אור ברסלב
בקע לגולגולת (שס) מסכת בבא מציעא דף כא.

בקע לגולגולת (שס)· רבי אליהו אלמאליח

מסכת בבא מציעא דף כא.

מסכת בבא קמא דף פח:

(דף כ"א ע"א) מצא פירות מפוזרין וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן קב בד' אמות דנפיש טרחייהו לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו אפקורי אפקר להו בציר מהכי טרח וחזר אתי ושקיל להו ולא מפקר להו בעי ר' ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו קב בד' אמות טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו חצי קב בב' אמות כיון דלא נפיש טרחייהו לא מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וחצי קב בב' אמות כיון דלא חשיבו מפקר להו קביים בשמונה אמות מהו קב בר"א טעמא מאי משום דנפיש טרחייהו וכ"ש קביים בשמונה אמות כיון דנפישא טרחייהו טפי מפקר להו או דילמא משום דלא חשיבי וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבו לא מפקר להו קב שומשמין וכו' קב תמרי וכו' מאי תיקו. עכ"ל הש"ס. האי ארבע אמות ושתי אמות ושמנה אמות דקאמר הש"ס סתמם כפירושם כמו בכל התורה כולה שהם ארבע אמות על ארבע אמות ושתי אמות על שתי אמות ושמנה אמות על שמנה אמות וכן מצאתי הדבר מפורש בהרא"ש שכתב וז"ל בעי רב ירמיה חצי קב בשתי אמות על שתי אמות דזוטר בממון וזוטר בטורח קביים בח' אמות על ח' אמות דנפיש בממון ונפיש בטורח וכו' עכ"ל הרי דהרא"ש מפרש האי שתי אמות והאי ח' אמות הוא שתי אמות על ב' אמות וח' אמות על ח' אמות אבל בד' אמות לא הוצרך הרא"ש לפרש לפי שד"א המוזכרים בכ"מ סתמם כפירושם שהם ד"א על ד"א כמו ד"א של אדם קונות לו וכיוצא וא"כ גם הריב"א ז"ל לא ילך אלא בשיטתו כדרכו בכ"מ שהולך בשיטת אביו ז"ל והנה הריב"א ז"ל כתב בסי' ר"ס וז"ל המוצא במקום הגורן שדשו התבואות קב חטין מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות או יותר הרי הם שלו מפני שטורח על הבעלים באספם ומתייאשים מהם אבל אם הקב מפוזר בפחות מד"א או יותר על קב בד"א לא יגע בהם שיבאו בעליהם ויטלום וחצי קב חטין מפוזר בשתי אמות או קביים בשמנה אמות או קב שומשמין וכו' מבעיא אם שרי ליטלן או לא ולא אפשיטא ואסירי עכ"ל. מוכרחים אנו לומר דהאי בשתי אמות ושמנה אמות דכתב הטור הוא שתי אמות על שתי אמות ושמונה אמות על שמונה אמות ולא הוצרך לפרש דסתמו כפירושו ועוד שהרי הרא"ש כתב כן בפירוש והוא הולך בשיטתו לעולם. והגאון מרדו"ך ז"ל כתב בדרישתו וז"ל המוצא במקום הגורן כו' קב חטין מפוזר בד' אמות על ד"א כו' מש"כ מפוזר בד' על ד' ליתא בגמ' גם לא ברי"ף ורמב"ם אבל רבינו למדו מהתו' שכתבו ז"ל חצי קב בב' אמות מהו תימא הלא בקב בד"א הוה נמי חצי קב בב' אמות ומאי קמבעיא ליה דאם נאמר דטרח איניש על חצי קב בב' אמות לא הוה אמרינן דקב בד' הוה יאוש כולו (ופשוט דהאי קושיא של תו' אינו אלא על חצי קב בב' אמות אבל מה שמבעיא להגמ' בב' קבין בח' אמות לק"מ דשם שפיר קמבעיא דילמא דוקא על קב אינו מקפיד בטרחת ארבע אמות אבל קביים שהם חשובים ודאי קפיד ויהדר אחריהן וכיון דיהדר על מקצתן יהדר על כלן) וי"ל דכיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בד"א יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל א"כ קב בד"א מרובעים הוי חצי קב בב' אמות רוחב וד' אמות אורך והכא בעי חצי קב בב' אמות על ב' אמות עכ"ל וס"ל לרבנו דבהאי א"נ לא באו התוס' לחדש אלא דהאי חצי קב דקמבעיא ליה ר"ל ב' על ב' משא"כ לשנוייא קמא אבל מה שכתבו קב בד' אמות מרובעים הוא פשיטא גם לשנויא קמא גם מה שמסיק הגמ' וקאמר חצי קב בב' ר"ל בחצי שיעור הנ"ל דהיינו ב' על ד' ומ"ה כתב רבינו ברישא ד' על ד' ואח"ך באבעיא סתם וכתב וחצי קב בב' אמות ולא כתב ב' על ב' משום דס"ל כשנויא קמא דתו' ולפי אותו שנויא ר"ל ב' על ד' דלשנויא בתרא הוא דוחק דא"כ למה קמבעיא בע"ב ולא קמבעיא בשנים רוחב על ג' אמות אורך ועוד לא ה"ל להגמ' לסתום אלא לפרש האבעיא ואי משום דסתם שנים ר"ל ב' על ב' כמ"ש קב בד' דר"ל ד' על ד' ז"א דהא ודאי מאי דקמבעיא ליה קביים בח' אינו ר"ל ח' על ח' אלא ח' על ד' כמ"ש לעיל דעל אותה אבעיא לא מקשה מדי ולמה ליה למבעי בח' על ח' ולא בח' על ד' ואי משום רבותא א"כ ה"ל למבעיא נמי בח' על י' או בע"א ומ"ה תפס רבינו שנויא קמא דתו' לעיקר וגם משום דלשנויא קמא יהיו בשניהם לחומרא דבקב בד"א הוא של המוצא וה"ל לחומרא דאינו שלו אם לא כשהוא מפוזר בד' על ד' ובחצי קב בשני אמות דלא נפשטה האבעיא וקי"ל דאסור לקחתו וכמש"ר הוה נמי חומרתו דאפי' בשני אמות על ד"א אסור להמוצאו לקחתו וק"ל עכ"ל הרב דרישה ז"ל. גם בפרישה כתב וז"ל ומ"ש מפוזר בארבע אמות על ד"א הוא מדברי התו' וממילא מה שסיים וכתב האבעיא בחצי קב בב"א ר"ל בב' על ד' ואפ"ה אינו של המוצאו ועבד"ר שם ביארתי עכ"ל. ולפי דעתי ואם דל הוא שכל דברי הגאון ז"ל מראשן לסופן אינן אלא מן המתמיהין תחלה וראש מ"ש בתחלת דבריו מש"ר מפוזר בד' על ד' ליתא בגמ' גם לא ברי"פ והרמב"ם אבל רבינו למדו מהתו' וכו'. ואני אשאל את הגאון ז"ל והתוס' ממי למדו לומר כן ומן המקום שלמדו התוס' למד גם רבינו בעה"ט ז"ל ועוד היעלה על השכל דהאי ארבע אמות דקאמר הש"ס אינו ד' על ד' ואלא מאי הנוכל לומר שהוא ד' על ג' או ד' על ב' א"כ נאמר ג"ך שהוא ד' אמות אורך על חצי אמה רוחב או על טפח או חצי טפח רוחב אלא ודאי דסתמו כפירושו דבכל מקום שנזכרו ד' אמות בש"ם הם ד' על ד' דוק ותשכח בכל המקומות שנזכרו ד' אמות ותמצא בבירור שהם ד' על ד' ואין צריך לזה לימוד מהתוס' ותמהני על הגאון ז"ל איך חשב כזאת על רבינו בעה"ט ז"ל דהוו נהירין ליה שבילי דתלמודא שיצטרך ללמוד איזה דבר מדברי התוס'. ועוד מאי דפשיטא ליה להגאון מרדו"ך ז"ל דמאי דכתב רבינו בעה"ט וחצי קב מפוזר בשתי אמות מבעיא ר"ל בשתי אמות על ארבעה וכתב ע"ז וז"ל ומ"ה כתב רבינו ברישא ד' על ד' ואח"ך באבעיא סתם וכתב וחצי קב בשתי אמות ולא כתב שתים על שתים משום דס"ל כשנויא קמא דתוס' וכו' עכ"ל הם דברים תמוהים דמלבד שהם הפך דברי הרא"ש אביו ז"ל דכתב בפירוש שהבעיא היא בשתי אמות על שתי אמות והריב"ה בנו ז"ל הוא הולך בשיטתו לעולם אלא דהסברא היא כלפי לייא דאדרבא מדסתם וכתב וחצי קב מפוזר בשתי אמות סתמו כפירושו דר"ל שתי אמות על שתי אמות דאי כוונתו היא שתים על ארבע הו"ל לכתוב כן בפירוש ולא לסתום. וכזה וכזו יש לתמוה עליו במאי דפירש בדברי הש"ס וכתב וז"ל ולפי אותו שנויא ר"ל ב' על ארבעה דלשנויא בתרא הוא דוחק וכו' ועוד לא ה"ל להגמ' לסתום אלא לפרש האבעיא וכו' עכ"ל. דאדרבא מדסתם ולא פירש סתמו כפירושו דר"ל ב' על ב' דאי ר"ל ב' על ארבעה הו"ל לפרש ולא לסתום. ועוד מאי דכתב וז"ל ואי משום דסתם שנים ר"ל ב' על ב' כמ"ש קב בד' דר"ל ד' על ד' ז"א דהא ודאי מאי דקמבעיא ליה קבים בח' אינו ר"ל ח' על ח' אלא ח' על ד' כמ"ש לעיל וכו' עכ"ל. הרי דהגאון ז"ל מביא ראיה דהאי חצי קב בשתי אמות ר"ל ב' על ד' ולא ב' על ב' מקבים בח' דודאי ר"ל ח' על ד' ולא ח' על ח' אף חצי קב בשתי אמות ר"ל ב' על ד' ולא ב' על ב' ואחר המח"ר ערבך ערבא צריך דהא הרא"ש כתב בפירוש דהאי קבים בח' אמות דבעי הש"ס הוא ז' על ח' כמ"ש בדבריו שהבאתי לעיל. ומאי דהכריח הגאון ז"ל דהאי ח' אמות ר"ל ח' על ד' ולא ח' על ח' דא"כ למה ליה למבעי בח' על ח' ולא בח' על ד' ואי משום רבותא א"כ הו"ל למבעי נמי בח' על י' או בע"א. אחר המח"ר אין זה הכרח דאטו הש"ס כי רוכלא לחשיב וליתני והש"ס נקט דרך קצרה בבעייתו על דברי ר' יצחק דקב בד' אמות הוי יאוש דודאי ר"ל ד' על ד' ובעי ר' ירמיה חצי קב בשתי אמות על שתי אמות וקבים בשמנה אמות על שמנה אמות ולא חש לדקדק כל כך ולעולם אימא לך דהאי שתי אמות הוא ב' על ב' והאי ח' אמות הוא ח' על ח'. ועוד דהשתא נמי לפי פירוש הגאון ז"ל דהאי ח' אמות הוא ח' על ד' למה בעי דוקא בח' על ד' ולא בח' על ח' או בענין אחר אלא ודאי דהש"ס נקט דרך קצרה בסתם אמות בכל מקום דהם אמות מרובעות ואנו נכניס בבעיא כל מה שהוא סברא להכניס. באופן שדברי הגאון ז"ל שגבו ממני ולא יכולתי להולמם מכח הקושיות הנ"ל והגדולה היא שפירש דברי רבינו בעה"ט ז"ל הפך אביו הרא"ש ז"ל והוא הולך בשיטתו לעולם. ואשר אני אחזה לי דאעיקרא דדינא פרכא שהגאון ז"ל הבין בדברי התוס' ז"ל שבתירוצם הראשון מפרשים בעיית' חצי קב בשתי אמות ר"ל שתי אמות על ד' ובתירוצם השני מפרשים דר"ל שתי אמות על ב' וכתב הגאון שרבינו בעה"ט נקיט לעיקר תירוצם הראשון וכמ"ש. ואנא זעירא לבבי לא כן ידמה אלא שהתוס' מתחלה ועד סוף ס"ל דהאי שתי אמות דקאמר הש"ס הם שתי אמות על שתי אמות כסתם אמות בכל מקום ובזה לא נתחלפה סברתם. אלא שבקושייתם הוה ס"ל דכיון דאמרינן דקב בד' אמות הוא שלו בכלל מאתים מנה שהרי בקב בד' אמות הוה נמי חצי קב בשני אמות ואי הוה אמרינן דחצי קב בב' אמות טרח איניש עליה ולא נתייאש ממנו ועתיד לחזור עליו למה אמרינן דקב בד' אמות הוה יאוש כולו אלא ודאי דלא טרח איניש על חצי קב בב' אמות והוי יאוש ומאי קמבעיא ליה ואף דהתם בקב בד"א הוה חצי קב בשתי אמות על ארבע והבעיא היא בקב בב' אמות על ב' השתא ס"ל לתוס' דליכא לחלק בכך והכל דבר אחד דמה לו אם יהיה חצי קב בב"א על ב"א או בב"א על ד"א ולפיכך תירצו תירוצם הא' דכיון דליכא אלא חצי קב ילקוט וכו' ובתירוצם הב' חידשו לנו דקב בד"א כל חצי קב תופס ב' אמות על. ד' ונוכל לומר דדוקא באופן זה שחצי קב תופס ב"א על, ד' הוא דאמרינן שנתייאש ממנו והרי הוא שלו אבל בחצי קב בשתי אמות על שתי אמות כיון שהמקום קטן יותר ואין בו טורח כ"כ נוכל לומר שלא נתייאש ממנו ועתיד לחזור עליו ולכך בעי ובזה הוא שנתחלפה סברת התוס' אבל בפירוש הבעיא מעולם לא עלה דעתם לפרש חצי קב בב"א על ארבע אלא ב"א על ב"א כסתם אמות בכ"מ. ונ"מ לענין דינא בין שני התירוצים של התוס' דלתירוץ הא' אף דפירוש המלות של חצי קב בשתי אמות הוא שתי אמות על שתי אמות כסתם אמות בכ"מ מכל מקום גם בשתי אמות על ד' הוא ספיקא דדינא ולחומרא ולא הוי יאוש ואסור ליטלו ולפי תירוצם הב' דוקא בשתי אמות על שתי אמות הוא דאיבעיא לן והוי ספיקא דדינא ואסור ליטלו אבל בשתי אמות על ד' הוא בכלל קב בד' אמות והוי שלו ודו"ק היטב. והשתא דברי רבינו בעה"ט לפי מה שפירשתי דר"ל שתי אמות על שתי אמות יצא לנו דדוקא בשתי אמות על שתי אמות הוא דהוי ספיקא דדינא ולחומרא ואסור ליטלו אבל בב' אמות על ד' מדינא הוי שלו ומותר ליטלו ולפי מה שפירשם הגאון מרדו"ך ז"ל דר"ל שתי אמות על ד' יוצא לנו דבין בב"א על ד' בין בב"א על ב' אסור ליטלו אלא דבשתי אמות על ד' הוי ספקא דדינא ולחומרא ובשתי אמות על ב' אסור ליטלו מה"ד ותמהני על הרב מרדו"ך שלא ביאר זה אלא השוה מדותיו וכתב בסו"ד וגם משום דלשנויא קמא יהיו בשניהם לחומרא דבקב בד"א וכו' ובחצי קב בב' אמות דלא נפשטה האבעיא וק"ל דאסור לקחתו וכמש"ר הוה נמי חומרתו דאפי' בב' אמות על ד' אסור להמוצאו לקחתו עכ"ל. דהי"ל לבאר שיש חילוק ביניהם דזה משום חומרא וזה מן הדין הגמור וכמ"ש ונ"מ דאם הוא משום ספקא דדינא בעל השדה אינו יכול להוציא ממנו דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואם הוא מן הדין הגמור יכול בעל השדה להוציא' ממנו בדין. וגם שדברי הרב בעצמם הם משוללי הבנה דמהו זה שכתב וגם משום דלשנויא, קמא יהיו בשניהם לחומרא דבקב בד"א הוא של המוצאו והו"ל לחומרא דאינו שלו אם לא כשהוא מפוזר בד' על ד' ובחצי קב אמות דלא נפשטה האבעיא וכו' ? דמה חומרא היא זו בקב בד"א דאינו שלו אם לא כשהוא מפוזר בד' על ד' ? ואלא מאי היתכן לומר דאפי' אם לא יהיה מפוזר אלא בד' אמות על שתים אוי בד"א על חצי אמה או רביע אמה או טפח או חצי טפח יהיה שלו אם כן מה הועיל ר' יצחק שנתן לנו שיעור זה של קב בד"א שהוא ד"א על ד"א בסתמם בכ"מ אלא ודאי שר' יצחק כך שפט בשכלו דמ"ש המשנה מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו הוא דוקא מצא קב פירות מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות שהם ששה עשר אמות מרובעות הוא דהוי שלו אבל אם מצאו מפוזר בפחות מזה השיעור אף אם לא יהיה חסר אלא חצי אצבע קים להו לחז"ל שאינו מתייאש מהם ועתיד לחזור עליהם ואסור ליטלם מן הדין הגמור ולאו משום חומרא וכך הם כל השיעורים של חכמים מקוה של ארבעים סאה כשר לטבול בו חסר קרטוב אחד אסור לטבול בו אבל בבעיית חצי קב בשתי אמות נוכל לומר דלא הוי אלא בשתי אמות על שתי אמות אבל בשתי אמות על ארבע נוכל לומר דהוא בכלל קב בד"א והוי שלו וכמ"ש התוס' בתירוצם השני. ועוד מה היא כוונת הרב ז"ל דצריכים להעמיד הבעיא באופן שיהיה לחומרא כיון שלא נפשטה דאף בחצי קב בשתי אמות על ארבע הוי ספקו לחומרא ? שהרי סתם בעיין הוא מסתפק באיזה דין ועומד לפני חכמי ביהמ"ד ושואל שאלתו והוא לא ידע מה ישיבו על שאלתו וחכמי ביהמ"ד שקלי וטרי בדין ששאל השואל ולפעמים מפשטים לו בעייתו מאיזה משנה או ברייתא לקולא או לחומרא וכשיגעו ולא מצאו שום ראיה לפשט הבעייא לשום צד מהצדדין אז אומר הש"ס תיקו כלומר שאלה זו תלויה ועומדת דלא אשכחן לה פתרי והפוסקים פוסקים כל תיקו דאיסורא לחומרא וכל תיקו דממונא קולא לנתבע דהמע"ה וא"כ ר' ירמיה דבעי חצי קב בשתי אמות מהו ? גם הוא לא ידע מה ישיבו לו חכמי ביהמ"ד אם לקולא או לחומרא או לא ימצאו מענה ויהיה ספקו לחומרא ונוכל לומר דמה שנסתפק ר' ירמיה הוא דוקא בב' אמות על ב' אבל בב' אמות על ד' הוה פשיטא ליה דהוא בכלל קב בד"א והוי שלו באופן שכל דברי הגאון מרדו"ך ז"ל הם תמוהים מאד מכמה אנפי ומחוורתא שפירוש דברי הטור הוא כדכתיבנא שחצי קב בשתי אמות הוא ב"א על ב"א והתם הוא דהוי ספקו לחומרא ואסור ליטלו אבל ב"א על ד"א הוא של המוצאו וכמ"ש. ובסמ"ע סי' ר"ס ס"ק כ"ח כתב אמ"ש מר"ן בס"ז אם היה כמו קב בתוך ד' אמות וכו'. לשון הטור הוא בד"א עלי ד"א או יותר והד"ר שם כתבתי דנ"ל דלשני אוקימת' שבתו' מתפרש בכך והוא חומרא דדוקא הנמצא בתוך מרחב גדול בקב ד' על ד' הוא של מוצאו הא אם מפוזר במרחב ד' על ב' לא יגע בו וגם האיבעיא דלא אפשיטא בחצי קב בתוך ב' אמות ר"ל בה"ג דאפי' הוא במרחב ב' על ב' אפ"ה מכח ספק לא יגע בו והמחבר נקט ל' הרמב"ם דנקט ל' הגמ' כפשוטו עכ"ל. אזיל לשטתיה בדרישא דקב בד"א ר"ל בד"א על ד"א והוא משום חומרא דדוקא הנמצא בתוך מרחב גדול וכו' וזה תמהון גדול דמה חומרא היא זו דכך הוא פסקא דדינא וכך קי"ל לר' יצחק דבמרחב ד"א על ד"א מתייאשים ממנו הבעלים והוא של המוצאו ומה חומרא שייך בזה ולא עוד אלא שסיים בלשונו הא אם מפוזר במרחב ד' על ב' לא יגע בו ולמה דוקא אם מפוזר בד' על ב' הוא דלא יגע בו ? דאפילו אם הוא מפוזר בד"א על ד"א פחות חצי אצבע לא יגע בו שכך הם השיעורים של חכמים וכמש"ל. ובס"ק כ"ט כתב וז"ל או ביותר על ד"א. כן הוא ג"ך ל' הרמב"ם פט"ו דגזילה דין י"ב פי' הקב נמצאת מפוזר במרחב שהוא יותר מד"א והל' קצת מגומגם במ"ש או ביותר על ד"א דה"ל לסיים בל' שהתחיל ולכתוב או בתוך יותר מד"א וגם קשה דלא לצורך כתבו דכיון דנמצא בתוך ד"א הוא שלו כ"ש בנמצא בתוך יותר מד"א ואין לומר דכוונתו הוא דבנמצא יותר מקב פירות מפוזר על ד"א עד קביים אפ"ה הוא של מוצאו דז"א דבזה דינו לא יגע בהם וכמו שהגיה מור"ם ז"ל מיד אחר זה על דברי המחבר וכתב ז"ל וכן יותר מקב בד"א וכן כתב הטור בהדיא דיותר מקב בד"א הוא איבעיא דלא אפשיטא ואפשר דכתבו הרמב"ם והטור והמחבר בשביל הדיוק וללמדנו זה אתא דדוקא קב ביותר מד"א הוא של מוצאו הא ביותר מקב אפי' ביתר מד"א אע"פ שהטרחא לפי השיעור אחד הוא אפ"ה אינו של מוצאו כי הוא בכלל האבעיא דלא אפשיטא בגמ' כמו במצא קביים בתוך ח' אמות וכדמסיק המחבר וכתב בהו ספיק וק"ל עכ"ל. ותמהני על הגדולים המפורסמים אשר מימיהם אנו שותין שימצאו בספריהם דברים כאלו ולמה הגאון משכן נפשיה ונכנס בדקדוק דק וקלוש כזה וכתב והל' קצת מגומגם במ"ש או ביותר על ד"א דהו"ל לסיים בלשון שהתחיל ולכתוב או בתוך יותר מד"א ? שהרי כל מבין יבין שתיבת בתוך אפילו לא נכתבה כנכתבה דמיא ותיבת בתוך שנכתבה ברישא קאי נמי אסיפא ומושכת עצמה ואחרת עמה והוי כאלו כתב או בתוך יותר מד"א. וגם קשה מ"ש ליישב קושייתו השנית וכתב ואין לומר דכוונתו היא דבנמצא יותר מקב פירות מפוזר על ד"א וכו' ודחה זה וכתב דז"א דבזה דינו לא יגע בהם וכמו שהגיה מור"ם וכו' ומי זה ואיזה הוא שיעשה פירוש זה עד שהוצרך לדחותו שהלשון אינו סובל פירוש זה כלל ועיקר וכלל דפשט הלשון מורה ובא דהאי או ביותר על ד"א קאי אקב שהתחיל. ומה שכתב וכן כתב הטור בהדיא דיותר מקב בד"א הוא אבעיא דלא אפשיטא עכ"ל. זוהי שגגה שיצאה מלפניו דיותר מקב בד"א אינו בעיא דלא אפשיטא אלא מן הדין הגמור לא יגע בו כמו שיראה המעיין דכך הוא פסקא דדינא דר' יצחק דאינו שלו אלא אם הוא קב והוא מפוזר בד"א על ד"א הא אם הוא יותר מקב אפילו מפוזר בד"א על ד"א לא יגע בו וכן אם אפי' קב מפוזר בפחות מד"א על ד"א לא יגע בו וכל זה מן הדין הגמור ויכולים בעליו להוציא ממנו בדין. ולענין קושייתו אינה כ"כ קושיא דכמה פעמים מצינו זו וא"ץ לומר זו והוי כאלו כתב וכ"ש ביותר על ד"א ודו"ק:

תוכן העניינים

בקע לגולגולת (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה