בנפש דוד· רבי דוד כהן־סקלי
ז
ביוסף לחק. פרשת כי תצא יום א' כתוב משם הרב ספר חסידים וז"ל אמר לו החכם שמא כשמוכח אתכם אין אתם שומעין לו ואעפ"י שאותם מעשים היו בידכם כשהייתם מצליחים לאחר שאוכיח אתכם מזדים אתם לפיכך אין הצלחה לכם כאותה אלמנה שלא שמעה לאליהו וכתיב כי באת אלי להזכיר עוני. אבל מי ששומע לצדיק תבא עליו ברכה עכ"ל עש"ב:
הנה מה שכתב כאותה אלמנה שלא שמעה לאליהו וכו' לא ידענו מי היה לה עמו ובאיזה דבר לא שמעה לאליהו שהרי כתוב מפורש הפך מזה ותלך ותעש כדבר אליהו וכו' ואפשר שהרב מפרש שלא שמעה אל כל דבריו מפני כי אליהו אמר לה עשי כדברך אך עשי לי משם עגה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך באחרונה. הרי אחר שצוה לה לעשות לו עגה בראשונה אמר לה עוד והוצאת לי וכו' רוצה לומר שתתן לו עגה בראשונה לידו שהיא שלו לאכול בראשונה ולברך עליה ולהוריד ולהשפיע בברכתו ברכה על הכד והצפחת מיד והיא עשתה כדבר אליהו בענין שלקחה מהקמח ראשונה לעוגתו. אבל בענין אכילה אכלה היא ראשונה ככתוב ותאכל היא והוא. הרי שלא שמעה בזה לאליהו שאכלה ראשונה ואח"ך הוא:
והנה נראה לי לפרש הכתוב במאמר כי באת אלי להזכיר עוני כי לפי משמעות להזכיר עוני משמע העון שעשתה היא כבר. כשבא אליהו אצלה הוזכר עונה בב"ד של מעלה העון שכבר קודם לזה עשתה והא כיצד:
ונראה כי הצרפית. צדקת גמורה היית ולכך שלח לה השם אל יהו שבאמצעותיו תחיה היא ובנה מהרעב הגדול שהיה אז. והיא לא היה לה בטחון שלם ואמונת אומן שתחיה היא ובנה למחר שהשם יזמין לה מזונותיה ולא המית ברעב שהשם עז מבטחה והא ראיה שפצתה. פיה לאליהו ואמרה לו והנני מקוששת שנים עצים וכו' ואכלנוהו ומתנו. הרי שלא היה לבה שלם עד שאמר לה אליהו אל תיראי בואי ועשי כדברך וכו. ומדברי הפסוקים הנמשכים משמע הגם דשמעה מאליהו שאמר לה אל תיראי עדיין היה לבה מחשב בדבר ולא האמנה שזה מעשה ה' הוא. שאמרה בלבה שאפשר שזה מעשה כשפים. שהרי אחר שאמר לה אליהו ראי חי בנך אז אמרה עתה זה ידעתי כי איש אלוקים אהה ודבר ה' בפיך אמת וכל זה היה במחשבה ולא הוציאה דבר שלא כהוגן בפיה ואין הקב"ה דן על המחשבה. כדכתיב און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' אבל אם תזכיר בפיה שנשמע הדבר למלאכים ולרוחות ירבו המקטרגים כדכתיב כי עוף השמים יולך את הקול. ובעל כנפים יגיד דבר. ואז יעניש ה' על זה. וכשבא אליהו ושאל ממנה ואמר לה לקחי נא לי פת לחם בידך. אז הוציאה מחשבתה לחוץ לדבר. ואמרה ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו. הרי שהזכירה הדברים בפיה מה שהיה מתחלה במחשבת לבה שלא היה לה בטחון שלם ולא היה לה ספק בזה דאם אית לה ספק היתה אומרת ופן נאכלוהו ומתנו. או ופן לא נמצא מה נאכל ומתנו. אלא ודאי היתה שופטת בדעתה כי אחר האכילה ההיא אי אפשר שיחיו והזכירה עונה בפיה בכלי הדבור והיינו שאמר הכתוב ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש האלוקים כי באת אלי להזכיר את עוני ולהמת את בני כלומר שביאתך אלי היא גרמה לי להזכיר בפי עוני שהיה מתחילה במחשבה דוק'. דעתה שבאת אלי הוצרכתי להזכיר מה שהיה במחשבתי בפי שהוא עוני. ועוני לא כסיתי שאמרתי בפה מלא ואכלנוהו ומתנו והרי אחר שאכלוהו חיו וקמו שישועת ה' כהרף עין:
ואפשר שזה כוונת הרב בעל ספר חסידים שאמר שלא שמעה אל אליהו שאמר כ לה אל תיראי וכו' והיא עדין לא האמינה בדבריו עד שהחיה את בנה אז האמינה במה שאמר לה מתחלה אליהו כי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר וכו':
עוד אפשר לפרש מה שאמרה מה לי ולך וכו' כי באת אלי להזכיר עוני וכו' דהענין הוא כי היא הוצרכה לישבע לאליהו שבקש ממנה לקחי נא לי פת לחם בידך ותאמר חי השם אם יש לי מעוג כי מלא כף קמח דהיינו מלא פיסת כף יד בכד וכו' ואליהו אמר לה עשי לי משם עגה קטנה דהיינו כפיסת יד בראשונה דהיינו כפי מה שאמרה היא שיש קמח שיעור עגה קטנה כפיסת יד. אמר לה כשיעור הזה עשי משם עגה קטנה כערך מה שתעשה לה ולבנה באחרונה. כי באחרונה לאחר שתעשי לו ותרם מן הכד עגה שלו אז תבא ברכה אחר כך בכד ושופכת מן הכד כל מה שתרצה לעשות עיסתה גדולה לאין קץ ותעשה גריצין גדולים ופת עבה כאשישה. כחפצה וכרצונה. רצון יראיו יעשה:
וא"כ לאחר שהוציאה לו מן הכד חלק עגתו שהוא שיעור פסת יד, ודאי נשאר דבר מה בכד כדי שתחול בו הברכה. דאין הברכה שורה בכלי ריקן ונמצא שהיה בכד יותר מכף יד ולפ"ז לא נשבעה באמת במה שאמרה חי ה' כי אם מלא כף קמח בכד ולכן נענשה שמת בנה בעונש שבועה. כאותה אלמנה דבבא מציעא דנשבעה ג"כ הכי ואמרה לאותו עני חי ה' אם נהנתי מדינרך כלום ונענשה משום דאשתרשי לה מקום דינר ולכך אמרה לאליהו מה לי ולך כי באת אלי להזכיר עוני ולהמית את בני. בעבור שביאתך אלי היא שגרמה בנזקין באשר הוצרכתי לישבע לך באומדנא כי אין בכד כי אם מלא פסת יד ולא דקדקתי באומדנא שלי נצטער אותו צדיק והתפלל אל ה' והחיה את בנה אליהו זכור לטוב אשרי מי שראה פניו אפילו בחלום:
והואיל ואתה לידן הכתוב המבורך הזה נימא ביה מלתא במה שסיים קרא כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' גשם וכו'. דהנה נראה לי דרוצה לומר שלא תחסר ממה שהיה בה. שתמיד מה שהיה בה ישאר בה ולא יחסר ממנו כלום והברכה נובעת ממנו כי הוא מקור הברכה ובכל שעה שתצטרך להתפרנס מן הצפחת תריק מן הברכה וזה שהיה בה ישאר בה אפילו אחר שנה או יותר לזכר עולם אם לא תרצה ליהנות ממנו ותרצה להניחו כצנצנת המן נמצא שלא נהנית אלא מן הברכה ונראה לי שכעין זה היה נס הפך בחנוכה שבכל יום היו מדליקין מן הברכה. שבלילה הראשון הריקו מן הפך אל המנורה מן הברכה ונשאר השמן שבפך כמו שהיה בראשונה לא תחסר כל בה ונמצא שהיה נם בלילה הראשונה וגם בליל שמיני נשפך אל המנורה מן הברכה ונשאר מה שהיה בפך עד שהכינו להם השמן ביום השמיני ונ"ל הטעם כדי לישאר לזכר עולם נס הפך וכמו שאמרו רז"ל בשמן המשחה במדרש כי תשא שנסי נסים נעשו בו דהגם שנמשח בו המשכן וכליו ואהרן ובניו בשבעת ימי המלואים וממנו נמשחו כהנים גדולים וכו' עדיין כולו קיים לעתיד לבא שנאמר שמן משחת קדש יהיה לי זה גימט' י"ב ותחלתו ג"כ היה שיעורו הין:
או נאמר שנשאר מה שהיה בפך בכל לילה שמונה לילות עד שהכינו השמן כדי שלא יצטערו יראי ה' לומר בלילה אחרת במה מדליקין את המנורה. ובכן צדיקים יראו וישמחו. ולא יהיה להם שום עגמת נפש כי השם רצה בם ובמעשיהם. ועי' ברבינו בית יוסף בא"ח סי' עת"ר שכתב בתירוץ אחד שכן היה סדר הנס עי' לו בתירוץ השני. ולפי מה שכתבנו אנן בעניות דעתן לא קשה עליו מה שהקשו האחרונים עליו דהכל נעשה לצורך גבוה. ועי' בהרב ט"ז שם ודו"ק. העתקה וסדור כ"ח לחדש טבת ש' התרצ"ג. אור"ן יע"א נאה כהד"ס: