אור ברסלב
בקע לגולגולת (שס) מסכת בבא בתרא דף צב.

בקע לגולגולת (שס)· רבי אליהו אלמאליח

מסכת בבא בתרא דף צב.

מסכת בבא בתרא דף מ:

(דף צ"ב ע"א) איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מק"ט ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך וליחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא אי לרדיא לרדיא בגברא דזבין להכי ולהכי וליחזי דמי היכי נינהו לא צריכא דאיקר בסרא וקם בדמי רדיא א"ה למאי נ"מ למטרח וכו' לא צריכא דאיכא לאשתלומי מניה רב אמר ה"ז מק"ט בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבני ושמואל אמר לך כי אזלינן בתר רובא באיסורא בממונא לא עכ"ל הש"ס:

פירושא דהאי מלתא. וליחזי דמי היכי נינהו שהשור לרדיא שוה עשרים והשור לרדיא הוא שאינו נגחן שכל הנגחנים לשחיטה הם עומדים והנגחן שהוא לשחיטה שוה עשרה ואם הלוקח נתן למוכר בדמי השור הזה שנמצא נגחן עשרים אמאי אמר שמואל שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך שהרי לוקח זה אוקימנא דזבין להכי ולהכי והמוכר מכיר בו שאומנותו כך היא וא"ך איך המוכר יכול לטעון עליו שלשחיטה מכר לו שהרי הלוקח יכול לומר לו אתה מכיר אותי שאני קונה לרדיא ולשחיטה ואני לא קניתי אלא לרדיא שהרי נתתי לך בדמיו עשרים ואם תאמר שלא מכרתו לי אלא לשחיטה א"כ הרי כאן יותר משתות בדמיו ונתבטל המקח וא"כ ממ"נ נתבטל המקח שאם מכרתו לי לרדיא ומפני כך קבלת ממני עשרים בדמיו הרי נתבטל המקח שהרי נמצא נגחן ואם מכרתו לי לשחיטה הרי נתבטל המקח כיון שיש כאן אונאה יותר משתות ובשלמא אם הוא גברא שאינו קונה אלא לשחיטה יכול לטעון עליו המוכר שלא מכרו לו אלא לשחיטה ואף שנתן לו עשרים בדמיו כל היותר על דמיו במתנה יהביה נהליה כמו דאסיק תלמודא לעיל בדף ע"ז לס' חכמים שאמרו אין הדמים ראיה שלא נתבטל המקח מחמת אונאה יותר משתות דלית אונאה אלא בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טומה לא. אימר במתנה יהביה ליה נהליה אבל לוקח זה שהוא קונה לרדיא ולשחיטה כיצד יאמר לו המוכר שלשחיטה מכרו לו שהרי יבא עליו בממ"ן שיאמר לו אני לא קניתי אלא לרדיא כיון שאני רגיל לקנות לרדיא ג"ך וגם נתתי דמי רדיא ואם תאמר לי שלא מכרתו לי אלא לשחיטה א"כ נתבטל המקח מחמת האונאה והיינו דכתב רשב"ם ז"ל וז"ל ואמאי קאמר שמואל דיכול לומר לשחיטה מכרתי הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו לשחיטה זבין כיון דדמי רדיא קבל מניה הלוקח מקחו בטל שנתאנה יותר משתות וכו' עכ"ל. ולשונו לכאורה הוא דחוק שכתב הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו לשחיטה וכו' דמה הלשון אומרת הא ודאי לרדיא זבין דהא אפילו וכו' דמה נתינת טעם הוא זה אלא כוונת רשב"ם היא כמו שכתבנו הא ודאי לרדיא זבין כיון שקונה גם לרדיא והוא נתן לו דמי רדיא והלוקח יטעון שלא קנה אלא לרדיא והדמים מוכיחים ואם יטעון עליו המוכר שלא מכרו לו אלא לשחיטה אז יאמר לו הלוקח אף לפי דבריך נתבטל המקח מחמת האונאה ואתי עליה ממ"ן וכמ"ש. סוף סוף קושיית הש"ס שהקשה וליחזי דמי היכי נינהו היא אמאי לא אמרינן דהדמים מודיעים. וע"ז הקשה רשב"ם היאך ס"ד לומר דהדמים מודיעים והלא חכמים דהלכתא כוותייהו ס"ל דאין הדמים ראיה והיא ההיא דרב ע"ז מכר את הצמד לא מכר את הבקר ר"י אומר הדמים מודיעים כיצד אמר לו וכו' והקשה הש"ס היכי דמי אי לימא דקרו לצמדא צמדא וכו' ואסיק הש"ס ל"ץ באתרא דקרו ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמד ר"י סבר הדמים מודיעים ואם נתן לו הלוקח דמי הצמד והבקר קנה גם הבקר ורבנן סברי דאין הדמים ראיה ולא קנה כי אם הצמד ואת היותר נתן למוכר בתורת מתנה ולא אמרינן אונאה וביטול מקח אלא בכדי שהדעת טועה אבל בכדי וכו' הרי מצינו דחכמים דהלכתא כוותייהו ס"ל דאין הדמים ראיה ואיך ס"ד לומר וליחזי דמי היכי נינהו. ותירץ רשב"ם דיש חילוק גדול ביניהם דהתם דאוקימנא בדוכתא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו ליה לבקר צמד איכא למימר דלוקח זה שאמר למוכר מכור לי צמדך שלא קנה ממנו אלא הצמד לבדו שהוא מאותם הקורים לצמד צמד ואינם קורים לבקר צמד ויטעון עליו המוכר שלא קנה ממנו אלא הצמד לבדו שכך אמר לו מכור לי למדך ומה שנתן לו יותר מדמי הצמד נתנו לו במתנה שהוא בכדי שאין הדעת טועה לפי שאין לו שום הוכחה שהוא מאותם הקורים לבקר צמד. אבל כאן יש הוכחה ללוקח ששור זה לקחו לרדיא שהרי הוא רגיל לקנות גם לרדיא וגם לשחיטה וכשנסתפק לנו אם השור הזה לקחו לרדיא או לשחיטה אמרינן דהדמים ראיה שקנאו לרדיא שהרי נתן לי דמי רדיא ולכך הקשה הש"ס וליחזי וכו' דכאן דיש לו הוכחה אפילו חכמים יודו שהדמים ראיה. ותירץ הש"ס דאיירינן בשדמי שחיטה ורדיא שוין שאין הוכחה מהדמים ונ"מ לטרחא וכו' רב סבר ה"ז מקח טעות בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא זבני ושמואל סבר דלא אזלינן בתר רובא ויכול לומר לו לשחיטה. מכרתיו לך כיון שאין כאן הוכחת דמים ששוים בדמיהם לרדיא ולשחיטה. והתוס' תירצו קושייא זו מהכא להתם דיש חילוק בין הכא להתם דהתם דכיון דאיכא רובא דקרו לצמד צמד ואפי' אי לא גרסי' התם רובא אלא מחצה ומחצה עכ"פ איכא חזקה למוכר שהוא מוחזק במעותיו והחזקה מסייעתו ולהכי אין הדמים ראיה ואפי' נתן הלוקח למוכר דמי הצמד והבקר יכול לומר המוכר לא מכרתי לך אלא הצמד לבדו ומה שנתתה לי יותר מדמי הצמד במתנה יהבתיה נהלי. אבל הכא איכא רובא דזבני לרדיא והרוב מסייע ללוקח שקנהו לרדיא והמוכר יש לי חזקה דמסייעתו ויכול לומר לו לשחיטה מכרתי לך ושקולים הם הלוקח יש לו רוב המסייעו והמוכר יש לו חזקה שהוא מוחזק בדמים בזה יודו חכמים שהדמים ראיה ואם נתן לו עשרים בדמיו אמרינן דמק"ט הוא זה שהוא לא קנה אלא לרדיא שהרוב מסייעו ללוקח שלא קנה אלא לרדיא ואם נתן לו עשרה בדמיו הדמים מוכיחים שהמוכר לא מכר לו אלא לשחיטה ואפילו ימצא נגחן לא מצי למטען עליה שיחזיר לו דמיו והוא יטפל בשורו. ולא פליגי רב ושמואל אלא בהיו דמי רדיא ושחיטה שוין רב סבר הוי מק"ט שאין מן הדמים הוכחה לפי שהם שוים ויכול לטעון עליו הלוקח שלרדיא זבן החזיר לו מעותיו והוא יטפל בשורו לפי דאזלינן בתר רובא ורובא לרדיא זבני ושמואל סבר שיכול המוכר לומר לו לשחיטה מכרתי לך ולא אזלינן בתר רובא אלא באיסורא ולא בממונא. ונלע"ד דנ"מ טובא בין שני התירוצים הללו דלתירוץ רשב"ם אם איזה לוקח לא ידענו מה היה לו אם לוקח לשחיטה או לרדיא או לשניהם בזה יאמרו חכמים ג"ך שאין הדמים ראיה ואפילו לקח בעשרים יכול לומר לו המוכר לשחיטה מכרתי לך ומה שנתת לי יותר במתנה יהבתיה נהלי לפי דהרשב"ם ז"ל תלה הטעם דחכמים יודו בזה שהדמים ראיה הוא מפני שהלוקח הזה קונה לשחיטה וגם לרדיא אז הדמים מוכיחים משום דאתי עליה בממ"ן וכמש"ל אבל לוקח זה הסתום בזה אזלי חכמים לשטתייהו שאין הדמים ראיה ולתירוץ התוס' דתלו הדבר ברובא דמסייע ללוקח גם בזה הלוקח הסתום יודו דהדמים ראיה דזבניה לרדיא והוי מק"ט. ודע דהא דכתבי התוס' אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא חזקה נגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפילו רבנן יודו דיש מן הדמים ראיה לסייע לרוב או לחזקה עכ"ל ורצונם לומר שאם נתן לו עשרה בדמיו שהוא דמי שחיטה ונמצא נגחן שאין הלוקח יכול לטעון על המוכר שהוא לקח אותו לרדיא וכשנמצא נגחן לא חזי לרדיא ורוצה להחזיר לו השור ולהחזיר לו דמיו ואינו רוצה לטרוח בו מפני שהדמים שהם עשרה מסייעים לחזקה של המוכר שלא מכר אותו אלא לשחיטה. האי דכתבו כן הוא לרוחא דמילתא דוקא שאין אנו צריכים שיהיו הדמים מסייעים לחזקת המוכר ודי לנו החזקה שהוא מוחזק בדמים כל שאין הדמים מסייעים לרובא של הלוקח דהא בההיא דצמד באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא אמור רבנן דאין הדמים ראיה ואע"פ שנתן לו הלוקח כפלי כפלים בדמי הצמד יכול לו' המוכר ללוקח אייתי לי ראיה שאתה מן הקורים לבקר צמד והמוציא מחברו עליו הראיה והא התם שאין הדמים מסייעים לחזקת המוכר ואדרבא הם לנגדו ונראה שמכר לו הצמד והבקר ואפי"ה אמרינן דדי לו בחזקה והמוציא וכו' אלא ודאי האי דכתבו כן כאן הוא לרוחא דמלתא דוקא לפי שבדין זה נמצאת סברא זו שהדמים מסייעים לחזקתו וה"ה אם היה במציאות שאין הדמים מסייעין לחזקתו כמו התם הוי דינא הכי ודו"ק. והרשב"ם ז"ל כתב להביא ראיה לסברתו דהיכא דיש הוכחה ללוקח כמו כאן שהוא רגיל לקנות גם לרדיא אז אפי' רבנן יודו שהדמים ראיה מההיא דאמרינן לעיל היכי דמי וכו' אלא דקנו ליה נמי לבקר צמד כוליה זבין ליה. וכתב רשב"ם ז"ל וז"ל אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שקורין לו לפעמים בקר אמרינן דכוליה זבין ליה דכיון דידעינן ביה בהאי לוקח שרגיל לקרות נמי לבקר צמר כשאר בני העיר וגם הדמים מודיעים דבקר עם צמד זבין וכו' והכא נמי כיון דהאי גברא זבין לרדיא ולשחיטה והדמים מודיעים וכו' עכ"ל. וכוונתו במ"ש אע"פ שקורין לו לפעמים בקר הוא כדי שלא נסתור ראיה זו דשאני התם דכל בני העיר קורין נמי לבקר צמד וליכא מאן דקרי לצמדא צמדא התם הוא דאמרינן דהדמים מודיעים שקנה הכל אבל הכא דהאי גברא זבין לרדיא וגם לשחיטה נימא דקיימי רבנן בשטתייהו דאין הדמים ראיה. לכן לתרץ זה כתב אע"פ שקורין לו לפעמים בקר והוא דומייא דהאי גברא דזבין לרדיא וגם לשחיטה וא"כ הראיה מהתם היא ראיה. אלא דצ"ע היכן מצא זה רשב"ם ז"ל דהתם איירי שקורין לו לפעמים בקר והלא פשטא דש"ס משמע דכל בני העיר קורין לבקר צמד וליכא מאן דקרי לצמדא צמדא דאי איכא מאן דקרי לצמדא צמדא היינו מסקנא דאסקינן לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא וצריך ישוב. היוצא לנו מסוגייא זו הוא זה. קנה שור ונמצא נגחן אם דמי רדיא ושחיטה שוים והוא גברא דזבין לשחיטה אין לו עליו כלום שיאמר לו לשחיטה זבנית לך. ואם הוא גברא דזבין לרדיא נתבטל המקח דהוי כמכר לו יין ונמצא חומץ. ואם הוא גברא דזבין לשחיטה ולרדיא וכ"ש אם לא ידעינן ביה למאי זבין יכול המוכר לומר לו לשחיטה מכרתי לך ואין הלוקח יכול לומר לו החזר לי מעותי והטפל בשורך. ואם דמי רדיא הם כפל על דמי שחיטה ונתן הלוקח דמי רדיא ונמצא נגחן דלא חזי לרדיא חזינן אי האי גברא זבין לשחיטה ולא לרדיא אין ללוקח על המוכר כלום שיכול לומר לו המוכר אני מכרתי לך לשחיטה ומה שנתת לי יותר על דמי שחיטה במתנה יהבתיה נהלי ולא סוף דבר שיהיה כפל אלא שיהיה בכדי שאין הדעת טועה. ואי לא זבין אלא לרדיא ודאי דהוי מק"ט. ואי זבין לרדיא ולשחיטה ונתן לו דמי רדיא הוי מק"ט לטעם התוספות מפני שהרוב מסייע ללוקח ורובא לרדיא זבני והדמים מסייעים לרוב. ולטעם רשב"ם מפני שיש לו הוכחה שהוא קונה לרדיא אז הדמים ראיה שקנה לרדיא. ואם הוא גברא דלא ידעינן ביה למאי זבין לטעם רשב"ם לא הוי מק"ט מפני שאין לו שום הוכחה. ולטעם התוס' הוי מקח טעות מפני שהרוב מסייעו דרובא לרדיא זבני ואמרינן דהאי גברא לרדיא זבין שהדמים מוכיחין ומסייעין לרוב. וכל זה לא מיירי אלא שנתן לו בכדי שאין הדעת טועה אבל בכדי שהדעת טועה אז אם הוא גברא דזבין לשחיטה או לשחיטה ולרדיא או אם הוא גברא דלא ידעינן ביה למאי זבין אז יש להם דין אונאה פחות משתות הוי מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה יתר על שתות בטל מקח. ואם הוא גברא דזבין לרדיא אף בפחות משתות בטל מקח שהוא כמכר לו יין ונמצא חומץ. והרמב"ם כתב בפי"ו מה' מכירה הלכה ה' וז"ל המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך בד"א בשהיה הלוקח קונה לשחיטה ולחרישה אבל אם היה ידוע שהוא קונה לחרישה בלבד ה"ז מק"ט וחוזר וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ועל כרחינו צריכים לומר שמ"ש הרמב"ם יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך איירי דוקא אם היו דמי שחיטה ורדיא שוים והלוקח טוען עליו כיון שנמצא נגחן נתבטל המקח ורוצה להחזירו לו וליקח דמיו שאינו רוצה לטרוח בו כמ"ש הש"ס דנ"מ לטרחא אבל אם היו דמי שור לרדיא עשרים ולשחיטה עשרה והוא נתן לו עשרים ודאי דהוי מק"ט וכ"כ הה"מ ז"ל וז"ל בד"א בשהיה הלוקח וכו' מפורש בסוגייא שם ואמרי' נמי בגמ' וליחזי אי גברא דזבין וכו' ולחזי דמי היכי נינהו לא צריכא דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא פירוש רדיא חרישה ומכאן שאם היו דמי שור לחרישה יתרים על דמי שור לשחיטה והיה בו כדמי חרישה ה"ז מק"ט ויש הרבה מהמפרשים שכתבו כן עכ"ל. וסוף סוף דברי הרמב"ם ודברי הה"מ באו בקצרה שלא ביארו לנו במה חילוקם שיש בדין זה היוצאים מתוך הסוגייא:

שבתי וראיתי בההיא שכתבתי על דברי הרב מהרש"א ז"ל על דברי התוס' בב"ב דף קמ"ד ועיינתי בפוסקים ומצאתי שהפירוש ששמע בדברי התוס' הוא פירוש הרב מהרו"ך בסמ"ע ובפרישתו על הטור וכן פירש גם הרב ב"ח ז"ל ושני נביאים נתנבאו בסיגנון אחד וז"ל הרב ב"ח ז"ל. בסי"ח ע"ז ונראה דמ"ש התוס' וכן בכתובות וכו' הכי פירושו דהך דרשב"ג בתוספתא הוי הלכתא כי הך דרשב"ג בכתובות דמחלק בין יש לה קצבה וכו' וכך הוא להדייא בפסקי תוס' וז"ל בפרק מי שמת חלה אחד מן האחים בפשיעה ונתרפא נתרפא משל עצמו בין יש לו קצבה בין אין לו קצבה עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הב"י הבין איפכא דמתניתין דמיירי בפשיעה דרבין מחלק בה רשב"ג בין יש לה וכו' אבל חלה באונס וכו', וכ"כ התוס' בהדייא וכ"כ ה"ר ירוחם ויש לתמוה על רבינו וכו' עכ"ל ב"י נראה שהבין מדברי התוס' דהכי קאמרי דלמאי דתני בתוספתא דמתניתין ברפואה שיש לה קצבה דוקא קתני לעצמו א"כ לרבין דמפ' למתניתין דוקא בפשיעה אבל באונס נתרפא מן האמצע השתא הך אונס דהכא דנתרפא מן האמצע אין חילוק בין אין לה קצבה וכו' והא ודאי ליתא אלא דעת התוס' בדעת רבינו וכדפרישית מכמה טעמים חדא דהלשון ובאונס דהכא אין חילוק וכו' הוא לשון זה לומר ובאונס דהכא ותו דלרבין לא מיירי מתניתין אלא בפשיעה ולא מיירי באונס כלל וא"כ מאי קאמר ובאונס דהכא וכו' ותו דבאלמנה דקי"ל כרשב"ג דרפואה שאין לה קצבה חייבים לרפאותה אינו אלא דוקא בחלתה באונס וכדמשמע מדברי הפוסקים שכתבו בסתם דאם לא כן הי"ל לפרש אפילו בפשיעה חייבים לרפאותה וכאן באחים קאמר נמי רשב"ג בסתם לחלק בין יש לו קצבה וכו' ויהיה פירושו משתנה דאפי' בפשיעה נתרפא מן האמצע דאין לו קצבה ותו שהרי בפסקי תוס' כתוב להדייא איפכא ממ"ש ב"י לדעת התוס' ותו קשה לפי דעת זו וכו' והכי נקיטינן כדברי רבינו ע"פ דברי ר"י בתוספות שהוא עיקר ודלא כמו שפירש בנימוקי יוסף לשם דאזיל בשיטת הה"ר ירוחם וכמו שהבין ב"י דליתא כנ"ל. עכ"ל הרב ב"ח ז"ל. וכל דבריו אחר המח"ר אינן אלא מן המתמיהים חדא במ"ש חדא דהלשון ובאונס דהכא אין חילוק וכו' הוא לשון זה לומר ובאונס דהכא דמה שמץ זרות נמצא בלשון זה והרי הדברים בפשטן דכוונתם לומר שהאונס דהכא כלומר בדין זה של השותפים אין חילוק בין יש לה קצבה לאין לה דבכל גווני מן האמצע לאפוקי ההיא דאלמנה שאפילו באונס יש חילוק דיש לה קצבה היא בכתובה ואין לה קצבה היא במזונות והפירוש שפירש הוא ז"ל הוא באמת זר עד מאד דפסקינהו לדברי התוספות וכתב דתיבת ובאונס קאי למעלה ותיבת דהכא קאי למטה ופירש דתיבת דהכא כאלו אמרו התוס' דבפשיעה וזה דוחק גדול כאשר יראה המעיין כאשר כתבתי למעלה. ועוד במאי דכתב הרב ב"ח ז"ל ותו דלרבין לא מיירי מתניתין אלא בפשיעה ולא מיירי באונס כלל וא"כ מאי קאמר ובאונס דהכא וכו' עכ"ל הרב ב"ח ז"ל אזיל לשיטתיה ונקבע בדעתו שלשון דהכא לא יוצדק כי אם על המתניתין או על המימרא ומשום זה הקשה מה שהקשה אבל האמת שלשון דהכא שכתבו התוס' הוא כאלו אמרו ובדינא דהכא כלומר בדין השותפים שחלה אחד מהם ולא הוו יכלי התוס' למכתב ובאונס אין חילוק ולא יכתבו דהכא דכוונתם לשלול ההיא דאלמנה דדוקא בדינא דשותפי אין חילוק באונס בין יש לו קצבה אבל בההוא דינא אחרינא דאלמנה גם באונס יש חילוק וכמ"ש. ועוד במאי דכתב ותו באלמנה דקי"ל כרשב"ג דרפואה שאין לה קצבה וכו' אינו אלא דוקא בחלתה באונס וכדמשמע מדברי הפוס' וכו' ויהיב פירושו משתנה וכו' עכ"ל. פליאה נשגבה היא בעיני על הרב ב"ח ז"ל דמה בכך שיהיה הפירוש משתנה וכי בהכרח שיהיו כל אפייא שוין והלא הם שני דינים נפרדים והרשב"ג חלק שם וכאן וכל חד כדאיתיה דהתם באלמנה שאינם חייבים לזונה כי אם בחלתה באונס וכמ"ש הרב"ח דמשמע כן מדברי הפוס' חלק רשב"ג בין יש לה קצבה לאין לה וכאן חלק בפשיעה בין יש לה קצבה וכו' ורשב"ג היה יודע טעם כל דבר ודבר ואין להקשות מזה לזה. וז"ל הסמ"ע בסי' קע"ו סק"ג. חלה אחד מהם אם בפשיעה וכו' כדברי המחבר כ"כ הב"י בפני' והביא ראיה מתוס' והרא"ש ורי"ו ורמב"ן ותמה על הטור שכתב הדעת רי"א שהביא מור"ם והוא הפך דבריהן ובדרשה כתבתי פי' דברי התוס' והרא"ש והוכחתי שדעתם כדעת הטור ושם הארכתי וכאן אכתוב בקיצור והוא דבפ' מי שמת במשנה גרסי' ז"ל האחים השותפים שנפל א' מהם לאומנות הכל לאמצע חלה ונתרפא נתרפא לעצמו עכ"ל וז"ל הגמ' שם עלה שלח רבין משמיה דר' אלעאי ל"ש אלא שחלה בפשיעה אבל באונס נתרפא מאמצע ה"ד בפשיעה כו' וכתב כ"ז הרא"ש שם בפסקיו ואח"ך כתב תוספתא ארשב"ג בד"א ברפואה שי"ל קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה מתרפא מן האמצע עכ"ל וכתב ב"י וז"ל מלישנא דהתוספתא משמע דלא קאי רשב"ג אלא אחלה דפשיעה אבל חלה באונס אפי' יש לה קצבה הוא משל אמצע דהא אמתני' קאי ומתני' הא אוקימנא בחלה בפשיעה וכ"כ בתוס' בהדייא ויש לתמוה על רבינו שכתב היפך דבריהם עכ"ל ב"י הנה תמיהת הב"י הוא לסברתו דס"ל דאוקימתא דהתוספתא דמחלק בין יש קצבה לאין קצבה קאי אאוקימתא דרבין ר"ל דמוקי למתניתין כחלה בפשיעה וזה לא נראה לי אלא תרי אוקימתא הן דרבין הנ"ל דמוקי למתניתין בחלה בפשיעה אליביה מיירי מתניתין אפי' באין לו קצבא והתוספתא דמוקי למתניתין ביש לה קצבה אליבייהו מיירי מתניתין בחלה באונס וכן מוכח לשון התוספות דז"ל שם חלה ונתרפא וכו' ותניא בתוספתא בד"א ברפואה שיש לה קצבה וכו' עד ובאונס דהכא אין חילוק בין אין לה קצבה ליש לה קצבה כן הירץ ר"י עכ"ל התוס' הנה מדסתמו וכתבו כן תירץ ר"י מוכח דס"ל דהתוספתא אוקימתא בפ"ע היא דאל"כ ק' מאי זה שכתבו וכן תירץ ר"י ועוד דכתבו התוס' ובאונס דהכא וכו' וקשה דהא לפי אוקימתא דרבין הנ"ל המשנה דהכא לאו באונס מיירי אלא בפשיעה וכנ"ל אבל לפי מ"ש א"ש דהתו' דכתבו כן תי' ר"י ר"ל דמוקי למתני' ע"פ התוספתא דמיירי באונס וז"ש ובאונס וקאי אדלעיל מניה ומה שמסיק וכתב דהכא ה"פ דלאוקימתא דרבין הנ"ל דהכא דמוקי למתני' בפשיעה אין חילוק בין אין לו קצבה ליש לו קצבה דאינו מתרפא מן האמצע והוא ממש כדברי הטור והיא מילתא דמסתברא ועיין בפסקי התו' וברמזים שמשמע בהדייא כן וכו' עכ"ל הרב הסמ"ע ז"ל. הרי דגם הרב מהרו"ך ז"ל נדחק בהני מלי דכתבו התוספות. ובאונס דהכא. והוא פלא מן העצומים שבפלאים ששני גאוני עולם הרב ב"ח והרב מהרו"ך ז"ל שלא בא לדעתם הפירוש הפשוט דבאו לשלול ההיא דאלמנה וכמש"ל. ולא עוד אלא דבפשיטות כתב הרב מהרו"ך ז"ל וכן מוכח לשון התוספות והוכח יוכיח מהם שדעתם כדעת הטור כל בתר איפכא. ומ"ש הרב ז"ל הנה מדסתמו וכתבו כן תירץ ר"י מוכח דס"ל דהתוספתא וכו' דאל"כ קשה מאי זה שכתבו וכן תירץ ר"י וכו' אבל לפי מ"ש א"ש דהתוס' דכתבו וכו' וכו' דברי הללו כאן בסמ"ע סתומים דמה הוקשה לו בהא דכתבו התוס' וכן תירץ ר"י לפי הפירוש הפשוט שפירש הרב"י ולפי פירושו אתי שפיר. והנה בדרישה יש תוספת דברים שכתב בזה"ל ולהבנת הב"י קשה מאי זה שכתבו וסיימו כן תירץ הר"י מהו קשה ליה שעליה תירץ כן אלא ודאי בא לומר וכו'. ע"כ נמ"ך בדרישה אבל לא זכינו לסיום דבריו שהדרישה שיש לנו היא מודפסת עם פירוש הב"ח מלמעלה והפרישה ודרישה למטה ובספר אחר היא מודפסת עם הב"י למעלה והפרו"ד למטה ופירוש הב"ח בסוף הספר והמדפיס במקום זה הדפיס ריש מלין של הדרישה ובשאר סמך על הב"ח וכתב עיין בב"ח שהגאונים מהרו"ך והב"ח כוונו בפי' התו' לדבר אחד. האמנם הוכחה זו שהוכיח הרב מהרו"ך ז"ל מהא דכתבו התו' וכן תירץ ר"י לא נזכרה בדברי הב"ח. ובכן צריכין אנו להבין דברי הדרישה ובודאי שכן כוונתו כאן בסמ"ע וכיצד הוא שלפי פירושו שפירש בתוספות יש קושייא שבא לתרצה ר"י ולפי פירוש הפשוט כמו שהבין הרב ב"י אין קושייא שיצטרך הר"י לתרצה. ואם נאמר שהכוונה היא שלפי פירושו של הרב מהרו"ך ז"ל דפלגינהו לדברי התוס' דמ"ש ובאונס קאי אדלעיל מניה שהחילוק בין יש לה קצבה לאין לה הוא באונס אבל בפשיעה אין חילוק ובכל גוונא משל עצמי תיקשי עלך שהרי דבין אוקי למתניתין דאיירי בפשיעה ועליה קאי התוספתא שעשה חילוק בין יש לה קצבה לאין לה דוק מנה שבאונס אין חילוק ובכל גוונא מן האמצע הפך מה שאמרנו שבאונס הוא שיש חילוק אבל בפשיעה אין חילוק. ולזה בא ר"י לתרץ שאינן אוקמתא אחת אלא שני אוקמתות ורבין דאוקמה למתניתין בפשיעה איירי מתניתין בין יש לו קצבה בין אין לו והתוספתא דאוקי למתניתין ביש לו קצבה הוא דמתרפא בשל עצמו אבל באין לו קצבה מן האמצע איירי מתניתין באונס דוקא. אבל לפי הפירוש הפשוט כמו שהבינו הרב"י אין כאן קושייא שיצטרך הר"י לתרצה דזו היא דרך ישרה דמתניתין איירי בפשיעה כמו דאוקמה רבין ועל המתניתין דאיירי בפשיעה דמתרפא משל עצמו אמרה התוספתא בד"א שיש לה קצבה וכו'. וזה כולו הוא דחיק ורחיק דמי הכריחם לתוספות לומר ובאונס עד שיקשה עליהם ויבא הר"י לתרץ ובמקום שיאמרו ובאונס יאמרו ובפשיעה ולא תהיה עליהם שום קושייא שיצטרך הר"י לתרצה. ועוד שאין דרך התוספות לדבר כן ואם יש איזה קושייא כותבים אותה בפירוש ואומרים ואם תאמר ויכתבו ומתרץ ר"י בדרכם בכל המקומות ולדעתי האי כן תירץ הר"י שכתבו התוס' אינו שיש קושייא ובא ר"י לתרצה אלא רצונם בהאי דכתבו כן תירץ ר"י הוא לשון ישוב כמו פתגמין תריצין כלומר כך יישב הר"י הלכה זו כי כן נראה לו ליישבה דבאונס דהכא בשותפים שחלה אחד מהם אין חילוק בין יש לו קצבה לאין לו דבכל גוונא מתרפא משל עצמו ודוקא בפשיעה יש חילוק. סו"ד בהא סלקינן ובהא נחתינן דהגאונים הרב מהרו"ך והרב ב"ח והרב מהרש"א שהביא פירושם בחידושיו דבריהם תמוהים מאד מאד ומצאתי את שאהבה נפשי ותלי"ת חדאי נפשאי שנתכוונתי לדעת הגאון ש"ך ז"ל שסתר דבריהם ונדחק בכ"מ שנדחקתי אני עני הן בפירוש שעשו בדברי התוס' הן במה שכתבתי כי הרא"ש ז"ל דעת שפתיו ברור מללו כי בפשיעה יש חילוק ובאונס אין חילוק וכו' וכתב על הגאונים הללו ועל מהרש"א שהביא פירושם בחידושיו שהפכו דברי אלהים חיים וז"ל הרש"ך שם בסי' קע"ז סק"ג. וי"א בהפך וכו'. ולפע"ד דעיקר כמהמחבר ומה שהאריכו הסמ"ע והב"ח בכאן אין דבריהם נ"ל ובפרט מ"ש בפי' דברי התוס' ובאונס דהכא וכו' וגם מהרש"א בחידושיו ששמע לפרש כן והמפרש כן לדעתי מהפך דברי אלהים חיים דהדבר פשוט דכוונת התוספות לומר דהתם גבי אלמנה מחלקינן בין רפואה שיש לה קצבה ובין אין לה קצבה ובין בפשיעה ובין באונס הוא דמחלקינן בהא אבל באונס דהכא אין חילוק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה ואין להאריך ומ"ש בפסקי תוס' ט"ס הוא ע"ש גם כוונת הרא"ש בלי ספק הוא כן וכן הוא ברמזים (הוא קיצור פסקי הרא"ש שחבר הטור) להדייא ולבי אומר לי שט"ס הוא בטור וכן הוא בר' ירוחם ונ"י להדייא כהמחבר עכ"ל הרש"ך ז"ל הצריך לעניינינו הרי דהרש"ך ז"ל כתב שכוונת הרא"ש בלי ספק הוא כן כמו שכתבתי אני עני כשכתבתי למעלה על דברי מהרש"א ז"ל קודם שאלמוד ענין זה בפוסקים וכתבתי בזה"ל שהרי הרא"ש דעת שפתיו ברור מללו הפך כוונה זאת וכן יראה כל מעיין שהרי לשון הרא"ש הוא כך. חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו שלח רבין משמיה דר' אלעי ל"ש אלא שחלה בפשיעה אבל חלה באונס מתרפא מן האמצע היכי דמי בפשיעה וכו'. תוספתא אמר רשב"ג במה דברים אמורים ברפואה שי"ק אבל ברפואה שא"ל קצבה מתרפא מן האמצע. עכ"ל הרא"ש ז"ל. מדהביא האוקמתא דרבין דאוקי למתניתין בפשיעה ואח"ך הביא התוספתא שחלק בין יל"ק לאל"ק ש"מ שהחילוק הוא בפשיעה אבל באונס אין חילוק. וגם הגאון הרב דרישה ז"ל אזיל ומודה דפשט דברי הרא"ש הוא כך אלא שדחה אותו בדחייה בעלמא שכתב וז"ל. שוב עיינתי בפסקי התו' ומצאתי בהדייא שדעת התו' כמ"ש וכן. הוא בדעת רבינו וס"ל אף שהרא"ש הביא מימרא דרבין משום דר' אלעי ואח"כ הביא ג"כ התוספתא לאו משום דס"ל דהתוספתא ע"פ אוקימתא דרבין קאי אחלה בפשיעה וביה קמפליג בין יל"ק לאל"ק כמו שהבין ב"י אלא דתרי אוקמתי נינהו אלא דרבין מוקי למתניתין בין יל"ק בין אין לה ובחלה בפשיעה והתוספתא מוקי לה באונס וברפואה שיש לה קצבה ותרווייהו הלכתא נינהו לכן הביאה הרא"ש כמעתיק. לשון המימרות לא להיות חד פי' לחברתה גם ברמב"ם כתב בקיצור שני המימרות ואף שרי"ו ג"כ כתבו כמו שהבינו הב"י סברא דנפשייהו קאמר והתו' והרא"ש ורבינו לא ס"ל הכי. עכ"ל הרב דרישה ז"ל הרי שהרב דרישה ז"ל אזיל ומודה שפשט דברי הרא"ש הוא כמו הפירוש הפשוט בדברי התוס' וכמו שהבינם הרב"י ז"ל אלא שדחה בלי שום טעם וראיה אלא שרצונו הוא כך ולא עוד אלא שבסו"ד כתב שהרא"ש לא ס"ל הכי בפשיטות. והרב ש"ך ז"ל כתב דפסקי תוספות שמהם הביאו ראיה הגאונים הנ"ל לדבריהם הם ט"ס וכתב ע"ש שצוה עלינו לעיין בפסקי תוס' ולראות שהאמת כן הוא שהם ט"ס. והעיון שעשיתי הוא זה. דז"ל הפסקי תוספות. חלה אחד מן האחים בפשיעה ונתרפא נתרפא משל עצמו בין יש לו קצבה בין אין לו אלמנה רפואה שאל"ק היא בכלל מזונות ושיל"ק בכלל כתובה עכ"ל. והשתא נחזי אנן למה בההיא דחלה אחד מן האחים לא הזכירו אלא הדין של הפשיעה ולא הזכירו דין אונס כלל אלא מוכרחין אנו ל ומר שיש חיסור לשון בדבריהם והשתא דאתית להכי נתקן הלשון כפשט דברי התוספות וכן צריך להיות. חלה אחד מן האחים בפשיעה ונתרפא אם יש לו קצבה נתרפא משל עצמו ואם אין לו קצבה נתרפא מן האמצע ואם באונס בין יש לו קצבה ובין אין לו נתרפא מן האמצע. ויבא הכל ע"ן שהזכירו דין פשיעה ודין אונס. גם הביא לנו הש"ך ז"ל מן הרמזים שהם פסקי הרא"ש שכתוב בהדייא כן והתמיה על הרב ב"ח ז"ל שהביא ראיה לשטתו מן הרמזים אם לא שנאמר שגרסא אחרת היתה לו בהם. גם כתב הרש"ך ז"ל שנראה לו שט"ס הוא בטור והאמת אתו שהרי מכל מאי דכתיבנא נראה בפשיטות שדעת הרא"ש הוא הפך מדברי הטור והוא הולך בשטתו לעולם ובמקום זה לא הזכיר אפי' בזכירה בעלמא דעתו אלא ודאי שהוא ט"ס כמ"ש הרש"ך ז"ל. והנה מדברי הרש"ך הנז' נראה שהרש"ך ז"ל ס"ל דבההיא דאלמנה אין שום חילוק בין אונס לפשיעה כי אם דוקא בין אין לה קצבה ליש לה כאשר יראה המעיין בדבריו הפך ממ"ש הרב"ח ז"ל דבאלמנה אינה נזונת אלא בחלתה באונס והביא ראיה מדברי הפוסקים שכתבו סתם דאל"כ היה להם לפרש אפילו דפשיעה כאשר הבאתי דבריו לעיל ואני אומר דאי מהא לא אירייא ואדרבא זיל לאידך גיסא דמדלא כתבו אלא החילוק דיש לה קצבה לאין לה ש"מ דבאלמנה לא יש חילוק אחר אלא זה. ודוק בכל זה שהכל אמת ויציב ונכון וקיים:

תוכן העניינים

בקע לגולגולת (שס)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה