חלק - א · ט. קנאה מתוך צרות עין
לִפְעָמִים, הַקִּנְאָה, שֶׁתּוֹצְאוֹתֶיהָ שִׂנְאָה, נוֹבַעַת מִצָּרוּת עַיִן. דָּבָר זֶה חָמוּר בְּיוֹתֵר, שֶׁאָדָם יִשְׂנָא אֶת חֲבֵרוֹ עַל לֹא עָוֶל בְּכַפָּיו - אֶלָּא מִסִּבַּת הַצְלָחָתוֹ וְשִׂגְשׂוּגוֹ, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּלוּי בּוֹ כְּלָל, אֶלָּא מַתְּנַת שָׁמַיִם.
אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הִשְׁתַּבַּח בַּתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה לְנֶצַח נְצָחִים עַל טוּבַת עַיִן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּמַלְכוּת אָחִיו הַצָּעִיר - משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" - כָּךְ הֵעִיד עָלָיו הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת לֵב, שֶׁלִּבּוֹ נָקִי וְשָׂמֵחַ בְּמַלְכוּת אָחִיו הַצָּעִיר מִמֶּנּוּ. וּנְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ זֹאת, וְכִי דָּבָר זֶה קַל הוּא? אַהֲרֹן הַכֹּהֵן רוֹאֶה שֶׁהַשְּׁכִינָה בָּחֲרָה לָהּ אֶת אָחִיו הַצָּעִיר לִהְיוֹת מוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת נְבִיא ה' וְשׁוֹמֵעַ דִּבְרֵי ה', וְהוּא רַק כִּסְגָן, וּבְכָל זֹאת נָהַג בְּאָחִיו בְּמִדַּת עַיִן טוֹבָה.
אָדָם מְקַבֵּל הַזְמָנָה מִידִידוֹ עַל חֲתֻנָּתוֹ אוֹ עַל חֲתֻנַּת בְּנוֹ, וְאוֹתוֹ אָדָם בָּא לַחֲתֻנָּה, מְחַיֵּךְ לַחֲבֵרוֹ, וּבִמְאוֹר פָּנִים מְאַחֵל לוֹ "מַזָּל טוֹב", אוּלָם בְּלִבּוֹ מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, קָשֶׁה לוֹ לְהַשְׁלִים עִם שִׂמְחַת חֲבֵרוֹ, הַקִּנְאָה מוֹצִיאָה אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם, וּבִפְרָט שֶׁהוּא עֲדַיִן לֹא זָכָה לְהִנָּשֵׂא אוֹ בְּנוֹ מְעֻכָּב מִלְּהִנָּשֵׂא וְרוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מִסְתַּדֵּר - קָשֶׁה לוֹ. וְיֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה שֶׁהַקִּנְאָה כָּל־כָּךְ מִשְׁתַּלֶּטֶת עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁנִּכָּר עַל פְּנֵיהֶם אִי שְׂבִיעוּת רָצוֹן, כְּאִלּוּ לָקְחוּ לָהֶם אֶת הַמַּזָּל, וִיכוֹלִים לְהַגִּיעַ עַד נִדּוּדֵי שֵׁנָה בַּלַּיְלָה מֵעָגְמַת נֶפֶשׁ עַל הַצְלָחַת הַשֵּׁנִי.
וּפְעָמִים רַבּוֹת שָׁמַעְתִּי מִידִידִים שֶׁלֹּא הוֹפִיעוּ בַּחֲתֻנַּת יְדִידֵיהֶם, שֶׁתְּשׁוּבָתָם הָיְתָה: לֹא הָיִיתִי מְסֻגָּל לָבֹא לַחֲתֻנָּה וְלִרְאוֹת בְּשִׂמְחַת יְדִידִי בִּזְמַן שֶׁאֲנִי מְעֻכָּב מִנִּשּׂוּאַי.
אוֹ כְּמוֹ כֵן אָדָם שׁוֹמֵעַ עַל יְדִידוֹ שֶׁנּוֹלָד לוֹ בֵּן וְהוּא לֹא זָכָה לְהִפָּקֵד - צַר לוֹ כְּאִלּוּ שָׁמַע אֵיזוֹ בְּשׂוֹרָה רָעָה.
אָדָם רוֹאֶה בְּבֹקֶר בָּהִיר אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בָּא לָעֲבוֹדָה עִם מְכוֹנִית חֲדָשָׁה - חוֹשְׁכִים עֵינָיו. מָה? הוּא קָנָה מְכוֹנִית חֲדָשָׁה? אֵיךְ? מֵאֵיפֹה הָיָה לוֹ כֶּסֶף? כַּמָּה טוֹב לוֹ! כַּמָּה מְאֻשָּׁר הוּא! וְלוֹקֵחַ לוֹ כַּמָה יָמִים רַק לְעַכֵּל אֶת טוֹבַת וַהֲנָאַת חֲבֵרוֹ, וּבְכַמָּה יָמִים אֵלּוּ אֵין הוּא מְסֻגָּל כִּמְעַט אֲפִלּוּ לְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וּלְהִסְתַּכֵּל עָלָיו. שְׁנָתוֹ אֵינָהּ שֵׁנָה, אֲכִילָתוֹ אֵינָהּ אֲכִילָה, עַד שֶׁמִּתְאוֹשֵׁשׁ מֵהַ"מַּכָּה" הַנּוֹרָאָה, שֶׁהִיא "טוֹבַת חֲבֵרוֹ וְשִׂגְשׂוּגוֹ".
וְכָל זֶה נוֹבֵעַ מֵחֹסֶר הַכָּרָה בְּאַפְסִיּוּת הָעוֹלָם הַזֶּה וּבַחֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא. לוּ הָיָה יוֹדֵעַ אָדָם שֶׁהָעֲרָכִים הַנִּפְסָדִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה אָכֵן בֶּאֱמֶת חַסְרֵי עֵרֶךְ הֵמָּה וְלֹא שָׁוֶה לְהִצְטַעֵר עֲלֵיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן לְקַנֵּא בִּשְׁבִילָם בַּאֲחֵרִים וּלְהַטִּיל בָּהֶם עַיִן הָרָע, וּלְעֻמָּתָם מֻנָּח בְּיָדוֹ עֲרָכִים נִפְלָאִים שֶׁל תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁאוֹתָם אַף אֶחָד לֹא לוֹקֵחַ לוֹ וְלֹא סוֹחֵב מִמֶּנּוּ, וּבְיָדוֹ לִפְשֹׁט יָד וְלִטֹּל כַּמָּה שֶׁרוֹצֶה מֵהֶם וַהֲרֵי הֵם לְפָנָיו - לֹא הָיָה מַחֲלִיף כְּלֵי זָהָב בִּכְלֵי גְלָלִים.
וּבִפְרָט שֶׁעָלֵינוּ לָדַעַת! נֶאֱמַר: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (משלי כב, ט). בְּכָךְ שֶׁאָדָם מַטִּיל עַיִן הָרָע בַּחֲבֵרוֹ - מַפְסִיד לְעַצְמוֹ וּמַרְחִיק אֶת בִּרְכַּת שָׁמַיִם מִמֶּנּוּ, וְאִלּוּ טוֹב הָעַיִן הוּא יְבֹרַךְ, וּמַמְשִׁיךְ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ בַּכֹּל מִכֹּל.