פרק צא · אות ה
ה דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, כְּתִיב (משלי יא, כו): מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, זֶה פַּרְעֹה. וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר, זֶה יוֹסֵף. יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, זֶה פַּרְעֹה, שֶׁגָּנַז הַתְּבוּאָה בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן וְהָיוּ הַבְּרִיּוֹת מְקַלְּלִין אוֹתוֹ. אֲבָל יוֹסֵף זָן אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן כָּרוֹעֶה הַזֶּה שֶׁמַּנְהִיג אֶת צֹאנוֹ, עָלָיו אָמַר דָּוִד (תהלים פ, ב): רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף, כְּשֶׁהָיָה רָעָב בִּימֵי דָוִד בִּקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים נְהֹג אֶת צֹאנְךָ כְּיוֹסֵף שֶׁזָּן אֶת הָעוֹלָם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. כֵּיוָן שֶׁחָזַק הָרָעָב בָּאָרֶץ נִתְקַבְּצוּ הַמִּצְרִים וּבָאוּ אֵצֶל יוֹסֵף אָמְרוּ לוֹ תְּנָה לָנוּ לֶחֶם, אָמַר לָהֶם אֱלֹהַי אֵינוֹ זָן אֶת הָעֲרֵלִים, לְכוּ וּמוֹלוּ אֶת עַצְמְכֶם וְאֶתֵּן לָכֶם. הָלְכוּ אֵצֶל פַּרְעֹה וְהָיוּ צוֹעֲקִים וּבוֹכִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא, נה): וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וְאָמַר (בראשית מא, נה): לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ, אָמְרוּ לוֹ הָלַכְנוּ אֶצְלוֹ מְדַבֵּר אֵלֵינוּ דְּבָרִים רֵיקִים וְאוֹמֵר מוֹלוּ אֶת עַצְמְכֶם, אָמַר לָהֶם שׁוֹטִים לֹא כָךְ אָמַרְתִּי לָכֶם מִתְּחִלָּה עִבְדוּהוּ וּקְנוּ לְעַצְמְכֶם תְּבוּאָה, וְכִי לֹא הָיָה קוֹרֵא לָכֶם כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שְׁנֵי הַשֹּׂבַע וְצִוָּה לָכֶם הֱיוּ יוֹדְעִים שֶׁרָעָב בָּא, אַתֶּם פָּשַׁעְתֶּם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם, מִפְּנֵי מָה לֹא הִנַּחְתֶּם בְּבָתֵּיכֶם תְּבוּאָה שֶׁל שְׁנַיִם וְשָׁלשׁ וְאַרְבַּע שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ כָּל תְּבוּאָה שֶׁהָיָה בְּבָתֵּינוּ הִרְקִיבָה. אָמַר לָהֶם לֹא נִשְׁתַּיֵּר לָכֶם קֶמַח מֵאֶתְמוֹל, אָמְרוּ לוֹ אַף פַּת שֶׁהָיָה בַּסַּל הִרְקִיב. אָמַר לָהֶם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ, אָמַר לָהֶם אִם גּוֹזֵר עַל הַתְּבוּאָה וְנִרְקֶבֶת שֶׁמָּא יִגְזֹר עָלֵינוּ וְיַהַרְגֵנוּ. אָמַר לָהֶם לְכוּ אֶל יוֹסֵף, אִם יֹאמַר לָכֶם חִתְכוּ מִבְּשַׂרְכֶם שִׁמְעוּ לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. (בראשית מא, נו): וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי, רָאוּי הָיָה לַמִּקְרָא לוֹמַר עַל הָאָרֶץ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר עַל פְּנֵי, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא הִתְחִיל הָרָעָב אֶלָּא בָּעֲשִׁירִים, שֶׁאֵין פְּנֵי הָאָרֶץ אֶלָּא עֲשִׁירִים, לְכָךְ נֶאֱמַר (משלי יא, כו): מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, בִּזְּמַן שֶׁאָדָם עָשִׁיר יֵשׁ לוֹ פָּנִים שְׂמֵחִים לִרְאוֹת אֶת חֲבֵרוֹ, וּבִזְמַן שֶׁאָדָם עָנִי אֵין לוֹ פָּנִים לִרְאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר: מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם.