בנפש דוד· רבי דוד כהן־סקלי
יב
שם דף י"ג ובגין דא אמרינן בקדיש ועתה יגדל נא כח ה' לקבל כ"ח אתוון אחרנין דאית באלין שבעה תיבין דאינון יהא שמיה רבה מברך לעלם לעלמי עלמיא. ודא איהו העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו וכו'. ע"ש:
הנה משמע מדברי הזוהר שלא היו עונים אלא עד לעלמי עלמיא. ולא עוד. ועוד משמע מדברי הזוהר דמלת יתברך דביקה עם מה שאחריה דהיינו יתברך וישתבח וכו' ולא עם מה שלפניה דהיינו עלמיא יתברך:
ובאמת שכן הוא נראה ומוכיחין הדברים שכן צריך להיות. שהרי כבר אמר יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא דהיינו יהי שמו לפי חד פירושא הגדול מבורך מעתה ועד עולם. ולמה יחזור עוד לומר יתברך שהרי כבר אמר יהא שמיה רבה מברך. ועוד דאי יתברך קאי אדלעיל ועתה מתחיל שבח אחר הוה לן לומר ישתבח ויתפאר וכו' בלא ואו העטף ונימא הכי ישתבח וכו' אלא ודאי מוכח שהשבח הראשון סיימוה קמיה עד לעלם לעלמי עלמיא. ומוכח נמי מדברי הזוהר הנאמרים למעלה ראש דצריכין לומר לעלמי בלא ואו דאי אמרינן ליה בואו הוה ליה כ"ט אתוון:
אבל מר"ן בש"ע סי' נ"ו ס"ג כתב וז"ל העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך ע"ש. והוא היפך מדברי הזוהר מכל וכל. ועי' בהרב רבינו ב"י בספרו הגדול סי' נ"ו מה שהאריך בזה ע"ש ולא זכרו דברי התקונים אלו. ועי' באר היטב שם ס"ק ב' ובשערי תשובה שם ס"ק ב'. ועי' להרב שני לוחות הברית בענייני תפלה וקריאה בס"ת במסכת תמיד פרק נר מצוה דף י"ט שאין דעתו ג"כ נוחה בכל זה שכתבנו משם התקונים עש"ב. וצריך להתיישב בדבר: