פרק פה · אות ז
ז וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף (בראשית לח, יד), שְׁתַּיִם הֵן שֶׁנִּתְכַּסּוּ בְּצָעִיף, תָּמָר וְרִבְקָה, וּשְׁתֵּיהֶן יָלְדוּ תְּאוֹמִים, רִבְקָה (בראשית כד, סה): וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס. תָּמָר, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אָמַר רַבִּי אַמֵּי חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצָאנוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ פֶּתַח עֵינַיִם, וּמַה הוּא בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁתָּלְתָה עֵינֶיהָ בְּפֶתַח שֶׁכָּל הָעֵינַיִם תְּלוּיוֹת בּוֹ, וְאָמְרָה יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי שֶׁלֹא אֵצֵא מִן הַבַּיִת הַזֶּה רֵיקָנִית. דָּבָר אַחֵר, בְּפֶתַח עֵינַיִם, מְלַמֵּד שֶׁפָּתְחָה לוֹ אֶת הָעַיִן, אָמְרָה לוֹ טְהוֹרָה אֲנִי וּפְנוּיָה אָנִי.