חלק - א · נ. מדת הדין מחיבת סבר פנים יפות
שַׁמַּאי אוֹמֵר, ...וֶהֱוֵי מְקַבֵּל כָּל אָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת (אבות א, טו). [פֵּרַשׁ רַבֵּנוּ יוֹנָה: שֶׁיַּרְאֶה לָהֶם פָּנִים שֶׁל שִׂמְחָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ]. אָמַר מוֹרֵנוּ הַגָּאוֹן הַצַּדִּיק רַבִּי אֵלִיָּהוּ דֶּסְלֵר זַצַ"ל: הָיִינוּ מְצַפִּים שֶׁמַּאֲמָר זֶה יֵאָמֵר מִפִּי הִלֵּל, שֶׁאָמַר הֱוֵי אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, וְלֹא מִפִּי שַׁמַּאי, שֶׁמִּדָּתוֹ הִיא מִדַּת הַדִּין.
אֶלָּא לוֹמְדִים מִכָּאן, שֶׁדַּוְקָא מִדַּת הַדִּין מְחַיֶּבֶת אֶת סֵבֶר הַפָּנִים יָפוֹת. זֶה מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב לָתֵת לְכָל אֶחָד, כִּי זֶה מַגִּיעַ לוֹ. עַל יְדֵי סֵבֶר פָּנִים חֲמוּרוֹת וַעֲצוּבוֹת אֲנִי עָלוּל לְצַעֵר בְּנֵי אָדָם. נֶאֱמַר בְּסֵפֶר יְרֵאִים (עמ' היראה סימן נא): "וּכְשֵׁם שֶׁיֵּשׁ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים, יֵשׁ אוֹנָאָה בְּעַיִן רָע, שֶׁמַּרְאֶה פָּנִים רָעִים, שֶׁמָּסוּר לַלֵּב".