם הוא רק מספק יו"ט ספק חול כנ"ל. א"כ אם נימא דהברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל בצים לא אתי שפיר לשון הברייתא א' ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט, דשני ושני. דבנולדה בשבת אף מתרנגולת העומדת לאכילה אסורה בספיקה וביו"ט אין הספק אסור רק מתרנגולת העומדת לגדל בצים. אבל למ"ד משום מוקצה ואינו סובר כלל גזירת פירות הנושרין ומשקין שזבו שוה בזה דין ספק ביצה שנולדה ביו"ט לדין ספק ביצה שנולדה בשבת: אבל כל דברי הנ"ל לא מחוורין רק לשיטת הר"י הנ"ל שבהגהת אשר"י ולא לשיטת הר"ת שמביא הרא"ש דמוכח מדבריו שסובר דלא שייך לומר חזקה בנולד מצד מה שהי' עליו קודם הלידה ובמ"א הארכתי בזה. ונשאר קו' הנ"ל על ר"ת. וצ"ל לשיטתי' כסברת מהרש"א דמוקצה חמור כעין דאורייתא ודלא כסברת התוס' לקמן ד' ד' ע"ב ד"ה ותנן כו' שכתבו שם דמוקצה קיל משארי איסורי דרבנן שיש להם עיקר בדאורייתא וארווח לן בזה מש"כ הרא"ש שם דלכך מבטלינן עצים שנשרו מן הדקל משום דמקלי קלי איסורא, דלשיטתי' שסובר סברת ר"ת קשה קושית מהרש"א הנ"ל. וצ"ל דמוקצה חמור משארי איסורי דרבנן ולכך צ"ל דלכך מבטלינן משום דמקלי קלי איסורא: ועדיין קשה מאי מקשה הגמ' ספיקא דרבנן היא. דילמא אסור כאן משום חזקה. וצ"ל כמש"כ בדפין הקודמין דכיון דקתני סתמא וספיקא אסורא מיירי גם בספק ביה"ש שבזה ל"ש חזקה כיון דאין ספק אימת נולדה הביצה דזמנה ידוע ולית ספק על קדימה ואיחור רק על עצמות דביה"ש אם הוא יום או לילה וכנ"ל. וא"ש דברי הרשב"א בתה"א דלרבה א"ש אף ביו"ט דעלמא דגזרינן ספק ביה"ש של יו"ט גרידא אטו ספק של ביה"ש של יו"ט אחר השבת שאז אסור בוודאי בממנ"פ אם הביה"ש לילה הרי נגמרה בשבת ונולדה ביו"ט ואם הביה"ש יום הרי הכינה שבת ליו"ט וכדברי היש"ש שהכנה זו דאורייתא. וא"ל היכי מיירי אי בדאיכא זכר ליכא ספק לילה. ואי בדספנא מארעא אינה אסור ד"ת עלוי' כשנולדה בשבת דליכא הכנה בלידה כיון שאינה מגדלת אפרוחים. י"ל כמש"כ לעיל דמיירי כשמסופקין ע"ז עצמו אם נולד מזכר או מספנא מארעא ויש ס"ס לאיסורא דילמא נולדה בלילה ואת"ל ביום דילמא דרכרא והוי הלידה הכנה ואסורא מדאורייתא ביו"ט שלאחרי'. וס"ס כוודאי מטעם רוב לשיטת ר"ת שסובר דאף ס' אחד בגופו וס' אחד בתערובות חשוב ס"ס דלא איכפת לן באיכות הספיקות ובלבד שיהי' צדדים יותר לאיסור מלהיתר או להיפוך וא"כ א"ש ג"כ לדעת ר"ת ולשיטתי' ולסברת הר"י שסובר דלא מהני ספק אחד בגופו דלדידי' צ"ל דס"ס אינו כרוב ולא חשוב ס"ס כוודאי כמבואר להמעיין בפלפול שבמחברים בענין זה. ובק"א של הפ"י על מס' כתובות מתורצים בלא"ה קושיו' הנ"ל לשיטתי' במ"ש הגהת אשר"י הנ"ל משמו:

אמנם לפי מ"ש באופן הראשון עדיין לא מתורץ הקושי' שמקשין על דברי הגמ' בשלמא לרבה כו' דאכתי ביו"ט דעלמא ליכא איסור דאורייתא אף לרבה. דא"ל כיון דלדידי' מוקצה יש לו עיקר בדאורייתא משום לתא דהכנה אסור ספיקא דידי' במקום חזקה כיון דכה"ג ביו"ט אחר שבת אסור כוודאי משום חזקה. וכיון שהתרנגולת היא מוקצה ליכא חזקת היתר המנגדת. דא"כ לא א"ש דברי הברייתא אחד שבת ואחד יו"ט. דבשבת אף מתרנגולת העומדת לאכילה אסורה הביצה בספק נולדה אתמול ספק היום משום חזקה דעכשיו נולדה כיון דבשבת ליכא חזקת היתר. ודוק כי נכון הוא:

ד' ד' ע"א אתמר שבת ויו"ט וכו' תוס' ד"ה נימא וכו' וז"ל תימא לימא דקסבר שתי קדושות הן אלא הטעם הוי מיגו דאתקצאי לביה"ש דשמא יום שבת הוא אתקצאי לכולי יומא דיום שני עכ"ל. וכתב בהשעה"מ בפ"א מהל' יו"ט הל' כ"ד בזה"ל וקשה דהשתא דלא ידעו התוס' טעמא דמיגו לשעבר לא אמרי' א"כ לפי קושיתם דאמרי' מיגו דאתקצאי אליבא דרב אשבת ויו"ט א"כ תיקשי להו דרב אדרב דלמה אמר רב בשני ימים טובים של גליות נולדה בזו מותרת בזו אי משום דחדא מינייהו חול הא מ"מ אסור הביצה ביום א' ומיגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכוליה יומא וליכא למימר דלא אמרי' מיגו אלא דוקא בשבת ויו"ט הסמוכים דכיון דוודאי חד מנייהו קודש על היו"ט אמרי' דוודאי הוא ומחמירי' בספיקא. אבל בשני ימים טובים של גליות דאכל חד איכא לספוקי לא. ז"א שהרי מדברי התוס' פרק המביא ד' ל' ע"ב ד"ה עד מוצאי יו"ט האחרון וכו' נראה דאפי' בשני ימים טובים של גליות אמרי' מיגו דאתקצאי שכתבו וז"ל וא"ת הא תינח יו"ט שמיני מוקצה הוא משום דהוי ס' שביעי וגם ביו"ט ט' שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לביה"ש וכו' יעוי"ש (ועיין בתוס' פ"ק דסוכה ד' יו"ד ע"ב ד"ה עד מוצאי שבת שכתבו וז"ל ומהאי טעמא גבי שבת ויו"ט שאמר רב נולדה בזה אסורה בזה נפרש משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אע"ג דרב כר"י ס"ל דאית לי' מוקצה וכן בב' י"ט של גליות דנולדה בזה מותרת בזה עכ"ל ונ"ל לפמ"ש בב' י"ט של גליות דאכל חדא וחדא איכא לספוקי י"ל קושי' הנ"ל דבב' י"ט של גליות איכא ב' ספיקות חדא דילמא כבר לילה ומותר ממנ"פ. ואת"ל עודנו מן היום דילמא כל עצמו של יו"ט הא' הוא חול וס"ס מותר אף בדבר שיש לו מתירין. וא"ל הא אין הספיקות באין כא' דספיקא של יו"ט כבר הי' כל היום ועפי"ז אוסרין אותו והיכי שכבר נאסר משום ספק הא' תו לכ"ע לא מצרפינן לס"ס ז"א אלא כשהספק הראשון הי' מדאורייתא ונאסר משום ס' דאו' משא"כ בביצה דאינה אסורה אלא מדרבנן רק שאסורה משום ספק דבר שיל"מ. אמנם לפי"ד הרשב"א בתורת הבית איתא בזה"ל שאף ספק מוכן ביו"ט דעלמא חשבוהו חכז"ל כס' דאו' של הכנה גמורה מיו"ט לשבת יעי"ש ומפרש דברי הגמ' לעיל ד' ג' וספקא אסורה בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ס' דאו' וכו' אף בפשיטות לשון הברייתא א' ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט משמעותא יו"ט דעלמא ושבת דעלמא יעי"ש. א"כ לפי האמת שרב סובר הכנה דרבה רק התוס' מס' סוכה פי' דאמאי מתיר רב בב' י"ט של גליות לימא הואיל ואתקצאי דאף ספק מוכן ביו"ט דעלמא דנימא כספק מוכן דאורייתא וממילא לא מהני בי' ס"ס דהב' ספיקות אינם באים כאחד וא"א להתיר ביה"ש ושייך שפיר הואיל ואתקצאי לביה"ש ולפי"ז מיושב קושי' השעה"מ הנ"ל דדברי תוס' כאן קאי לס"ד דלא אסיק הטעם דרב אית לי' הכנה דרבה וא"ש קושיתם. תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן אלא הטעם משום מיגו דאתקצאי ותו אין להקשות על דבריהם דא"כ אמאי מתיר רב בב' י"ט של גליות דהא להך ס"ד דרב לית לי' הכנה דרבה מועיל ס"ס בביצה שנולדה ביו"ט אף שהספיקות אין באין כאחד א"כ ליכא כלל איסור בביה"ש של יו"ט ב' כיון דאיכא ס"ס כנ"ל ספק דילמא ביה"ש לילה ואת"ל יום דלמא כל יום העבר הוא חול ואף שהספק לא התרנו כל היום משום דהוי כספק דבר שיל"מ מ"מ נצטרף לו עוד ספק ונשתרי מטעם ס"ס דספק איסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא אף שנאסר בספק הראשון מ"מ משתרי כשנולדה אח"כ עוד ספק להיות ס"ס שמותר אף בדבר שיל"מ:

עוד באופן אחר י"ל דבמס' סוכה ד' מ"ו ע"ב איתא אר"י אתרוג בשביעי אסור ובח' מותר וסוכה אף בח' אסור דכיון דאי איתרמי לי' סעודה ביה"ש בעי למיתב בגווה ומיכל בגווה ומיגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכוליה יומא. ואיתא שם בר"ן לאלפסי הא דלא אסר ר' יוחנן גם באתרוג הואיל אתקצאי כו' טעמו משום דאתרוג לא חזיא לביה"ש משום דלא הי' דעתו מתחילה אלא להקצותו לשבעה ימים שהוא יום ברור אבל לא לביה"ש שאינו יכול לצאת בו דין נטילת אתרוג דהא אם לא נטל קודם ביה"ש שוב אינו נוטל בביה"ש שהרי הוא ספק יום ח' וס' דרבנן לקולא. דכיון דשארי ימים חוץ מיום הראשון דרבנן היא. וכיון שלא הוקצה מתחילה לביה"ש לא חל עליו איסור ביה"ש יעו"ש באריכות דברים מאד מזה. ולכאורה אינו מובן דהא אף דאי לא הקצוהו לאתרוג על זמן ביה"ש כ"א על יום ברור הרי מ"מ עד כלות רגע האחרון של יום ברור שקודם התחלת ביה"ש הי' איסור המוקצה וממילא הוכן האתרוג מחול ליו"ט והרי מהקרא דוהכינו ילפינן שצריכין הכנה מבעוד יום של חול וכמש"כ רש"י בהדי' לקמן ד' כ"ו ע"ב ד"ה ואי דלא אחזי' לביה"ש דבכה"ג אין כאן הכנה מבעוד יום סמיך רבנן למימר מוקצה בשבת ויו"ט אם לא הי' הכנה מבעוד יום ממש אעפ"י לו הכין ביו"ט או בשבת ממש יעי"ש והרי בביה"ש יש כאן ספק כולו מן היום או כולו מן הלילה כדאי' במס' שבת ד' י"ג ואם הי' ביה"ש כולו לילה ועד ביה"ש הי' הקצאה הנה באתרוג לא הי' לאתרוג שום הכנה דאף דהי' מיום ז' אינו אלא ספק מוקצה דשמא ביה"ש כולו מן היום או מקצתו שהוכן קודם יו"ט. ז"א דהא הס' מוקצה ג"כ אסור מטעם דהוי דבר שיל"מ. אמנם י"ל דלי' לשטתי' דלית לי' הכנה דרבה ולדידי' אין באיסור דאתקצאי לביה"ש משום דבעי הכנה מבעוד יום כדברי רש"י וריטב"א הנ"ל רק מתקנת חכמים שאסרו כל דבר שלא הי' היתר בתחילת כניסת יו"ט או שבת וכן איתא בשם הגאון קדמון בס"ס הטעם מוקצה ביה"ש הוא משום שהי' תחילת כניסת שבת או יו"ט בהקצאה. וגדולה מזו אמרו מפני שעלתה בתיקו ד' כ"ז איתא יש מוקצה לחצי שבת דבזה בוודאי ל"ש טעמא של רש"י הנ"ל וא"כ א"ש מה שמתיר ר"י באתרוג בספק דלדידי' שאין ראי' מטעם הכנה הנ"ל שסובר שאם מדרבנן לא צריכין שתהא הכנה מבעוד יום של חול רק שלא יהי' על הדבר איסור מוקצה בתחילת כניסת יו"ט ובאתרוג כיון שלא הקצהו רק בשבעת ימים שיהי' יום ברור של ז' וסרה המוקצה עד שהגיע ביה"ש וא"כ אף אם הי' ביה"ש זה כולו מן הלילה של ח' לא חל שום איסור מוקצה אף על רגע מן יום ח' דהא לא הקצהו האתרוג כלל ביה"ש ותו ליכא למימר הואיל ואתקצאי לביה"ש וכו' משא"כ בסוכה דאתקצאי לביה"ש הואיל ואתרמי סעודתא ואי אתרמי סעודה ביה"ש כנ"ל ויש לספק דילמא ביה"ש לילה והי' מוקצה תחילת יום ח' ולפי דעת הנ"ל י"ל דלוי דאוסר אף בח' האתרוג טעמו שסובר הכנה דרבה וצריך שיהי' מוכן מבעוד יום של ח' ושייך שפיר אף גבי אתרוג הואיל ואתקצאי לביה"ש דאף שלא הקצהו מדעתו לביה"ש עצמו כדברי הריטב"א הנ"ל מ"מ עוד לא סרה מוקצה של יום ז' רק כשהגיע ביה"ש וא"כ יש ספק שלא הי' כלל הכנת יום חול דהא איכא לספוקי דילמא ביה"ש הי' כולו מן הלילה לפי דעת הנ"ל ושפיר מקשו התוס' דילמא טעמו של רב דאמר בשבת ויו"ט שנולדה בזה אסורה בזה משום הואיל ואתקצאי והכנה דרבה לית לי' ולק"מ קושית השעה"מ הנ"ל דא"כ מ"ט דרב שמתיר בב' י"ט ש"ג דהא השתא מחזיקינן דרב ל"ל הכנה דרבה ואין איסור דאתקצאי לביה"ש מאפס העדר הכנה מבעוד יום רק משום שחיוב ההקצאה בא מן שהוא ספק תחילת יום והרי בב' י"ט ש"ג יש ס"ס שמא כל היום ב' הוא חול ואת"ל יו"ט הביה"ש הי' כולו מן של אתמול והתחלת יום הב' לא הי' אלא בהתחלת ביה"ש ומאז הותר בס"ס וא"כ לא הי' כלל איסור מוקצה אף רגע א' מן היום הב' אבל בשבת ויו"ט כשנולדה בזה אסורה בזה דליכא אלא ספק אחד שאנו מסופקים על ביה"ש כנ"ל אבל על עצמו של יו"ט דוודאי קודש הביה"ש עצמו ג"כ ליכא אלא ספק אחד דילמא הוא לילה וס' א' גם במוקצה אסור דהא הוי דבר שיל"מ אבל לפי מה דמסקי' דרב אית לי' הכנה דרבה וצריכין הכנה מבעוד יום של חול וליכא ס"ס ביום ב' של גליות דהא אף דלא הי' ביה"ש מן הלילה ולא התחיל שם מוקצה בכניסת יום הב' מ"מ הנה חסרה הכנה מבעוד יום של חול דהא לא הי' רגע להכנה עד התחלת יום הב' ושפיר מקשים בתוס' בסוכה דלרב דמצריך הכנה גם בב' י"ט ש"ג נאסור משום הואיל ואתקצאי. ולפי"ז נסתר מה שהעליתי באופן הראשון דביה"ש עצמו הוא ס"ס דאף אי שייך למיגזר כל ביה"ש מ"מ ברגע קודם ביה"ש צריכין למימר דאז ליכא אלא חד ספק ותו ליכא הכנה מבעוד יום וצריכין למ"ש כנ"ל באופן הב' דלמ"ד שאינו סובר הכנה דרבה אף בדרבנן לא צריך הכנה מבעוד יום של חול ודי שלא חל המוקצה מתחילת היום כנ"ל. ואף לשיטת הסוברים דבעינן שיחולו השני ספיקות בבת אחת משא"כ אם קדם ס' א'. ז"א אלא כשאנו רוצים לדון את הס' הראשון בצרופו עם הספק הב' להיפוך ואפשר הי' נדון טרם הספק הב' ע"ז כשהספק האחד הי' אם יום חול או קודש אמרינן משום ס' זה מחזקינן אותו ביום קודש תו אין לצרופי לס' הב' שבא מצד ביה"ש דעתה מצטריך לדון דילמא יום הראשון הי' חול והרי כבר אמרי' כל היום בס' קודש אבל כשהספק הא' הוא כמו שכתבנו באופן הב' שבביה"ש הס' הוא שמא כולו מן היום דמצד זה אנו אומרים בביה"ש וכן כשמצטרפין ספק זה וספק השני צמח ההיתר ג"כ מחמת זה שאין אנו אומרים שביה"ש הי' כולו מן היום קודש וכשים שנדין אותו ספק לענין האיסור בביה"ש כן נדין לענין ההיתר של יום שלאחר ביה"ש ובכה"ג שפיר יש לצרף ס' הא' עם ס' הב' אף שכבר קדם ס' הראשון. ועפ"י דברי הנ"ל יש ליישב קושית התוס' לקמן ד' יו"ד ע"ב ד"ה השתא מוכן לאדם כו' תימא האיך הי' מוכן לאדם אדרבא ביה"ש לא הי' מוכן לאדם דבביה"ש לא הי' מצי לשחוט לה דילמא הוא שבת וכו' וי"ל דבא"ע מדקדק למה אמר ר"י אם היתה נבילה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן וכו' מ"מ קשה הכי הו"ל למימר אם נתנבלה בשבת אסורה. ונ"ל דלכך דייק ר"י בלשון אם לא היתה נבילה מע"ש לאשמעינן דאף כשהיתה נבילה בתחילת ביה"ש מ"מ אינו מן המוכן דמצריך שתהי' נבילה מע"ש מבעוד יום משא"כ כשלא נתנבלה עד התחלת ביה"ש דהוא ס' לילה. ומעתה מובן שפיר דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ולא הותרה הכנה לכלבים רק מעת שנתנבלה דהיינו מהתחלת ביה"ש וכיון שבביה"ש ס' כולו מן הלילה לא הוי הכנה לכלבים קודם כניסת שבת וכל ההכנות צריכין להיות מחול וא"ש גם לשון ר"י לפי שאינו מן המוכן ואף אם נאמר דאי אפשר לצמצם ואף שנתנבלה תחילה ביה"ש יש ספק שמא כבר עבר רגע מביה"ש קודם שנתנבלה ואותו רגע הי' ג"כ מן הלילה הרי חסרה הכנה באותו רגע שהופסקה בין הכנה דמקודם שהיתה מצד הכנה דאדם בין הכנה שבא מחמת שנתנבלה. מ"מ י"ל דמצד זה אין לאסור דכיון דאתחזיק בהמה זו בהכנה לכלבים ול"ד לס' מוכן דשם הס' הוא לאותו דבר הכנה מעולם משא"כ הכא שהס' הוא אם נתבטלה מהכנה כמעט רגע אשר אי אפשר לצמצם בעת התחלת כניסת ביה"ש ובפרט לפי דעת המרדכי ר"פ א"צ דרב אשי שאסר ביצה שנולדה ביו"ט מטעם ספק טעמו משום דאיכא גם חזקה לאסור דמוקמינן אחזקתה שלא נולדה עד יו"ט כעין שכ' התוס' במס' ב"מ ד' מ' ע"ב ד"ה הא מנו כו' א"ל ספק איסור דרבנן בלי הצטרפות חזקה לאיסור מותר אף בדבר שיל"מ ודין הכנה לכלבים לכל השיטות אינו אלא איסור דרבנן משום דמוקצה ולכך מותר לרש"י דל"ל הכנה דרבה דאף למאן דאית לי' הכנה דרבה נראה דלא שווי' אלא לאכילת אדם דחשיב רחמנא לסעודת שבת ויו"ט ע"כ א"צ הכנה לכלבים ומיקרי איסור מוקצה וכן מוכח לשון רש"י ד"ה מוכן לאדם וכו' וקא חשיב לי' מוקצה בהא לגבי כלבים ע"כ והרי הרשב"א כתב להדי' דס' מוקצה מותר אף בדבר שיל"מ ולא החמירו רק בס' מוכן ולשיטתם צ"ל כדברי המרדכי הנ"ל דהא דמתרץ ר"א לעולם ס' יו"ט ס' חול וכו' הוי דבר שיל"מ אף דקאי לר"י ור"י ל"ל הכנה דרבה רק גזירה דפ"ה או מש"ז טעמא משום דאיכא חזקה דלא נולדה עד יו"ט כנ"ל. וכן כ' בס' צל"ח יעוי"ש: ודע דלפי הנ"ל דלמאן שסובר הכנה דרבה מטעם האיסור דאתקצאי לביה"ש משום חסרון הכנה מבעוד יום של חול וק' לכאורה על תי' התוס' שמתרצים דלא אמרי' מוקצה מחמת יום שלעבר מ"מ חסרה הכנה מבעוד יום של חול ואח"כ מביא תוס' מוקצה מחמת יום העבר לא אמרי'. אמנם לפי הנראה שהלשון חידושי הריטב"א שהבאתי לעיל ומש"כ עוד שם בחידושיו דדבר המוכן מצד עצמו אף דאתקצאי בעודו בעליו באיזה מוקצה שיהי' מ"מ ליכא חסרון הכנה מדאורייתא. ורק דרך סמך להכנה דאורייתא עשאוהו רבנן לאיסור בהם אמרו שלא יהי' מצד המוקצה כ"א כשהי' מצד היום דלהבא אבל כשהמוקצה לא יהי' אלא מחמת יום שלעבר הוי כמוכן מצד הכנה שהי' ממילא על הדבר מאכל שאנו קיימין כיון שהיתה בעולם והית' ראוי' לאכילה לולי שהקצהו בעליו או שנתקצה ע"י איסור שרביע עליו ע"י הכנה ביה"ש. וכשתאמר כן מיושב קו' העולם והשעה"מ י"ל דברי התוס' בסוגיא דאפרוח ד"ה וכי מה בין זה וכו' שכ' בסוף הדיבור והמ"ל וכו' והכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום ובדלא הוי מוכן לאדם הואיל וביה"ש לא הוי חזי עכ"ל וק' הא בכה"ג הוי כמוקצה מחמת יום שלעבר אבל לפי מה שכתבנו א"ש דכיון דלא כלו לו חדשיו עד סוף היום עיו"ט לא הי' לעגל זה מעולם הכנה בעצמותו והרי חסר הכנה וודאי צריך שמדאורייתא לא שום סברא בס' יום שלעבר דידוע דעכ"פ לא השיג העגל הכנתו רק בכלות היום של ערב יו"ט שאז כלו לו חדשיו ולא רגע מקודם ואין הכנה מבעוד יום בעינן וקו' המהרש"א שם שמק' דהו"ל להקשות מה בין זה לעגל שנולדה וכו' יו"ט יעוי"ש. ומיושב עפ"י הנ"ל דבכה"ג דנולד כבר כיון דרובים הנולדים אינם נפלים רק בחומרא דרבנן מצרכינן הכנה עד יום שמיני הוא כמוכן מיום הולדו וכשיוגמר המוקצה בביה"ש של יום ח' הוא ס"ס יום שעבר מותר. אמנם לפי דעת המל"מ דאף בוודאי דלא כלו לו חדשיו ניתר בשהי' עד יום ח' י"ל דהוי כולו נגמר עד יום ח' ונחסרה הכנה וצע"ג. ובלא נתנבלה רק בהתחלת ביה"ש עשאוהו חכז"ל כמחוסר הכנה דהא ביה"ש לא עמדה לכלבים ולא הי' על עגל הזה שם מאכל לכלבו רק מאכל להאדם ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים. אמנם אכתי קשה וצ"ע לפי מה שכתבתי לעיל דהכנה לכלבים אינו אלא מדרבנן ויסודה כדין מוקצה וצ"ע. אבל מה שהכריח אותי לחדש לעיל דאיסור הכנה לכלבים אינו מדאורייתא אולי משום דהוי קיימ"ל דאף כשנתנבלה בביה"ש מ"מ כיון שאי אפשר לצמצם ושמא כבר עבר רגע מביה"ש שלא הי' בה נבילה ונתבטלה אז הכנה דלא הי' אפשר לשחוט מתחילת ביה"ש ואין הוכחה זו מכרעת דמדברי רבא במס' עירובין ד' ל"ו זאת אומרת וכו' דאי ס"ד תחילת היום קונה העירוב אי אמר ערוב לי בזה אמאי לא אמר כלום ע"כ נשמע לכאורה דאפשר לצמצם לידע הרגע כלות ביה"ש דאל"כ אף אי תחילת היום קונה עירוב י"ל דלכך אין עירובו עירוב דלא הי' סעודה הראוי' לו בתחילה כי לא ידע שכבר עבר ביה"ש. אמנם יש ראי' דתחילת היום קונה עירוב לא מיקרי תחילת היום רק מעת שידוע בוודאי שאין עוד ממנו ביה"ש ואי אפשר לצמצם באמת נתאחר להבא בשם תחילת היום עד שידוע בוודאי שהחל להיות מן היום שבת כי סר כל ביה"ש וגם הנסמך להיות בספק שמא עודנו ביה"ש:

באופן ג' ליישב קושית השעה"מ הנ"ל. דכאן בתי' התוס' איתא בזה"ל דמוקצה מחמת מצוה שאני כדמפרש הגמ' התם דילמא מיתרמי לי' סעודתא וכו' שאינו כן בר"ן לאלפסי מסכ' סוכה ד' י' ע"ב דשם איתא בזה"ל וכל הני לא דמי לסוכה וכו' שאני סוכה דמ"מ חייב למיכל בה מחמת שיהי' וכו' עכ"ל. הרי שאין מבורר שם שיהי' החילוק מצד דמוקצה מחמת מצוה שאני. רק משום דמ"מ חייב למיכל בה כו' כלומר כיון שחייב למיכל בה יהי' מחמת מה שיהי' ממילא יש כהקצאה וודאי דמה שאנו מחזיקים בביה"ש את הסוכה למוקצה אינו משום ספק יו"ט רק משום שצריכין את הסוכה למיכל בה אי אתרמי סעודתא ולכך לא הוי כמוקצה מחמת יום שלעבר (ויעוין חידושי הריטב"א לסוגי' ד' מ"ו שכ"כ כדעת הנ"ל שיש מחלקים כמש"כ התוס' בסוכה ויש מחלקים סתם בין מוקצה מחמת מצוה ובין שאר מוקצה רק שהוא הוסיף עוד סברא דמוקצה מחמת מצוה ודחינוהו בידים שאני יעוי"ש. עכ"פ מובן שתי' התוס' כאן אינו ע"ד תירוצם במס' סוכה) ולכאורה יש מקום עיון כשגזרו חכמים על פירות הנושרין מן האילן שמא בלקיטתו תחת האילן ישכח ויעלה ויתלוש מן האילן אם בכלל הגזירה הי' לאסור גם בביה"ש מטעם זה דאם נתיר בביה"ש ללקוט הפירות שתחת האילן שנפלו מאליהן שמא ישכח ויעלה ויתלוש מן האילן עצמו בביה"ש ויכשל בס' איסור מלאכה דאורייתא ואשר שתחילת גזירת חכמים הי' גם על ביה"ש הי' סברא לומר דדמי מוקצה דירה למוקצה דסוכה דכשם דלגבי סוכה כיון שצריכין סוכה דאי אתרמי לי' סעודה ובעי למיכל בגווה אף דחיוב אכילה הוא משום ספק יו"ט מ"מ המוקצה שבא מחמת זה אינו כמוקצה מחמת יום שעבר כס' לענין פירות הנושרין להכי ס"ד שתחילת גזירה שגזרו חכמים הי' גם על ביה"ש שמא יעלה ויתלוש באילן עצמו ושפיר הוי מצי למימר שהוקצה שעי"ז הוא כמוקצה וודאי אף בביה"ש. אמנם אחרי שמצינו בכמה מקומות שלא חשו חכמים לאיסור רק משום חשש מכשול וודאי איסור דאורייתא אבל חשש ספק איסור דאורייתא ל"ג נראה פשוט לומר דבעצמו הגזירה שגזרו חכז"ל על פירות הנושרין מחשש שמא יעלה ויתלוש בוודאי לא היתה נשתמע רק על יום שבת ויו"ט ולא גם על ביה"ש שבין שבת וחול או בין ערב יו"ט וחול וביה"ש עצמו אינו אסור מצד גזירה דתלישה רק משום הספק דשמא עדיין יום ע"כ אין על האיסור הקצאה בביה"ש דין מוקצה מחמת יום שלעבר ול"ד לסוכה כס' התוס' הנ"ל במס' סוכה ולפי"ז י"ל התינח בביה"ש מיו"ט לחול אבל בביה"ש שמבין יו"ט לשבת דבתלישה אז אסורה מדאורייתא בוודאי ממנ"פ הן מצד שבת והן מצד יו"ט. והנה בביה"ש לענין מכשול התלישה כמו עצמו של יום ברור של שבת או יו"ט ועל ביה"ש זו שפיר י"ל שחלו גזירות חכז"ל שגזרו תיכף דבפירות הנושרין יהי' אסורה גם בביה"ש כזה שמא יעלה ויתלוש אז ויעבור איסור מלאכה דאורייתא וודאי וא"כ שוה להיות ההקצאה שבאה אז בביה"ש מחמת איסור זה להיות כדין מוקצה של סוכה דלא חשוב מוקצה מחמת שם שעבר ולפי"ז י"ל דלמ"ד דלא פסקו דרב סבר הכנה דרבה המ"ל דסובר דביצה אסורה מצד גזירה דפירות הנושרין ובשבת ויו"ט הסמוכין שייכא אף הגזירה דפירות הנושרין גם בביה"ש שבשניהם כנ"ל כמו בעצמו של שבת או יו"ט ושפיר י"ל ביום השני הואיל ואתקצאי לביה"ש דלא הוי מוקצה ליום שעבר דאיסור דפירות הנושרין נעשה גם על ביה"ש שבת ויו"ט כיון שהתליש אז עובר על וודאי דאורייתא ושייך לחוש שמא יעלה ויתלוש בביה"ש זה כמו בשבת ויו"ט משא"כ בביה"ש של ב' י"ט ש"ג דא"א לומר שהגזירה היתה גם על ביה"ש זה דהא בביה"ש זה אף אם יתלוש לא יהי' מכשול איסור וודאי דאורייתא ומשום מכשול ספק איסור דאורייתא לא עשו חכז"ל משמרת. וכיון שכן תו ליכא סתירה מדברי רב ממה שאסר בשבת ויו"ט למה מתיר בב' י"ט ש"ג הנולדה בראשון מותרת בשני דהא יש חילוק בין הנושאים האלה ולזה הוצרכנו לתי' תוס' כיון שאין אומרים הואיל ואתקצאי בביה"ש אלא במוקצה מחמת מצוה כמו בסוכה ולכך לא נחתי אל המבו' שכתבו בתוס' סוכה כנ"ל ודברי התוס' בסוכה שסברו באמת שרב סובר הכנה דרבה ול"ל גזירה דפירות הנושרין אם לא הי' סובר רב דביו"ט הלידה דראשון חשובה הכנה לב' לא הי' איסור בביה"ש רק מחמת יום שעבר ובמוקצה כי האי לא אמרי' מיגו דאתקצאי לביה"ש משא"כ בסוכה דאי אתרמי סעודתא בעי למיכל בגווה ולא הי' מחמת יום שעבר. ובדרך פלפול הארכתי עוד בזה ביתר שאת לפי מחלוקת הפוסקים בס' מוקצה היכא דליכא חזקה לאיסור א"כ ג"כ אסור בדבר שיל"מ שמקורו דברי המרדכי ס"פ א"צ וברשב"א בספר עבודת הקודש ודו"ק היטב:

שם אושפזיכני' דרב אדא בר אהבה הוי לי' כו' אבל ביומי' לא והתנו' אחת ביצה כו' יעוי"ש. לכאורה יש לדקדק לסברת רש"י בפסחים ד' מ"ו. דלכך לרב חסדא דלית לי' הואיל נעשים צרכי שבת ביו"ט משום דחדא קדושה היא א"כ לכאורה צ"ל למ"ד דסובר דשבת ויו"ט שתי קדושות דע"כ סובר כרבה דאמרינן הואיל דאל"כ האיך אופין מיו"ט לשבת. וא"כ יקשה האיך ס"ד למטווינהו ביו"ט הא ל"ש הואיל כיון דאסורה ליומי'. וא"ל דסובר כרב חסדא דהא סובר שבת ויו"ט שתי קדושות הן ולכאורה אפשר לומר לפמש"כ התוס' בפסחים ד' מ"ו ד"ה רבה אמר כו' דלכך לא אמרינן בשבת הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה כיון דלא שכיח כלל. א"כ אפשר לשיטת הפוסקים דאיסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה. י"ל דאמרינן גבי' הואיל וחזי לחולה שאין בו סכנה דאין זה בגדר דלא שכיח כלל. לכך עלה בדעתו שיש היתר לצלות הביצים ביו"ט. אבל יש לפקפק דאף באיסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה אין מקום היתר רק כשרפואתו מזה. ואפשר דזה הוי ג"כ הואיל דלא שכיחא שיזדמן חולה שאין בו סכנה ויהי' מהצורך לרפואתו דוקא ביצה צלוי'. ומלבד זה יקשה לפי המבואר בס' ט"א דהוכיח דר' יוחנן לא ס"ל הואיל א"כ קשה לדידי' האיך אופין מיו"ט לשבת כיון דסובר דשבת ויו"ט שתי קדושות. ומצאתי בפ"מ ח"א על ט"ז בפתיחה להלכות יו"ט או' ט"ז כתב בפשיטות דלפרש"י מאן דסובר בעירובין ב' קדושות אין צרכי שבת נעשין ביו"ט רק מטעם הואיל א"ו צ"ל דאף המ"ד דסובר דשבת ויו"ט ב' קדושות לענין נולדה בזה וכדומה. מ"מ לענין צרכי שבת דנעשין ביו"ט מיחשב כקדושה אחת ואין הנושאין שוין. ואף שתפס שם רש"י בלשונו בד"ה צרכי שבת כו' ושבת ויו"ט חדא קדושה היא הכוונה כמו שפי' ר"י בד' מ"ז תוס' ד"ה ואי אמרת כו' אבל לכאורה אף לדברי הר"י הנ"ל בתוס' דמפרש דאף דבר שאסור ביו"ט מותר לאפות לצורך שבת הואיל שהיא מצות שבת אם לא יעשנה ביו"ט שוב לא יעשנה חשוב כמו אוכל נפש דיו"ט כו' יעו"ש. קשה אמאי אסר רב אדא בר אהבה למיטווינהו משום איסור טילטול וכמבואר בפרש"י הא מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש דיו"ט כאשר אבאר (במג"א סי' ק"ט ס"ק ט"ו והוא מדברי הריצב"א שהביאו התוס' לקמן ד' ל"א ע"ב ד"ה אמר רב חסדא ובד' ח' ע"א ד"ה אמר ר' יהודא) וכיון דאוכל נפש דשבת הוי כמו אוכל נפש דיו"ט מהראוי להתיר הטילטול ביו"ט שיגרום אכילה האוכל נפש בשבת:

ובדרך פלפול בעלמא היה אפשר לומר דשני הקושיו' מתורצים בחדא מחתא דלכאורה ק' להבין דברי רב אדא במה שאמר מה דעתיך כו' אף ר"י לא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא והתני' כו' כיון דעיקר כוונתו דאי אפשר למטווינהו מחמת איסור הטילטול הי' לו להשיב בפשיטות הא אסירא בטילטול וממשמעות דברי תשובתו נראה שהשיב שהגמיעה אסור ביומי' ובפרש"י מכלכל דבריו ליישב דברי רב אדא הנ"ל יעו"ש. ונ"ל דלפי המבואר בטורי אבן בסוף ספרו דאף בדברים האסורים מדאורייתא אם יש בהם היתר מדאורייתא שלא כדרך אכילתו שייך בהם הואיל מדאורייתא (וקצת ראי' לדבריו מדברי ר"ע ד' כ"ה אם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה) לפי"ז אם הי' היתר שלא כדרך אכילה בביצה שנולדה הי' שייך הואיל בביצה שנולדה ביו"ט אף שאסורה ביומי'. אבל באמת ז"א כמבואר בבעל המאור ריש ביצה דמפרש להדי' דבאיסור ביצה נאסר אף שלא כדרך אכילה ושלא כדרך הנאה מדאוסר בברייתא טלטול ביצה לכסות בה כלי או לסמוך בה כרעי המטה וכן מדאוסר לגמוע ביצה דהוי ג"כ שלכד"א. וראי' לדבריו מהא דאוסר ר' יוחנן בע"א ד' ל"ח צליית ביצה ע"י נכרי משום בישולי עכו"ם וכמבואר ביו"ד סי' קי"ג משום דאכילת ביצה כשהיא חי הוא רק אכילה ע"י הדחק ובט"ז כתב שם בשם הטור שהטעם נאכל אלא ע"י דוחק גדול ואפ"ה אסורה הגמיעה ביו"ט. לפי"ז י"ל דהי' עולה בדעת אושפזיכני' דר"א דלא נאסר בביצה שלכד"א ושייך בי' הואיל ביומי' לכך עלה בדעתו דשרי למטווינהו למחר ואין למנוע משום איסור טלטול דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. ודחה אותו רב אדא דל"ש הואיל ביומי' דבביצה אסור גם שלכד"א ושלכדה"נ והביא לזה שתי ראיות, דאף ר"י אינו מתיר אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא והא גמיעה היא שלכד"א. ועוד ראי' מאיסור טלטול ביצה לסמוך בה כרעי המטה. ולז"א והתני' ומכוונים הדברים ממש לדברי בעל המאור שמביא ב' ראיות הנ"ל. ומיושב בזה גם קושי' הפ"י שמקשה הא רב אדא לית ליה נולד כדאמר בפ' במה מדליקין עכו"ם שחקק קב בבקעת ישראל מסיקה ביו"ט ולר' יוחנן ג"כ לית לי' מוקצה ונולד כדאי' סוף שבת וי"ל טעם איסור הביצה משום משקין שזבו והתוס' כ' במסכת שבת בפ' כירה ד' מ"ו דמטעם משקין שזבו לא שייך לאסור ביצה בטלטול אבל לפי דברי הנ"ל לא אסר רב אדא רק משום דל"ש הואיל ולא הביא הברייתא א' ביצה כו' רק לראי' דלמאן דאוסר הביצה בטלטול אוסר גם שלכדה"נ וממילא באיסור אכילתה לר' יוחנן אסור אף שלכד"א. ויש להסביר יותר שהס"ד שמותר לגמוע חי' הוא עפ"י מה שכ' התוס' במס' שבת ד' קכ"ב בד"ה משתמש ישראל כו' ולא גזרינן שמא ידליק כדגזרינן בפ"ק דביצה ד' ג' פירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש ובמשקין שזבו שמא יסחוט משום דסחיטה ותלישה הם קלים לעשות ואדם להוט אחריהם לפי שהם דבר אכילה יעוי"ש (ובמס' ביצה ד' ג' בתוס' ד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש כתבו בשינוי לשון) ואם נאמר כסיום דברי התוס' הנ"ל שלא אסרו אלא מה שהאדם להוט אחריהם הי' מקום להתיר גמיעת ביצה חי' דאכילתה בכזה אינה אלא מדוחק גדול כמ"ש וממילא כש"כ כשאוכל שלכד"א אף אחרי בשולה. אבל לפי האמת שגם גמיעה אסור צ"ל שלא חלקו בזה כיון שמשכחת בי' צורך אכילה שלהוט אדם אחרי' ובלי טירחא דצלי' ביצה היא קל שבבשול וק"ל:

ובדרך פלפול כבר הערותי במקום אחר שלכאורה בעשיית מלאכה ביו"ט לצורך דבר שאינו עומד לאכילה רק שלכד"א היא פלוגתת חכמים ור"ע במס' ביצה ד' כ"ד שהחכמים לא התירו לשחוט מסוכנת רק אם יכול לאכול כזית צלי דוקא. ור"ע מתיר אף אם רק יכול לאכול כזית חי ותפל בלי מלח (דאל"כ הוי שעורו כשעור צלי) שאינו מאכל אדם לכמה שיטות בפירוש הסוגי' בשבת ד' קכ"ח וכהחלט דעת הטור א"ח סי' ש"ח ולפי דעת הטור בסי' תצ"ח שהלכה כר"ע דא"צ אכילת צלי דוקא נכונים דברי הנ"ל בס"ד דאושפזיכי' דרב אדא דמותר לעשות מלאכה ביו"ט לצורך דבר שלא יהי' בו היתר אכילה רק שלא כדרך אכילת בני אדם. והנה בר"ן ריש ביצה מקשה למ"ד הואיל איך כתיב לכם ולא לנכרים נימא הואיל וחזי לישראל. ומתרץ דמיירי במאכלים האסורים לישראל וכן הוא באס"ז בביצה ד' י"ב בשם הרשב"א. ובטורי אבן סוף ספרו מדחה התי' הנ"ל דאכתי ראוי מדאורייתא שלכד"א אבל לא שת לבו דלדברי חכמים דפליגי על ר"ע לא הותר עשיית מלאכה בדבר שאינו עומד להאכל כדרך אכילתו ובשיטת ר"ע אינו מוחלט שסובר דאמרי' הואיל שהיא בלא"ה פלוגתא דתנאי לפי מסקנת הסוגי' בפסחים ד' מ"ח לשיטת רש"י ואלפסי יעוי"ש ולתי' ראשון בתוס' פסחים ד' ה' ע"א בד"ה וכתי' כל מלאכה לא תעשו כו' עכצ"ל דר"ע לית לי' הואיל. ובדברי הנ"ל מתורץ מה שלא אמר רבא שם ש"מ מדר"ע ארבעה דהא נשמע דלית לי' גם הואיל דזה בלא"ה מוכח מדהתיר ר"ע לאכול אף כזית חי עכצ"ל דלית לי' הואיל דאל"כ יקשה עליו קושית הר"ן והרשב"א הנ"ל דלדידי' (כמבואר ביצה ד' כ"א) אתי לכם ולא לנכרים וקשה דנימא הואיל וחזי לישראל וא"ל בדברים האסורים לישראל דאכתי ראוי לישראל שלכד"א דליכא שום איסור דאורייתא שמותר בהנאה שיהי' באכילתו איסור בשלכד"א ובאיסורי הנאה בלא"ה לא משכחת שיבשל משלו לנכרי [וצ"ל בדעת הר"ן והרשב"א שחשבו לדוחק להעמיד כשעושה מלאכה בשל נכרי שמשמעות המיעוט דלכם ולא לנכרי מיירי דקאי על הנעשה בשל ישראל] ואם נאמר דמשכחת כשעושה בשל נכרי וכמו שמתרץ הטורי אבן והא דלא תי' כן הר"ן והרשב"א משום שסוברים דאף בשל נכרים שייך הואיל כיון דחזי לישראל אם יתקנה לו הנכרי הי' מקום לדחות דברי דאתי שפיר תירוצם של הר"ן והרשב"א שמיירי באיסורין ואף דחזי שלכד"א דאכתי משכחת באיסורי הנאה שאסורין גם שלכד"א ולנכרי הי' מצי לבשל לולי איסור יו"ט כיון שהמאכלים המה של הנכרי עוד נראה לי דלפי שיטת הפ"י וכמה גדולים שמדחים דברי התוס' בד' י"ב ד"ה השוחט מש"כ ה"ה דהוי מצי למימר ר"ע היא דלית לי' מתוך באמרם דאף ר"ע סובר מתוך היכא שיש צורך קצת רק צורך מצות שריפת חמץ ביו"ט לא מחשיב ר"ע לצורך קצת יעוין בדבריהם י"ל דאף לדעת ר"ע שאומר אם יכול לאכול כזית חי אין סברתו שאכילת חי הוי צורך גמור רק שמחשיבו לצורך קצת וממילא מותר מכח מתוך שהותרה לצורך גמור הותרה נמי לזה. וא"ש גם אליבא תי' הרשב"א והר"ן הנ"ל. די"ל הואיל ומתוך בהדדי לא אמרינן (ובט"א למס' חגיגה ד' נסתפק בזה) לכך במאכלים שאסורים לישראל כשמ בשלם לצורך עכו"ם לא שייך הואיל דכיון שאי אפשר לישראל לאוכלו רק שלכד"א נצטרך לומר הואיל ומתוך בהדדי. וי"ל דמהכא שמע לה ר"ע. והרווחנו בזה לתרץ מה שמקשין על הטור שנראה מדבריו בסי' תצ"ח שמצריך השוחט מסוכנת לאכול ממנה ובפסחים ד' מ"ו מבואר לרבה דאמר הואיל די שיהי' ראוי לאכול אעפ"י שאינו אוכל. ולפי הנ"ל א"ש כיון שהטור פוסק כר"ע אם יכול לאכול כזית חי עכצ"ל דהואיל ומתוך בהדדי לא אמרינן א"כ אם אין שהות רק לאכול חי שהיא שלכד"א ואינו רק כצורך קצת אי אפשר להתיר מטעם הואיל וצריך דוקא לאכול וממעשה דאושפזיכני' הנ"ל אין להקשות די"ל דס"ד שסובר כמ"ד דלכם לא אתי למעט נכרים וליכא מיעוט על הואיל ומתוך בהדדי וק"ל:

ובדרך פלפול הנהוג העליתי להעלות כוונה בדברי ר' יוחנן מס' ביצה ד' י"ב דמתחיל הבערה ובישול אינה משנה ומסיים אהבערה לא ליחייב. דהנה התוס' מקשים שם דהא ליכא כאן צורך קצת ותירוצם ע"ז דחוק מאד ולא ישר בעיני דברי שארי קדמונינו ז"ל כמבואר באס"ז שם. לזאת העלו כמה מפרשים דבהבערה והוצאה לא בעי' צורך קצת ולכך לא מקשה רק מהבערה ולא מבישול. ובטורי אבן מתרץ דהוי צורך קצת לשיטת ר"י בחולין ד' קי"ח דיליף איסור אכילה בבב"ח מפסוק שגבי שור פסולי המוקדשין באם אינו ענין ושם נאמר לשון אכילה ומותר בבב"ח שלכד"א א"כ משכחת גבי בב"ח צורך שיכול לאכול שלכד"א אמנם לפי תי' זה הי' ר"י יכול להקשות גם מבישול. אמנם לפ"ד הנ"ל לכאורה בלא"ה נסתר תי' הט"א דהא לפ"ד צריכין לשריותא דהואיל ומתוך בהדדי כיון דבאמת הוא אכל כדרך אכילה ובאיסור. וצ"ל הי' שהי' בידו לאכול בהיתר דהיינו שלכד"א שהוא רק צורך קצת כדברי הנ"ל ולפי הוכחתי הנ"ל מוכח ממיעוט דלכם ולא לנכרים לפי תירוץ הר"ן דלא אמרי' הואיל ומתוך בהדדי:

אמנם לכאורה לפי שיטת רבה בפסחים ד' מ"ז דמוקצה דאורייתא וחייב בי' משום לא תעשה כל מלאכה. י"ל דאמרי' גם הואיל ומתוך בהדדי ועכ"ז משכחת איסור מלאכה לצורך עכו"ם כגון בדבר שהוא מוקצה לישראל שאסור לו אכילתו והנאתו אף שלכד"א כדמוכח מהאי ברייתא דאין סומכין בביצה כרעי המטה לדידן דמוקצה דרבנן וכמו כן מדאורייתא לרבה שסובר מוקצה דאורייתא. דכל צרכיו ביום טוב אחשבי' רחמנא להצריכן הכנה. אבל בוודאי אין איסור לתתם לנכרי שלצורך הנכרי לא שייך הכנה והו"א שיכול לעשות בו מלאכה לצורך הנכרי. לזה מיעטה התורה בלכם ולא לנכרי וממילא מחזקינין בסברא החיצונה לומר הואיל ומתוך אף בהדדי כיון דלא נשמע לחלק:

והנה כבר העליתי במקום אחר דלשיטת רבה שמתרץ שם ועייל עצי מוקצה לא קשה גם קושיית ר' יוחנן אהבערה לא ליחייב דלענין איסור הכנת מוקצה לא שייך מתוך דהא זה גופא הוא מן האיסור שלא להכשיר ולעשות למוכן מה שאינו מן המוכן. מעתה מתורצים דברי ר"י מה שהתחיל בתרתי וסיים בחדא דברישא לא הי' יכול להקשות מהבערה כי היינו יכולין לדחותו דאותו מ"ד סובר דמוקצה מדאורייתא ומיירי בעצי מוקצה דלא שייך בי' מתוך לכך נקט בדבריו גם בישול וקשה ממנ"פ דכשמתרצין דהתנא הוא סובר מוקצה דאורייתא ממילא לית לן למעוטי מתוך והואיל בהדדי מדרש לכם ולא לנכרים כנ"ל א"כ יקשה למה חייב אבישול הא חזי לצורכו בשלכד"א וממנ"פ קשה או אהבערה או על חיוב הבישול קצרתי כי בלא"ה אינו רק דרך פלפול ודו"ק כי נכון היא:

שם ע"ב הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן בטלין. לכאורה קשה הא אנן קיי"ל כרבה בהכנה א"כ ממילא מוקצה ג"כ מדאורייתא לשיטת רש"י והתוס' כתבו כאן ד"ה ותנן דכל שיש לו עיקר מדאורייתא אין מבטלין וכאן גבי עצים שנשרו הוי ג"כ עיקר מדאורייתא המוקצה כנ"ל ובלא"ה קשה לשיטת התוס' ישנים בד' ג' ע"ב ד"ה אלא לר"י כו' דמוקצה חמורה והוי כעין דאורייתא ויש ליישב דהנה יש לעיין ברש"י אבל בדרבנן כגון מוקצה דהכא לכאורה תיבת דהכא הוא אך למותר ונ"ל דרבים מהמפרשים וגם התוס' במס' עירובין ד' צ"ד ע"ב מתמיהים על רש"י בד' ב' ע"ב בד"ה לטעמי' דאמר רבה בפסחים ד' מ"ז וליליף מהכא דמוקצה דאורייתא עי"ש ובפסחים ד' הנ"ל מקשה הגמ' על רבה דסבר מוקצה דאורייתא מהא דאבעי' לי' מרב חסדא כו' גבי נסכים ולא מן הטבל וכן לא יביא מן המוקצה כו' ואי אמרת מוקצה דאורייתא מה לי כו' אלא אפיק הבערה כו' עי"ש א"כ ע"כ הדר בי' רבה מזה. ואף דסובר הכנה דאורייתא לא סבר מוקצה דאורייתא ולמה מפרש רש"י כאן בביצה דיליף מהכא מוקצה דאורייתא ונתבטל' בזה הקושי' של כל המפרשים ויתורץ הכל. דהנה יש לדקדק על רש"י דכאן בביצה ד' ב' מפרש דבעינן כל סעודות שבת ויו"ט שיהיו מוכנים מבעוד יום של חול ובפסחים מפרש והכינו במזומן שמזמין כל צרכי היום משמע אף שארי צרכיו שאינם גוף הסעודה צריכים ג"כ הכנה. ונ"ל דהתוס' הקשו בביצה ד' ג' ד"ה והי' ביום הששי והכינו אך תימה הואיל והכנה דאורייתא האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת. וי"ל דרבה גופי' אזיל לטעמי' דאית לי' הואיל ואי מקלעי כו' חזי לי' כו' היינו היום ואפי' לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך בי' הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא דמעיקרא נמי הוי חזי לי' רק גבי ביצה שהוא דבר חדש כו' עכ"ל התוס'. לפי"ז לסברת התוס' דדבר שהוא רק תיקון בעלמא ל"ש בי' הכנה א"כ אף בעצים ושאר צרכיו ל"ש בי' הכנה וצד כש"כ הוא מאפי' ובישול דל"ש בהו הכנה. לפי"ז שם בפסחים דהו"א של המקשן שרבה סובר הכנה אף בשאר צרכי' ותיקוני' לכך מקשה שפיר מנסכים אף שאינו אלא צרכי היום ליבעי הכנה כיון דקא מחשבי' במתני' דיש חורש כו' גם עצי מוקצה ע"כ דסובר דאף צרכי היום בעי הכנה ואסור משום מוקצה. ומשני הגמ' אלא אפיק כו' ועייל עצי אשרה פי' וחזר בי' הגמ' מההוא דהכנה מחויבים להיות אף בצרכי היום אלא דלא בעי הכנה רק סעודות שבת ויו"ט לבד אבל צרכי היום לא בעי הכנה וגם עצים דהוי רק תיקון המאכל לא בעי הכנה ול"ש בי' מוקצה אבל באמת אף לפי המסקנא היכא דהכנה דאורייתא כגון בעיקר הסעודה גם איסור מוקצה שייך בי' וק"ל. ובזה מתורץ פרש"י דלא סתרי אהדדי דבפסחים פירש לההו"א דהכנה דכל צרכי היום אבל כאן בביצה פירש להמסקנא דחזר בי' הגמ' מזה דהכנה ומוקצה דצרכי היום רק הכנה דסעודות שבת ויו"ט גופא לרבא הוי דאורייתא ופירש"י בביצה שפיר דיליף מיני' מוקצה דאורייתא וק"ל ועפי"ז מתורץ קושי' המפרשים ג"כ כאן דאין לו עיקר מדאורייתא כלל כיון דכאן מיירי בעצים הנושרין דהוי רק צרכי היום והוא תיקון בעלמא ובכה"ג לפי המסקנא לרבה ג"כ ל"ש הכנה וממילא גם המוקצה אין בו עיקר מדאורייתא כלל ולזאת פרש"י מוקצה דהכא היינו עצים הנושרין דהוי רק תיקון מילתא לא הוי עיקר מדאורייתא אבל שארי מוקצה היינו סעודות שבת ויו"ט גופא דהכנה מדאורייתא לרבה גם האיסור מוקצה הוא מדאורייתא וק"ל:

עוד נ"ל לתרץ קושי' הנ"ל בהקדם דברי המרדכי סוף פרק א' דשבת בזה"ל ולא דמי לדבר שיל"מ כו' דה"מ כשהאיסור הוא בעין מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר במינו אבל הני לא ניכרו מעולם אלא מעט מעט שיוצא מתערבין שם עם המשקין של היתר שיצאו מאתמול ואפי' עצים שנשרו מן הדקל מותרין להסיקן ביו"ט ע"י שמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן כיון דלית איסורא בעינא אע"ג שהעצים מוקצין הן בעין כו' עכ"ל וכתב בפלתי סי' ק"ב ס"ק ח' בזה"ל ודמיון של המרדכי לעצים הנושרין מן הדקל צ"ע דשם נשרף וכלי' הנאתו ולכן צ"ע עכ"ל. ונראה לפענ"ד דדמיונו של המרדכי עולה יפה בהקדם לתרץ קושית הש"ך ביו"ד סי' צ"ט סעי"ק י"ט על המחבר דפוסק דבאיסור דרבנן אם נפל מעצמו לתוך היתר מרבה עליו ומבטלו ובא"ח סי' תרע"ז סתם המחבר כדעת מהר"ם מרויטענבערג דמותר השמן שבנר חנוכה שנתערב בפחות מס' אין להוסיף ולבטלו וא"ל כיון דהוקצה למצותו חמיר טפי דהא מוכרח דמהר"מ מרויטענבערג לא ס"ל לחלק בהכי דכתב שם ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל כו' דשאני התם שאינו נהנה ממנו עד אחר ביעורן אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהוא דולק עכ"ל. ואם איתא הו"ל למימר דשאני הכא דהוקצה למצותו וצ"ע עכ"ל. ונלפע"ד דלכאורה צריכין להבין דברי מהר"ם מאי בכך שאין ההנאה רק אחר ביעורן הא גם אחר ביעורן יש איסור מוקצה ונולד בשלהבת וגחלת יעוין בסוגי' דתנור שהסיקוהו כו' בפסחים ד' נ"ו ע"ב ובמס' ביצה ד' ח' תוס' ד"ה אמר רב יהודא כו' וצ"ל דס"ל למהר"ם כיון דאיסור משלהבת אינו בשעת הביטול רק איסור הטלטול מבוטל בשעת הביטול אין להכלל בכלל הביטול רק האיסור שיש בעת הביטול. ודמי קצת להמבטל חמץ קודם פסח ויעוין במ"א הלכות סוכה סי' תרנ"ו סעי"ק ג' ד"ה ומבטלו. ועפי"ז מיושב דברי הרא"ש מש"כ בזה"ל והא דאמרי' נמי דמבטלין איסורא דרבנן לכתחילה היינו דוקא היכא דמקלי קלי איסורא אבל בעלמא אין מבטלין לכתחילה כו' שהוא לכאורה נגד משמעות הגמ' דלא נחית לסברת מקלי קלי רק אקושי' לרב אשי דדבר שיש לו מתירין ובזה מדחה במשמרת הבית ד' קכ"ב ע"ב בס' תה"א דברי הר"א דכתב דברי הרא"ש ומה גם דא"כ הוא סותר דברי התוס' דמחליטין דגם איסור דרבנן מבטלינן וחלקו רק בין דבר שיש לו עיקר בדאורייתא לכן נ"ל עפ"י המבואר דאף אם מוקצה חשוב כמו דבר שעיקרו מדאורייתא עכ"פ איסור הטלטול אין לו שום עיקר בדאורייתא א"כ י"ל דהרא"ש מודה ג"כ דאיסור דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא מבטלינן רק בדבר שעיקרו מדאורייתא לא מבטלין והא דמבטלין העצים לאפות בהם דאף דהנאת מוקצה חמור כמו עיקרו בדאורייתא היינו משום דמקלי קלי ואין הנאה רק מן הגחלים ושלהבת שבא אחר הביעור וזה לא הי' בשעת הביטול. והא דמתרץ הגמרא בדרבנן מבטלינן היינו לענין איסור הטלטול שיש בעת הביטול. אמנם כיון שאין לו עיקר בדאורייתא מבטלינן וכדעת התוס' ומעתה צדקו דברי המרדכי דמפרש דברי הגמ' כפירוש מהר"ם מרויטענבערג מקלי קלי ר"ל דאין ההנאה רק לאחר ביעורן וליכא אלא איסור של שלהבת וגחלים הנעשים מביעור העצם אחר תערובתה והרי לא ניכר אותו האיסור מעולם בפ"ע ול"ש בי' דין דשיל"מ:

ולפי"ז מיושב קושית הש"ך הנ"ל דלא הי' יכול מהר"ם לתרץ מה לנר חנוכה שכן הוקצה למצותו דהא גם איסור הנאת עצי מוקצה הוי ג"כ כמו עיקר בדאורייתא וכשיטת התוס' ישנים המצוין לעיל לכן הוצרך לשנויי דשאני התם דאין הנאה בא אלא לאחר ביעורן והאיסור משום שלהבת וגחלים שלא הי' בשעת הביטול והא דפסק המחבר דמבטלינן איסור דרבנן ילפינן מדמבטלינן איסור טלטול של העצים שהוא בעת הביטול ואין ללמוד ממנו רק דכוותי' דהיינו איסור שאין לו עיקר בדאורייתא ודו"ק. ויעוין מג"א סי' תק"ט סעי"ק ט"ו דמפורש שם דאיסור מוקצה לאכילה ולתשמיש ולכך אסורים עצי המוקצה. ויעוין במ"א סי' ש"י סעי"ק ח' דאם נתערב אפר שהוסק בשבת באפר של אתמול בטל ברוב כו' ודוקא שלא הי' ניכר קודם שנתערב כמ"ש סי' שי"ח סוף סעיף ב' ונתכוון לדברי המרדכי הנ"ל שממנו ומסמ"ק מקור הדין הנ"ל. ואין להקשות לפי"ד הנ"ל הא ביטול איסור טלטול הוי דשיל"מ י"ל בפשיטות כיון דאיסור הנאת העצים בטל גריר אבתרי' ביטול איסור טלטול ובלא"ה נראה לפענ"ד פשוט דלגבי איסור טלטול ל"ש דשיל"מ ומתורץ בזה מה שמקשי' המפ' אקושי' הגמ' ד' ג' ע"ב אי אמרת בשלמא ספק יו"ט כו' הוי דשיל"מ כו' אלא אי אמרת ס' טריפה דבר שאין לו מתירין הוא. מאי קושי' דילמא הפי' בברייתא וספיקא אסורה היינו משום דהוא ספק טריפה אסור ג"כ בטלטול ולענין איסור טלטול הוי דשיל"מ:

אמנם נראה לפענ"ד שרש"י מדייק שם ד"ה דשיל"מ שיכול לאכלו אחר יו"ט בהיתר גמור ובד"ה אפי' באלף כו' הואיל ויש לו מתירין לאח"ז לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול עכ"ל דלכאורה קשה אכילה מאן דכר שמי' הא הברייתא איירי באיסור טלטול וכמפורש אין מטלטלין את הביצה לא לכסות בה כו' לכן נ"ל דטעם רש"י עד שתאכלנו כו' ל"ש רק לגבי אכילה או הנאה דמה לי אם אוכלו היום או יאכלנו מחר לכן טוב יותר שיהי' האכילה בעת ההיתר משא"כ לענין הנאת הטלטול שיכול לעשות היום וגם למחר איך שייך עד שיטלטלנו היום יטלטלנו למחר עכ"פ מפסיד עי"ז הטלטול של היום והיום כזה יש מחר לכך מדייק רש"י דשייך לגבי אכילה וממילא כיון דאיסור אכילה אינו בטל אסור ג"כ בטלטול משא"כ בביצת טריפה דלגבי אכילה ל"ש דשיל"מ דע"כ יצטרך לאוכלו בביטול ולא בהיתר גמור אף אם ימתין עד למחר ולגבי טלטול ל"ש בלא"ה דין דדשיל"מ:

אמנם לפי הנראה מתשו' צ"צ סי' מחליט לומר דאף דלגבי איסור טריפה לית לי' מתירין מ"מ הוי דשיל"מ לגבי איסור נולד דחל עפ"י כולל, א"כ יש לדחות דברי הנ"ל דלוקמי בטריפה והוי דשיל"מ לענין איסור נולד שיש לענין אכילה וממילא אסור ג"כ בטלטול:

נחזור לראשונות לדעת הרא"ש והרא"ה ועוד כמה פוסקים דאין מבטלין לכתחילה איסור דרבנן אלא היכא דמקלי קלי והרשב"א במשמרת הבית מחשיב בזה להרא"ה לטועה דהא הגמ' לא אסיק בסברת מקלי קלו רק על הקושיא ולרב אשי דאמר דשיל"מ כו' ולא מחמת הביטול לכתחילה:

והנה לכאורה לפלפולא בעלמא י"ל דהסברא נותנת דאם יש לנו ספק איסור אשר ספקו מותר אם אפשר לבטלו טוב יותר לבטלו דנהפך האיסור להיתר גמור לדעת הרא"ש במס' חולין ד' משאם נאכלנו בפ"ע בספק איסור כיון דאמרי' גם בס' איסור אם הוא דשיל"מ ספיקו אסור א"כ יוקשה האיך משכחת באיסורי מאכלים סד"ר לקולא הא אפשר בביטול האיסור א"ו דלא התירו חכמים לבטל איסור דרבנן ולכך אין זה בגדר דשיל"מ דיהא ספיקו אסור דמיד דאסרינן הספק תו לא אפשר לבטלו והיכא דמקלי קלי דיכולין לבטל איסור דרבנן ל"ש דין דדשיל"מ ולכך א"צ לבטל הספק. א"כ יש הוכחה לשיטת רב אשי דאף לענין סד"ר אמרי' דין דדשיל"מ דע"כ סובר דאין מבטלין איסור דרבנן רק היכא דמקלי קלי והיינו לשיטת הרא"ש דאין מחלק בין להוסיף ולבטל או לבטל לכתחילה לערב בהיתר כמבואר להמעיין בו. אבל קודם דנחית הגמ' לשיטת רב אשי לא הי' הכרח לסברת מקלי קלי לענין הביטול לכתחילה דא"ל דאף בלא מקלי קלי מבטלינן בדרבנן ואפ"ה סד"ר לקולא דלא אמרי' בדרבנן דשיל"מ ספיקו אסור רק לדידן דפסקינן כרב אשי מהכרח לחלק כנ"ל. ומצאתי סמך לדברי מדברי המ"מ בפ"א מהל' יו"ט דין כ' דס' חמור מביטול ולכך יש דעות דס' מוכן אסורה ואם נתערב בספק מותרת יעוי"ש. א"כ שפיר יתכוונו דברי הנ"ל דאם מועיל ביטול בדרבנן הי' טוב יותר לבטל הסד"ר בתערובות מלאכלו בעינו בספק איסור: ובדרך פלפול הי' אפשר לומר דכל המפ' מקשי' מאי מקשה הגמ' לר"י ור"י דילמא מיירי הברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואסורה הביצה משום מוקצה ואתי' כר"י דאסור גם בשבת. וי"ל לשיטת הפוסקים דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות לא הוי ס"ס ע"כ לא אתי' הברייתא כר"י דהוא סובר דאסרינן אף בס"ס כדאי' בזבחים ד' ע"ד א"כ אמאי לא תני בברייתא רבותא טפי דאף בס"ס אסור א"ו דהברייתא אתי' כר"ש ולדידי' ליכא איסור מוקצה גם יש לעיין לשי' ר"ש דל"ל איסור כולל אם חל איסור נולד על איסור טריפה קודם שנתבשל:

ד' ח' ע"ב בגמ' אלא ספק מ"ט לא כו' רש"י ד"ה וודאי נמי נגזור כו' דאי נמי אתי לידי כך לאו איסורא דאורייתא איכא דאתי עשה כו' יל"ד דמשמע הא איסור דרבנן יש. וקשה כיון דעשה דוחה ליכא שום איסור לא דאורייתא ולא דרבנן. ונראה לפענ"ד לתרץ גם קושית התוס' ד"ה סוף סוף דהכא משמע לרבא דלית לי' עשה ול"ת וכו' ובפ' ב"מ משמע דרבא לית לי' האי טעמא כו' ונ"ל דהנה בספר כו"פ סי' כ"ח מקשה איך ס"ד דעשה דכיסוי ידחה הל"ת דיו"ט הא אפשר לקיים שניהם דיקבל הדם בכלי ויכסה בלילה כו' ואי דאין מקבלין דם בכלי הלא זה רק גזירה דרבנן כו' ואהא לא עבדו רבנן לעקור ד"ת ומתרץ דעיקר מצות כיסוי הוא לכסות תיכף כשיצא הדם ומלבד שהעיד בעצמו המחבר שהוא פוסק דבריו מופרכין כמבואר בפוסקים אחרונים גם בדברי הרא"ש על סוגי' זו נראה להיפוך דאין קפידא אם אינו מכסה מיד. והנה באמת לכאורה יש לדחות דברי הכו"פ כיון דחכמים אסרו לקבל דם בכלי לא גרע מאלו נמנע מעצמו מלקבל הדם בכלי והותרה אח"כ לעשות הכתישה לצורך הכיסוי וסמוכין לדברי יש מדברי התוס' במס' פסחים ד' ס"ב ד"ה כי לית לי' לקולא דמבואר בדבריהם כיון דמחמת איסור דרבנן אסור לזרוק מחויב להביא פסח אחר ואינו בכלל חולין בעזרה ויש להסביר יותר כיון דבשעה שרוצה לקבל דם בכלי עומד לנגדו האיסור דרבנן שיהי' בשב ואל תעשה ואח"כ לעת הדחי' עשה דכתישה הוי כבא ממילא (ויש לי להאריך בזה הרבה ואנופף ידי בעז"ה במק"א) וצ"ל דהא מבואר בתוס' מס' עירובין ד' ק' דלכך בנתערב דם מתן ב' במתן ד' לא אמרי' דעשה דמתן ד' ידחה הל"ת דבל תוסיף ממתן ב' משום דהוי עשה דפשיעה ועיקר כוונת התוס' שגם באם נתערב עפ"י אונס ואיזה סיבה אין העשה דוחה כיון דהי' באפשר לקיים העשה בלי דחי' אם לא הי' הפשיעה או האונס ולא הוי דומיא דכלאים בציצית א"כ אם לא הי' האיסור דרבנן למנוע קבלת דם בכלי רק בעצמו הי' מונע מלקבל הדם לא הי' העשה דוחה לל"ת א"כ עיקר הדחי' הל"ת היא מחמת האיסור דרבנן והוי כאלו הדרבנן עוקרין דאורייתא בקום ועשה. ולא דמי לשוחט ע"מ לזרוק לערלים. אמנם נ"ל לתרץ דהמפ' מקשי לשיטת התוס' בעירובין הנ"ל מאי מקשה הגמ' בכתובות ד' מ' גבי מצא בה דבר ערוה כו' ואמאי ניתי עשה כו' הא העשה באה ע"י פשיעה. אמנם לדעתי טעו בהבנת דברי התוס' דדוקא היכא שהי' באפשר לקיים העשה בלי דחיי' שפיר אמרי' דאינו דוחה ל"ת היכא דהפשיעה גרם הדחי'. אמנם אם עיקר העשה היא אחר הפשיעה כמו העשה דלו תהי' לאשה דנאמר כך העשה באם יפשע לאנוס בתולה יחול העשה דלו תהי' לאשה וכמו כן גבי נותר אם יפשע להותיר בתר זמנו יחול עליו העשה לשרוף הנותר שפיר דוחה אח"כ את המנגד לקיום העשה ויש להסביר יותר עפ"י הפ"י במס' קידושין ד' ל"ח ע"א דלכך עשה דוחה לל"ת כיון דנאמר העשה סתם כוונת התורה שלא תומנע עפ"י הל"ת. אמנם העשה דקודם הדיבור י"ל דלכך נאמר סתם מחמת שלא הי' אז אזהרת הל"ת ואינה דוחה ל"ת שלאחר הדיבור וי"ל דלכך אם הי' באפשר לקיים העשה בלי דחי' רק עפ"י סיבה שלא כדת של תורה יגרום דחי' הל"ת אין העשה דוחה הל"ת דלא ע"ז כיוונה התורה בסתימת העשה כיון שעפ"י התורה באמת לא הי' מניעה על קיום העשה רק הוא גרם בדבר אחר כמו בנתערב מתן ב' בד' וכדומה מה שאין שייך לומר באם עיקר העשה באה מחמת הפשיעה כנ"ל. והנה במס' חולין ד' פ"ז איתא שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות ומפרש בגמ' ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה שחט ולא כיסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות שנאמר ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל. והנה מבואר מדברי הש"ך חו"מ סי' שפ"ב דאם השוחט מכבד מצות כיסוי לאחר מבטל מצות עשה ושפך וכסה מי ששפך יכסה כו' נמצא העשה הנלמד מואומר לבני ישראל דמי שרואה דם יכסה היא אחר פשיעת השוחט שהי' לו לכסות בעצמו ועשה כזו דוחה לל"ת אף דפשע השוחט וכמו כן באם הי' פשיעת השוחט במה שלא קיבל הדם בכלי ואח"כ רואה אחר הדם מוטל עליו לכסות ועשה זו דוחה אף ל"ת דלא תעשה מלאכה. דמאי איכפת בפשיעת השוחט אחרי שעיקר העשה על אחרים היא כן באם יפשע השוחט יקיים אחר מצות כיסוי ול"ק קושי' הכו"פ. וא"ל דאכתי לגבי השוחט בעצמו לא יודחה הל"ת כיון דהי' יכול לקיים העשה בלא פשיעה. י"ל דלא גרע השוחט לענין זה מאחר דעכ"פ גם עליו חל האזהרה מואומר לבני ישראל. או י"ל דעכ"פ שייך הואיל ויעוין בספר המאור והמלחמות בסוגיא דהואיל. ומוכח דרבא סובר כרבה דאמרי' הואיל. ולכך מפרש במס' ביצה ד' ט"ו הטעם דעירובי תבשילין כדי שיברור מנה יפה ולא כטעמו של רב אשי דמפרש כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול דאי אמרי' הואיל מותר מדאו' לאפות מיו"ט לחול א"כ אמרי' הואיל אי הי' מזדמן להשוחט לכסות דם משחיטת אחר הי' מותר לכתוש גם בכתישתו לצורך כיסוי דם שחיטתו אינו עובר אלאו. רק מ"מ מדרבנן אסור כמפורש ברמב"ן הנ"ל דלרבה אף דאמרי' הואיל אסור מדרבנן ולכך מפרש רש"י דעכ"פ לא עביד איסורא דאורייתא וק"ל:

אמנם בספר שיטה מקובצת על מס' כתובות ד' מ' מפרש קושי' הגמ' שם ניתי עשה קאי על דברי המתני' דנמצא בה דבר ערוה דאף שגבי סוטה איכא ל"ת עם העשה דמרבינן מונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל כיון דהעשה אינה מפורשת בתורה נדחית עם הל"ת מפני העשה דולו תהי' לאשה המפורשת בתורה ומוכיח סברתו מהא דמילה בצרעת אף שלא בזמנו נדחית הל"ת דצרעת הנלמד מתיבת השמר והעשה הנלמד מתיבת לעשות מפני עשה דמילה יעוי"ש, א"כ לפי"ז אם נאמר דעשה דיו"ט נלמד מתיבת מקרא קודש אין העשה מפורשת בתורה רק בדרך ריבוי דנוכל לפרש מקרא קודש על מצות שמחת יו"ט כמבואר ברש"י בחומש ובספרי ויעוין בדרשותי הקודמי' שהארכתי בזה. ולכך ה"א דעשה דשריפת נותר ידחה הל"ת ועשה זו, כיון דעשה דמקרא קודש אינה מפורשת על איסור מלאכה. משא"כ גבי כיסוי לסברא הנ"ל דעיקר הדחי' הוא מחמת העשה שחל על אחרים הנלמד מריבוי ואומר לבני ישראל שאינו מפורש כלל בפסוק של מצות כיסוי רק גבי אזהרת דם והוא נלמד רק באם אינו ענין ובספרי איתא דואומר לבני ישראל קאי להזהיר גדולים על הקטנים על איסור אכילת דם ומרבה מפסוק אחר דאחר מחויב לכסות והוא בגדר שוה עם העשה דיו"ט ואינה נדחית העשה דיו"ט עם הל"ת מחמתה. ולכך מקשה הגמ' שפיר סוף סוף יו"ט עשה ול"ת משא"כ גבי נותר. אמנם רב אשי מדייק דשבתון עשה הוא והוי עשה מפורשת על שביתת המלאכה ודמי לעשה דנותר ואינה נדחית ממנה וק"ל. ונוכל לומר ג"כ דרב אשי סובר דבצרעת ליכא אלא ל"ת וליכא הוכחה לסברת השיטה מקובצת הנ"ל. יעוין במס' שבת ד' קל"ב ע"ב תוס' ד"ה האי עשה ול"ת היא כו' ורבא לשיטתו לחד לישנא התם דסובר דגבי צרעת איכא עשה ול"ת וק"ל:

ד' כ"ה סוגיא דבהמה מסוכנת. יעוי"ש גמרא לא ממקום שטובחת אכילתה. מקשה בש"א סי' ס"ד לדעת הר"ן והא"ז בסוגי' עוף שנדרס במס' ביצה ד' ל"ד דלפי האמת מחזקינן ריעותא ואסור לשחוט עוף שנדרס דילמא תמצא טריפה בבדיקה א"כ מאי מתרץ הגמ' ממקום שטובחת וכו' כיון דאסור לאכול קודם בדיקה א"כ היכי שחטינן. ומתרץ הש"א דתי' הקושי' קאי באם תמצא לומר דלא מחזקינין ריעותא אבל לדעתי קשה לפי"ד שם דהיכא דצריכין בדיקה מדאו' בוודאי אסור לשחוט ביו"ט והא בעי' בגמרא בעוף שנדרס היא רק מחמת דהבדיקה שם רק מדרבנן לפי"ז לס"ד בגמ' כאן ע"כ אליבא דרמי בר אבא החשש ספק טריפה בבהמה היא מדאו' וא"כ מאי מקשה הגמ' אליבי' ממתני' דשאני הכא דהתירו לאכול מבלי בדיקה משום הפסד ממון וכמבואר ברא"ש דלכך מתיר ר"ע לאכול אף בלי בדיקת הריאה א"ו דעת הגמ' כיון דרב"א יליף לי' מעולה אי הוי דעתי' לאיסורא הי' מדאו' ואין להתיר משום הפסד ממון איסור דאו'. לפי"ז בוודאי מחזקינין ריעותא והי' לאסור לשחוט ביו"ט ונשאר קושי' הש"א הנ"ל. דהיכא דהספק מדאו' ליכא למבעי' מידי ומחזקינן ריעותא כמו שחוששין לאכילה משום לאו דטריפה כך יש לחוש לספק לאו חילול יו"ט וכמבואר ברא"ש שם. ולכאורה י"ל דבוודאי לא ס"ד בגמ' אליבא דרב"א דספק טריפה בכל הבהמות מדאו' דהא כמה הוכחות בגמ' בחולין ד' י"א דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה ושארי קרבנות רק באמת הוא רק מדרבנן דמחשיב רבא דרך כלל טריפות בבהמות למיעוטא דשכיח ומקשה הגמ' שפיר מדברי ר"ע דלשיטתי' דסובר בבכורות ד' דחיישינן למיעוטא ממילא לדידי' הבדיקה מדאו'. לפי"ז יש ליישב קושי' הנ"ל דשפיר מתרץ הגמ' ממקום שטובחת אכילתה והא דלא אסרינן מחשש ספק חילול יו"ט דלר"ע לשיטתי' דסובר דלצורך כלבים מותר לעשות מלאכה ביו"ט כדאי' בד' כ"א. א"כ אם ימצא טריפה יהי' לכלבים וליכא חילול יו"ט ואף אם נאמר דלר"ע יש איסור הכנה ומוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוי כאן מן המוכן כיון דפ' טריפות הי' מקודם יו"ט לא הוקצה מאכילת כלבים והוי דומיא דבהמה מסוכנת מערב יו"ט דלפי פרש"י ד' כ"ז ע"ב מותר אף לרבי יהודא ליתן לכלבים ואינו אסור רק בהמה בריאה מערב יו"ט שהיתה בחזקת היתר לאדם ולא עלה ע"ד שיהי' לכלבים דמאי דחזי לאינש לא שדי לכלבים כדאי' בפ"ק ד' ו' ע"ב וביותר מבואר ביש"ש פ"ג סי' י"ז ז"ל שם כתב בא"ז אם היתה בריאה ביה"ש ושחטוה ונטרפה אסור לטלטלה כו' אבל קשה כו' א"כ מימנע ולא שחיט מהאי חששא דהא חששא דטריפות האידנא שכיחא ומן הגמ' אין ראי' חזי טריפה אקילקלתא כו' אפשר דבעירו לא הי' טריפה שכיחא כולי האי כו' מ"מ אנו קיי"ל הילכתא לאיסורא היינו דוקא שמתה דהיתה בריאה ביה"ש ולא עמדה לכך אבל בעומדת להשחט ועומדת להבדק וטריפה שכיחא וכש"כ האידנא דשכיחי טפי לכ"ע שרי עכ"ל יעוי"ש ממילא י"ל כן לרב"א לה"א לדידי' דמחזיק הבהמות בספק טריפה אף קודם שראה בהן ספק כמבואר ברש"י ד"ה מאי קמ"ל. א"כ לא מקצה בהמה העומדת לשחיטה מאכילת כלבים. וכיון דאם תמצא טריפה תהי' מותרת לכלבים ליכא חשש חילול יו"ט אליבא דר"ע. והאיבעי' בעוף שנדרס היא לדידן וכפי שיטת הפוסקים כריה"ג לכם ולא לכלבים. או כיון דהבדיקה בנדרסה אחר ששהתה מערב יו"ט היא רק חומרא דרבנן לחשש בעלמא הוקצה מכלבים. משא"כ לפי' הא' אליבא דרב"א דמחזיק הבהמות לספק טריפה מדאו' וכנ"ל ולא הוקצית מכלבים ליכא חשש חילול יו"ט:

אבל קשה לפי"ז למה לי' לר"ע למימר דיכול לאכול כזית חי ממקום שטובחת כו' תיפוק לי' אף שאינו יכול לאכול חי. יכול לשחוט לצורך כלבים. וצ"ל דדבר שראוי לאדם אף בעודו מותר לאדם יכול ליתן גם לכלב. אמנם כשאינו אוכל מחשש ספק עד הבדיקה ואם יוכשר יהא מאכל אדם ולא קאי לכלבים אין ליתן לכלבים ואין היתר לשחטו ליתן זה לכלבים. והדברים עתיקין יעוין באו"ח סי' ש"ח סעיף כ"ט ובמ"א ס"ק נ"ד וס"ק נ"ו ובפרי מגדים ס"ק נ"ו ובסי' שכ"ד ס"ק ז' ובפ"מ שכ"ד ובמס' שבת ד' קנ"ה ע"ב ובדברי בעל מלחמות להרמב"ן במס' ביצה פ"ב בסוגי' דלכם ולא לכלבים ובמס' שבת ד' קכ"ח ולפ"ד הפ"מ בסי' שכ"ח דבר הראוי למאכל אדם אינו ראוי ליתן לכלבים של הפקר:

אמנם אכתי יש לדקדק לפי מה דאיתא ד' ל"ג ע"א ויעוי"ש בתו' ובמס' שבת ד' קמ"ב ע"ב וקמ"ג ע"א דבני מעים בשבת ויו"ט אינם מאכל אדם ודעת האדם עלייהו לשונרא וכמו כן לכלבים א"כ הי' מהראוי לכאורה לשחוט ולהאכיל הבני מעים שהוא מקום שטובחת אכילתה לכלבים לשיטת ר"ע דנפש בהמה במשמע. וא"ל דר"ע אתי לאשמועינן להתיר אף אם אין לו כלבים ואינם מצוין שם. ז"א אליבא דרבה דאית לי' הואיל ומפרש בפסחים ד' מ"ו יכול לאכול אעפ"י שאינו אוכל מטעם הואיל. ולר"ע דסובר דנפש קאי גם על כלבים מותר מלאכה ביו"ט אף דליכא כלב הואיל וחזי לכלבים אם יקלעו וכדמוכח מקושית הגמ' מס' ביצה ד' כ"א אמר ר' יוסף עגל טרפה הוי והא חזי לכלבים יעו"ש. אף דבאמת י"ל דלא ניתן לכלבים. וצ"ל דקושי' הגמ' דעכ"פ הי' שייך הואיל ומדברי הרמב"ן שם נמי נראה כיון דגם בהמות וכלבים בכלל נפש דינם לכל דבר בזה כמו נפש אדם. א"כ קשה ל"ל לאכול כזית חי ממקום שטובחת כו' וגם זה מטעם הואיל דאי בעי למיכל נימא הואיל וחזי לכלבים. ואף אם נרצה לדחות דלהו"א זו היינו מעמידין דרב"א ל"ל כדרבה א"כ הדרא קושית הרא"ש לדוכתי' וקשה ממנ"פ אי מיירי ביש לו כלבים או מצוין א"כ בלא"ה מותר לשחוט לצורך כלבים ולא צריך שיאכל האדם חי ולהמתין עד אחר הבדיקה ואי דאין כלבים מצוין ולית לי' הואיל נשאר ספק חילול יו"ט:

אמנם י"ל דבאמת אית לי' לר"ע הואיל ואשמעינן להתיר ביכול לאכול כזית חי דמותר אף באין לו כלבים וליכא חשש ספק חילול יו"ט דמותר לשחוט מטעם הואיל. ומ"מ דוקא ביכול לאכול מותר דאם אינו יכול לאכול אף דשייך הואיל שיהי' לצורך כלבים אעפ"כ אסור מדרבנן וכמבואר מדברי הגמ' בפסחים ד' מ"ט דאף לרבה במקום ששייך הואיל אסור מדרבנן אבל ביכול לאכול אף דיש חשש דילמא מטרפה בבדיקה לא הוי רק ספק איסור חילול מדרבנן דמדאורייתא אף דמטרפה ולית לי' כלבים ליכא חילול יו"ט מטעם הואיל וסד"ר לקולא. אבל באינו יכול לאכול ולית לי' כלבים אף דשייך הואיל נשאר וודאי איסור דרבנן וי"ל דלא התיר ר"ע אף במסוכנת וודאי איסור דרבנן של חילול יו"ט בפרט לאותו ה"א ממקום שטובחת אכילתה לא הי' שום הוכחה דהותר איסור דרבנן אכילה קודם בדיקת הריאה מחמת הפסד מסוכנת. ואף לפי האמת לפי דעת הב"י בא"ח סי' תצ"ח בפשט לשון הרמב"ם והטור ס"ל דלא שרינן לשחוט אא"כ יאכל כזית ממנו ולא הותר באינו רוצה לאכול ומטעם הואיל וע"כ היינו משום דעכ"פ אסור מדרבנן ולא הותר אף במקום הפסד. ואף דהטור מתיר שם במסוכנת לאכול בלא בדיקת הריאה צ"ל דשאני בדיקת הריאה דהיא רק מטעם היכא דאיכא לברורי וביו"ט ובמסוכנת ליכא לברורי וליכא כלל איסור דרבנן. משא"כ איסור דרבנן שיש במלאכה שאינה ניתרת מדאו' רק מטעם הואיל ולדעת היש"ש כאן סי' י"ב אליבא דת"ק. ולדינא בעינן שיעור שהות כדי לאכול ממנה כזית צלי כדרך ב"א אחרי הפשט וניתוח ודלא כהטור שמתיר אף באין שהות ביום לבודקה ולנתחה:

ובדברי הנ"ל יש ליישב קושי' עבודת הגרשוני המובא בשו"ת חות יאיר סי' ובכו"פ סי' ובשא"ר הנ"ל בחולין ד' ק"א ע"ב דדחי הגמ' דליכא למפשט דבה"ר אין בו משום ריסוק אברים מברייתא ושווין שאם נולד הוא ומומו עמו כו' די"ל דמיירי דהפריס ע"ג קרקע ומפרש רש"י שם שננערה לעמוד וקשה הא עדיין צריכה בדיקה והוי כעוף שנדרס וקשה לשיטת הר"ן והא"ז דפוסקים להלכה דמחזקינן ריעותא וי"ל דלעיל במס' ביצה ד' ו' ע"א דפריך וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט מפרש"י דתני' לקמן שמותר בו ביום לד"ה ומקשה הפ"י מה מקשה הגמ' ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה דילמא באמת בנולד מן הטריפה אסור לשוחטה ביו"ט והברייתא מיירי בנולד מן הכשרה. אבל באמת בירושלמי פ' א"צ הל' ד' איתא בזה"ל הא תני עגל בכור שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר ובאמת טעמא בעי למה תפס הירושלמי שנולד מן הטריפה ואי לאשמעינן דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם אין זה ענין גבי דינא דבכור. עכ"פ היוצא לנו מדברי הירושלמי שהברייתא הנ"ל מיירי בנולד מן הטריפה ואם דבגמ' דידן הברייתא נשנית בסתם יש לאוקמי דמיירי בנולד מן הטריפה וכמו דרצה הגמ' לאוקמי שם בחולין ביוצא דופן. א"כ משני שפיר בגמ' דמיירי בהפריס ע"ג קרקע. ואף דצריך בדיקה י"ל דהברייתא סובר כר"ע דהנפש אפי' בהמה במשמע א"כ אף שימצא טריפה בבדיקה ליכא חילול יו"ט דחזי לכלבים ולא את שאי מכלבים כיון שנולד מן הטריפה. ואף דמשעה שנולדה עד הבדיקה אתקצאי מכלבים. כיון דהבדיקה הוא רק מדרבנן הוי מקרי חזי לאדם כנ"ל עכ"פ לא היתה מוקצה ביה"ש ואין מוקצה לחצי שבת:

אמנם ז"א רק לשיטת הרמב"ם בפ"א מהל' בכורים הלכה ג' דמשמע שם דבכור בעל מום מותר תמיד לכלבים וכדמסיים שם מפני שהוא חולין ולכך לא דמי לבכור שנקרב ונמצא טריפה או קדשים פסולים. אבל לפי דברי התוס' לחד תירוצא בזבחים ד' ע"א ד"ה ובטריפה ובפסחים ד' כ"ט ד"ה אין פודין בכור טריפה שאינו ראוי לאדם אסור לכלבים אליבא דכ"ע נדחה תי' הנ"ל. וק"ל:

עוד בסוגי' הנ"ל בשיטה מקובצת מביא ראי' מכאן דמותר לאכול באומצא בלא מליחה דאל"כ מה מיקל ר"ע דהא שיעור מליחה כשיעור צלי' ונ"ל דלק"מ לדעת הרמב"ם דסובר דאסור לאכול בשר באומצא. דלדידי' מהני חליטה בחומץ דאין צריך רק שיעור מועט ויעוין בטור יו"ד סי' ס"ז: אבל קשה לי לפי דעת התבואות שור סימן כ"ז ס"ק א' דהוכיח מרש"י דסובר דאיסור אכילת בשר קודם שתמות הבהמה הוא מדרבנן (כמבואר בפרש"י בחולין קכ"א) הוא מסוגי' דהכא. דקשה לכאורה אע"ג דמסוכנת היא מ"מ לפעמים שוהא למות ואיך שרי בדאיכא שהות לחתוך מבית טביחתה ולאכול חי האיך יודע מתי תמות הבהמה כו' א"ו דאיסור אכילה קודם צאת נפשה הוא רק מדרבנן שלא יהא נראה כרעבתן ובמקום פסידא שרי כו' יעוי"ש. ולחזק ראיתו יש לומר דגם מדברי הת"ק מוכיח לפי מה שנראה מבואר מחידושי הרשב"א חולין ד' ל"ג ובר"ן שם דמחליטין מסברא דשיעור פירכוס אינו כמו שיעור מליחה ובישול אבל כדי שיעור מליחה וצלי' ומעט יותר יכול להיות התמהמהות הפירכוס (יעוין בפ"מ יו"ד סי' ע"ו בט"ז סק"ה) ולכך קאמר הגמ' הרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה כו' ומולחו יפה כו' וממתין עד שתצא נפשה. ושם איירי לפ"ד ברוצה לאכול צלי' א"כ קשה גם על הת"ק דאמר אם יש שהות ביום לאכול כזית צלי מה בכך דילמא תפרכס הרבה יותר משיעור צלי' לבד. א"ו דמותר לאכול מדאו' קודם שתמות הבהמה כנ"ל:

אבל קשה לפי החלטת הר"ן והרשב"א שם (וכן דעת התוס' לחד שינויא) אסור לאכול באומצא בלי מליחה בשר שחותך מבית השחיטה קודם שתצא נפשה ולפי דעת האחרונים ביו"ד סי' ס"ז הוא איסור דאורייתא. א"כ קשה מאי מוסיף ר"ע להקל אם שהה לאכול כזית חי מבית טביחתה הא יש לחוש דילמא תפרכס הרבה ואין לומר דיחתוך בשעת פירכוס הא הבשר שיחתוך מבית השחיטה קודם מיתת הבהמה אי אפשר לאכול באומצא אף ע"י חליטה בחומץ רק ע"י מליחה ושיעור מליחה כשיעור צלי' ולהוי שיעור של הת"ק דיכול לאכול כזית צלי מבשר שאינו במקום בית השחיטה:

ד' ל"ו ע"ב וד' ל"ז ע"א גמרא ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא תני רב יוסף לא נצרכה אלא ליתנם לכהן בו ביום. הרמב"ם משמיט הרבותא אפי' ליתנם לכהן בו ביום והשיג עליו הראב"ד בפ' כ"ג מהלכות שבת דין ט' ונראה לפענ"ד לתרץ דבפכ"ג הנ"ל דין י"ד מפרש הרמב"ם אין מקדישין כו' משום שהוא כמקח וממכר ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת יעוי"ש במ"מ. וק"ל לפי טעם הראשון שכתב הרמב"ם מאי מקשה הגמ' במס' זו לעיל ד' ט' לימא פליגא דשמואל אדאבוהו דאמר שמואל חלת חו"ל אוכל והולך וכו' ומפרש רש"י דלא הוי כמתקן. אמנם לפי טעם הרמב"ם דהוי כמקדיש לק"מ. וא"ל דזה תירוץ הגמ' דמשני שם אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עלי' שם שאסורה לזרים. דזה דוחק גדול שס"ד בגמ' שחלת חו"ל אינו קדוש כלל. בשלמא לפרש"י ניחא דס"ד אף שקדוש כיון שלא הי' מוכרח להפריש לצורך תיקון העיסה אינו בכלל, האיסור הפרשה דאסור משום מתקן וחידש רבא כיון דאסורה לזרים ושם תרומה עלי' איתא בכלל אין מגביהין כפרש"י שם דהיינו דלא פלוג רבנן. ונראה לי ליישב דבמס' שבת פ"ב ד' ל"ד איתא ספק חשיכה ספק אין חשיכה אין מעשרין את הוודאי כו' מפרש רש"י אע"ג דשבות בעלמא הוא קסבר גזרו על השבות אף על ביה"ש ומקשה התוי"ט דהא אנן פסקינן במשנה ג' פ"ג דעירובין כרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש יעוי"ש ועכ"פ קשי' תרי סתמי משניות אהדדי ורבי בעצמו סובר דלא גזרו על שבות בביה"ש וסתם דספק חשיכה כו' אין מעשרין. ונלפענ"ד עפ"י דאיתא בתשו' הריב"ש סי' קנ"ו על שנשאל אם לפדות בן בכור ביו"ט. משיב בזה"ל נראה שהוא אסור ואעפ"י שבהפרשת תרומות לא אסרו אלא משום דחזי כמתקן התם הוא מפני שא"צ אלא להפריש וא"צ להקנות ולתת לכהן מיד. אבל בפדיון הבן שמקנה לו הסלע בפדיון בנו זה וודאי דמי למו"מ ואעפ"י שתרומות שהופרשו כבר מותר לשלחם לכהן ביו"ט התם הוא שאין בעה"ב מקנה לו דבר שכבר הוא של כהן ואין לבעה"ב בהם אלא טוה"נ כו' יעוי"ש. ונ"ל דלא יתכנו דברי הריב"ש רק לשיטת הפוסקים דטוה"נ אינו ממון אבל להסוברים טוה"נ ממון הוי כמתנה גמורה מה שנותן הישראל לכהן. ועכצ"ל לשיטה זו דאינו כלל בגדר מו"מ דהוי חפצי שמים. א"כ רבא לשיטתי' דסובר דטוה"נ ממון כדאי' בנדרים פ"ה יעוין בש"ך חו"מ סי' ש"נ ע"כ סובר דליכא איסור מו"מ גבי הגבהת תרומות ומעשרות רק הטעם משום מתקן ורבא לשיטתי' דסובר במס' ביצה ד' י"ח דאיסור טבילת כלים משום מתקן דסובר דדבר דמחזי כמתקן אסור אף ביו"ט וא"צ לטעם מו"מ לאיסור הגבהת תרומות ומעשרות. משא"כ הרמב"ם דפוסק שם דלא כרבא משום דסובר אף דמחזי כמתקן הי' להתיר ביו"ט לצורך יו"ט וכדאיתא באריכות בתשו' מהר"י בן חביב סי' ט"ו ובשו"ת ש"א סי' ט"ו לכך הוצרך לטעם דמו"מ לאסור הגבהת תרומות ומעשרות ביו"ט. והולכת תרומות ומעשרות דמותר היינו לפי שפוסק הרמב"ם דטוה"נ אינו ממון כמבואר בש"ך הנ"ל ואינו נותן משלו כלום לכהן. לפי"ז רבא לשיטתי' הוצרך לתרץ מי לא מודה שמואל כו' דלדידי' ליכא למימר טעם דמו"מ דא"כ הי' לאסור גם הולכת תרומות ומעשרות ושמואל בעצמו פוסק כר' יוסי במס' ביצה ד' י"ב דב"ה מתירין הולכת תרומות ומעשרות ביו"ט. אמנם לשיטת רבי דסתם שם ד' י"ב במתני' דלא פליגי ב"ש וב"ה רק בהולכת מתנות ותרומות ומעשרות מודו ב"ה שאסור להוליך ביו"ט י"ל שסובר הטעם לאיסור משום מו"מ (ויתכן יותר לחד לישנא בנדרים ד' הנ"ל דסובר רבי טוה"נ ממון יעוי"ש) א"כ לפי"ז יש שני שבותים גבי הגבהת תרומות ומעשרות. ולפרש"י בערובין ד' ל"ה ע"א על דברי הגמ' במנעול וקשר במתני' כו' (יעוי"ש בתוס' ד"ה ובעי סכינא כו') מוכח דכ"ע מודים דעל ב' שבותים גזרו בביה"ש וכמפורש בברטנורה משנה ג' פ' ג' דעירובין ולכך סתם שפיר רבי ספק חשיכה כו' אין מעשרין. ורש"י בא לתרץ לפי דפסקינן כר' יוסי דמותר אליבא דב"ה הולכת תרומות ומעשרות א"כ ע"כ צ"ל דליכא איסור מו"מ גבי הגבהת ונתינת תרומות ומעשרות רק משום מתקן והוי רק שבות אחד וצ"ל כמ"ד דגזרו על שבות ביה"ש וק"ל ונ"ל דלכך לא סתם רבי הך דינא דספק חשיכה כו' רק בשבת ולא ביו"ט דביו"ט ליכא שבות דמתקן רק משום מו"מ ולא גזרו ביה"ש על שבות אחד. ונוכל לומר עוד למ"ד דסובר דטוה"נ ממון ליכא איסור מו"מ רק בעת הנתינה לכהן משא"כ בעת הפרשה דעדיין לא יצאה מרשות ישראל דיש לו בו טוה"נ דהוא ממונו ולחד לישנא בנדרים ד' הנ"ל מחייב רבי באוכל טבלים לשלם דמי כולו לישראל כדמפרש שם ברש"י והרא"ש דהוי עדין ככולו שלו ויעוי"ש בר"ן ובפרט לשיטת המג"א סי' ש"ו ס"ק א' דמפרש דברי הכלבו דלכך לא שייך איסור ממצוא חפצך בהקדשו' דידן כיון דיש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו ויש להמקדיש ג"כ חלק בו יעוי"ש וא"ל לפי"ז להך לישנא בנדרים דסובר רבי טוה"נ ממון א"כ ליכא בהפרשה לבד איסור מו"מ א"כ אמאי אין מעשרין בספק חשיכה ולא יתן לכהן ולא יהי' רק שבות דמתקן דשרי ביה"ש דז"א דהא אם יהי' אסור הנתינה לכהן ממילא לא יהי' לו רשות להאכיל לכהן בביתו. וכמבואר במס' ביצה ד' י"ב בתוס' ד"ה אין מוליכין יעוי"ש במהרש"א ומהר"ם מלובלין באריכות ובפ"י שם ויעוין בפי' הרמב"ם והר"ש על המשנה ד' פ"ד דדמאי א"כ יהי' התרומה הנפרשת באיסור אכילה לכהן כל השבת ואסורה בטלטול דהא דמותר לישראל לטלטל תרומה בשבת משום דחזי לכהן כדאיתא בשבת ד' קכ"ז ע"ב א"כ איכא גם שבות דטלטול בעת הפרשה. וראי' לזה מהא דאיתא ביומא ד' פ"ג ע"ב אפשר בחולין פשיטא לא צריכא בשבת. בשבת נמי טלטול בעלמא הוא יעוי"ש בכפת תמרים שעמד בזה דלא מצינו בשום מקום טעם איסור טלטול גבי הפרשת תרומות ומעשרות. והאמת יורה דרכו דמיירי התם דלא הי' חולה מבעוד יום. א"כ אף דמותר ההפרשה לצורך החולה שנחלה בשבת אעפ"כ לא יהי' התרומה הנפרשת מותר לכהן בו ביום ואסור בטלטול. משא"כ אם לא טעם אחר לאסור ההפרשה לא הי' צד לאסור ההפרשה משום טלטול כיון דאחרי ההפרשה יהי' ראוי לכהן בו ביום. וסרה בזה תלונת המחבר כפת תמרים הנ"ל וק"ל:

אמנם לכאורה תקשה על הא דאיתא ביבמות ד' צ"ג ע"א א"ל שפיר עבדת דתניא למען תלמד ליראה את ד' אלקיך כל הימים אלו שבתות וי"ט למאי הילכתא אילימא לעשורי ומיכל אצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן כו' וקשה כיון דמדאורייתא וודאי ליכא איסור שבות דמתקן א"כ אף אם הי' איסור טלטול דאו' אין כאן שום איסור טלטול ונ"ל בדרך פלפול כשנדקדק תחילה דאמאי לא אמר רבי חייא איצטריך קרא למשרי שבות בעלמא ויוכלל בזה כל איסורי השבותין שיש גבי הפרשת תרומות ומעשרות וברש"י שם מפרש בהדיא וכי איצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן דהפרשת מעשרות בשבת אינו אלא משום שבות דתנן אלו הן משום שבות כו'. אמנם לפי דברינו הנ"ל יש ליישב דרש"י בביצה ד' ל"ז מפרש לחד לישנא דלכך לא הוי במקדיש גזירה לגזירה דמו"מ אתי' מפסוק דממצוא חפצך יעו"ש בתוס' ובאמת נראה מדברי הפוסקים דהוא רק איסור נביאים ולא מן התורה אמנם בפ"מ על א"ח סי' ש"ז במשבצות זהב רוצה להסב דעת התוס' במס' שבת ד' ק"נ ד"ה ודיבור מי אסור כו' דסוברים דכל הנלמד מפסוק ממצוא חפצך אסור מדאורייתא (דליכא דכתיבא בנביאים דלא רמיזא באורייתא) וע"ז מקשה הגמ' ודיבור מי אסור מדאורייתא דהא חזינן דשרו רבנן כמה דברים. ומתרץ הגמ' לעולם מדאורייתא אסור והני דברים המותרים נלמד מפסוק ממצוא חפצך כו' דחפצי שמים מותר וכן מטין דברי הצ"צ בשו"ת סי' כ"ח דתענוג בשבת מן התורה הנלמד מפסוק הנ"ל וקראת לשבת עונג דכתיב בישעי' יעוי"ש. לפי"ז הי' יכולין לומר דליראה את ד' אלקיך כל הימים קאי להתיר הפרשת תרומות ומעשרות דהו"א לאסור משום דהוי מו"מ ושרי' קרא משום דהוי חפצי שמים להתענג בשבת. אמנם אם נאמר דטוה"נ ממון ליכא בהפרשה הוצאה מרשותו רק בעת נתינה לכהן ולא צריך קרא להתיר ההפרשה דמהיכי תיתי לאסור דהא יכול להפריש ולא למסור לכהן. וא"ל כיון דיהי' אסור למסור לכהן ממילא יהי' אסור לכהן לאכלו בבית ישראל א"כ ישאר תרומה הנפרשת באיסור מוקצה שאסור בטלטול ויש בהפרשה איסור טלטול ולזה מקשה ר"ח איצטריך קרא למשרי טלטול דרבנן. ולפי"ז יש לתרץ מה שהי' קשה לי לכאורה לפי דברי דלמ"ד טוה"נ ממון ל"ש לתא דאיסור מו"מ בעת הפרשה רק בעת הנתינה א"כ אמאי קאמרי ב"ה בד' י"ב לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתן תאמר במתנות שזכאי בהרמתן עכ"ל איך מדמו נתינה להפרשה דהפרשה בדין הוא שיהי' מותר כיון דלא הי' אפשר מאתמול דטוב יותר לאכול פת חמה. משא"כ לגבי הנתינה דיש איסור לתא דמו"מ מה שאינו שייך. בעת הפרשה אמנם לפי הנ"ל י"ל דאי לא היינו מתירין להוליך החלה ביו"ט א"כ הי' החלה אסורה בטלטול משום מוקצה והיינו צריכין למנוע גם ההפרשה וא"ל ב"ה כיון שזכאי בהרמתן ע"כ הוצרכו רבנן להתיר גם הנתינה לכהן. וי"ל ג"כ דלכך מדמו ב"ש נתינת חלה לתרומות ומעשרות דב"ש לית להו מוקצה כי האי. יעוין בריש ביצה ודו"ק. נחזור לענין הראשון לפי המבואר בתשו' מהרלב"ח סובר הרמב"ם דאין לאסור ביו"ט שום דבר מחמת דמיחזי כמתקן כיון דשרי תקוני אוכל נפש ביו"ט לכך הוצרך להמציא עוד טעם לאסור הפרשת תרומות ומעשרות משום מו"מ. אמנם י"ל לפי שיטת הרמב"ם שפוסק בהלכות יו"ט דמכשירין שאפשר לעשותן בערב יו"ט אסור לעשותן ביו"ט יש לאסור הפרשת תרומות ומעשרות ביו"ט משום מתקן דנהי דמה שמתקן הישראל חלקו אינו בכלל מכשירין. אמנם במה שמתקן חלקו של הכהן אם לא יתנו לכהן הוי תיקון שלא לצורך יו"ט. וא"ל דעי"ז מתוקן חלקו של ישראל. זה הוי בכלל מכשירין והי' יכול לעשות בערב י"ט וז"ש הגמ' אין מפרישין תרומות ומעשרות פשיטא ר"ל מדכללינהו במתניתן בהדי הקדש וערכין וחרמות נראה שחידשה מתני' לאסור משום לתא דמו"מ תפ"ל דבלא"ה אסור משום מתקן דהא מתקן חלקו של הכהן ע"ז מתרץ רב יוסף לא צריכא אפי' ליתן לכהן בו ביום א"כ הוי ג"כ לצורך יו"ט ול"ש איסור דתיקון אעפ"כ אסור משום מקח וממכר. ורב יוסף לשיטתו דלית לי' לטעם גבי טבילת כלים כדאי' במס' ביצה ד' י"ח וא"ל דהא התם גבי טבילת כלים הוי רק מכשירין כבר הרגיש בזה מהרלב"ח יעוי"ש תירוצו. ואחר שהרמב"ם מפרש הטעם משום מו"מ לא הי' צריך לבאר דאף ליתן לכהן בו ביום אסור דאדרבא רבותא טפי לאסור משום מו"מ אף בהפרשה לחוד ומכש"כ כשמוציא לגמרי מרשותו ונותנו לכהן ובפרט כי עיקר הדין דאיסור הפרשת תרומות ומעשרות ביאר בהלכות שבת (יעוין בפ"ד מהלכות יו"ט) ובשבת ליכא שום הו"א להתיר בנתינה לכהן דמתקן אסור בשבת ודו"ק:

תוכן העניינים

ברוך שאמר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה