פרק א' - ידבר מענין פסחים שלא עשו ישראל במדבר, ומענין פסח שני והמסתעף
א . שלוש פרשיות בעלות מכנה משותף נכתבו בתורה בספר במדבר. המשותף לכולן הוא, שבשלושתן באים אנשים אל משה רבינו, ומבקשים בקשה כלשהי. ובכל זאת הן שונות זו מזו, והשתיים שונות מהשלישית. בטוהר הרצון, ובעוז קדושת הכיסופים והמאוויים.
ב . הראשונה כתובה בפרשת בהעלותך (במדבר פ"ט), בתחילת פרשת פסח שני, שנאמרה למשה בניסן בשנה השנית לצאתם ממצרים. מתעכב רש"י על כך, שהפרשה שבראש הספר נאמרה רק באייר באותה שנה. וא"כ קשה, איך זה שפרשה המוקדמת בזמנה, נכתבה בתורה מאוחר יותר. ורש"י עונה ע"כ. מכאן שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. פירוש: ודאי יש סדר בתורה, אבל הוא אינו סדר של מוקדם ומאוחר בזמן, אלא סדר לפי חשיבות, או ללימוד סמוכין, או להיקש, או סיבות אחרות.
ג . ממשיך רש"י להבהיר, ולמה באמת התורה לא התחילה את ספר במדבר, בפרשה זו של פסח שני?! ומתרץ על כך רש"י. "לפי שיש בה גנותן של ישראל. שכל אותן מ' שנים שהיו ישראל במדבר, לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". ומקור דברי רש"י הוא הספרי. ומה באמת הסבה לכך שלא הקריבו במדבר אלא פסח זה בלבד? על כך מתרצת הגמ' במסכת יבמות (דף עב.), שכיון שבשנה שלאחריה, כבר היו לרוב בני ישראל תינוקות שנולדו במשך השנה, ובמדבר הרי לא מלו, ומילת בניו מעכבתו מלאכול בקרבן פסח, לכן לא עשו פסח. ולמה באמת לא מלו? כיון שלא נשבה להם במדבר רוח צפונית, והדין הוא שכשלא נושבת רוח צפונית פטורים מלמול, כיון שזו סכנה לתינוק. ואכן משה רבינו זוכר לשבטו שבט לוי, את מסירות נפשם לענין. שהם במדבר כן מלו את בניהם, אע"פ שלא נשבה להם רוח צפונית, ויש בזה משום סכנה. ולפני מותו, משה רבינו משבח אותם ואומר להם, "כי שמרו אמרתך" -זה למוד תורה. "ובריתך ינצורו" - זו ברית מילה. שמלו בניהם בדרך במדבר, אע"פ שלא נשבה להם רוח צפונית.
ד . ומ"מ קשה, דאם כן, למה זו גנותן של ישראל, והלא צודקים היו, ופטורים מלעשות הפסח ???
ה . והתוס' במקום הוקשה להם דבר זה ותירצוהו, וזה לשונם שם: (יבמות עב) בד"ה משום דלא נשיב להו רוח צפונית וכו'. ותימא וכי במזיד היו נמנעים, ואי משום מילת זכרים שהיו מעכבים, וחשיב גנות לפי שגרמו הם דבר זה, והא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת, כדאמר לעיל (יבמות עא.) המול לו אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו וגו'. ואמר רבינו יצחק דעשו פסחים, אבל לא עשו כתיקנן אלא אחד. עכ"ל התוס' שם. מבואר בדברי התוס', שכיון שהסבה שלא נשבה להם רוח צפונית היתה, מפני שנזופים היו מאז מעשה העגל. א"כ - הם - היו האשמים בכל זה, שלא נשבה רוח צפונית ולכן לא מלו, ולכן לא יכלו לעשות קרבן פסח, וזוהי גנותן.
ו . ובדעת זקנים מבעלי התוס' הקשו ותירצו באופן אחר. וזה לשונם במדבר פ"ט פסוק א' סוד"ה בשנה השנית. ואי קשיא מאי גנות הוא זה, והלא בביאת הארץ תלאו הכתוב, שנאמר "והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבודה הזאת". וגם הפסח זה לא היו מקריבים כי אם על פי הדיבור, י"ל דהגנות הוא שאם זכו ולא חטאו, היו נכנסין לארץ משנה שניה, והיו עושין פסח בכל שנה ושנה עכ"ל.
ז . ולעניות דעתי נראה, דאפשר לתרץ בדרך אחרת. דהנה, כשהיה חסר לבני ישראל במדבר משהו, הם באו אל משה רבינו ובקשו, ולפעמים בקשו זאת, אפילו בתלונה ובתרעומת. כך עשו כשלא היה להם במדבר לחם, כך, כשהיה חסר להם מים, וכך גם כשהתאוו לבשר. והנה כאן כשלא יכלו לעשות הפסח, וכל זה - בגלל שלא נשבה להם רוח צפונית, הם לא באו והתחננו, ודאי שלא באו והתלוננו. אלא כשהודיעם משה שפטורים הם מפסח, ולא יכולים לעשותו, הם הלכו לאהליהם בשוויון נפש. ועל כך, הם נתבעים, וע"ז נאמר בספרי, שזו גנות היא להם.
ח . והדברים בולטים בהמשך הפרשה. כאשר באים האנשים "אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", והם אומרים למשה רבינו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו" וכו' עונה להם משה רבינו "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ואז הקב"ה מצוה את משה על כל פרשת פסח שני. ואומר שם רש"י, ראויה היתה פרשת טמאים שתאמר ע"י משה רבינו, ככל התורה כולה, אלא שזכו אלו שתאמר על ידם. ולכ' מה זכות היתה בידם? שבאו ושאלו?! והתשובה כמובן באותו מהלך. שהם לא רק שאלו, אלא הם באו והתלוננו, באו והתרעמו "למה נגרע". ידעו, שהפסח אינו קרב בטומאה, אבל ניסו אולי בכל זאת!!!
ט . וברש"י מפרש עפ"י הגמ', איך גייסו את כל כח הלמדנות שלהם, כדי להכלל עם המקריבים "בתוך בני ישראל". כי האנשים הללו, לדעת רבי עקיבא (סוכה כה) מישאל ואליצפן בני עוזיאל דוד אהרן היו, שנטמאו בשאתם את נדב ואביהו לקבורה. ולדעת רבי יצחק שם, עוסקין במת מצוה היו, וחל שביעי שלהם לטהרתם בערב פסח. שנאמר: "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", ביום ההוא אין יכולין לעשות, הא למחר יכולין לעשות. דכיון שיזו עליהם ממי חטאת בשלישי ובשביעי, לערב, -יהיו טהורים-. וא"כ שבליל פסח כבר יהיו טהורים, שאלו "למה נגרע", ולא נוכל לעשות הפסח "בתוך בני ישראל". יישחט הפסח שלנו, וגם ייזרק הדם עלינו, כלומר להיות לריצוי לנו - ע"י כהנים טהורים - אף שאנחנו ביום, עדיין טמאים אנו - וייאכל הפסח לערב על ידינו כשאנו כבר טהורים ?!!!
י . ועל דבר שכזה, מאבק עקבי ועקש, שנובע מתוך תשוקה עזה של קדושה, וכל מטרתו לעבוד את הבורא יתברך. -רצון עז-, להכלל עם המקריבים את קרבן ה', "במועדו בתוך בני ישראל", זהו גילוי וביטוי של זכאות, ועל כך מביא רש"י לשון הספרי "אלא שזכו אלו שתאמר על ידם, שמגלגלין זכות ע"י זכאי".
יא . ואולי אפשר לומר יותר מזה, דכבר בשעת שאלתם זכו לכווין, לענין שלבסוף היה באמת. כי, כדי שיוכלו הם להקריב הקרבן -לחוד-, הם לבד-, אולי אפילו חשבו ע"כ, שאם יגלו השתוקקות עצומה למצוה, יזכו ויורשה "להם" לקיים אותה -לחוד-, הם לבדם. אבל הם לא הסתפקו בזה, ובקשתם היתה לקיימו "במועדו", "בתוך בני ישראל". ואכן זכו, ובזכות השתוקקותם, נתחדשה והורדה לעולם הזה הלכה, שעד אז לא היתה כאן למטה, והיתה רק ברקיע, והיא, "פרשת פסח שני". שמשמעותה היא: שכמו שהפסח נשחט בי"ד בניסן בג' כתות, וכל המקריב, בכל אחת מהכתות הללו, ייקרא להם שהקריבו הפסח בזמנו. כך קבע הקב"ה זמן נוסף, כאילו -כת רביעית להקרבת הפסח. וזמנה בי"ד באייר.
יב . וזהו זמן "לכל" ישראל. דכמו שכת ג', היא הזמן לכל אלו שבאו מאוחר, ולא הספיקו להכנס לכת ראשונה ושניה. כך י"ד באייר, הוא הזמן "לכל" ישראל שהיו טמאים, או בדרך רחוקה, ולא יכלו לעשות הפסח ביום י"ד בניסן. ונתחדשה הלכה זו לכל ישראל, לא רק להם לבדם. ואם כן זכו, שנתמלאה תשוקתם, להיות מקריבים "את קרבן ה' במועדו, בתוך בני ישראל". ונתחדשה-הורדה הלכה זו לעולם הזה, רק על ידם, בזכות שנתאוו ונשתוקקו בעוצם כה רב. לקיים המצווה. כמו שמצינו, שבזכות "ויקח שם וכו' את השמלה וכו' ויכסו את ערות אביהם", זכו בניו לטלית של מצוה. ובשכר "ואנכי עפר ואפר" של אברהם אע"ה, זכו בניו לעפר סוטה, ולאפר פרה אדומה.