בנפש דוד· רבי דוד כהן־סקלי
ב
ענין הברכות שאנו מברכים לשם עי' רבינו בחיי פרשת עקב על פסוק וברכת את ה' אלהיך וכו'. שפירש על פי הפשט שהיא הודאה ושבח לשם ואינה לצורך גבוה. אלא לצורך הדיוט ואין תועלת והרבוי כי אם אלינו כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה הממציא מזון שפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה והפירות מתרבים ומתברכים וכו'. ועל דרך הקבלה וברכת את ה' אלהיך אין הברכה צורך הדיוט לבד וגם אינה הודאה בלבד. אבל הוא לשון תוספת ורבוי מלשון וברך את לחמך ואת מימך וכמו שאמרו בבבא מציעא בפרק המקבל בענין בעל חוב ושכב בשלמתו וברכך מי שצריך ברכה דהיינו הדיוט יצא הקדש שאינו צריך ברכה ומקשה שם. ונא והא כתיב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך אלא ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה וכו' הרי לך דהקדש צריך ברכה. ובברכות אמרו בפירוש ישמעאל בני ברכני וכן במסכת שבת אמר הקב"ה למשה היה לך לעזרני והיא ענין הברכה. והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רות הקדש וברכותנו היא סיבה שיתברכו כל בריותיו ממנו. ואמרו עוד שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים המועטין יותר משאר עמים רבים. והלא ברב עם הדרת מלך. אבל לשון ברכה ענין תוספת ורבוי והוא מלשון ברכה הנובעת מן המקור (לעשר תקונין שהם עשר ספירות) ולכך אנו מזכירין בתפלתנו תתברך תתרומם וכו' עש"ב דברי אלהים חיים: